מעשה שהיה כאן, בישיבה בשדרות.
יום אחד יצאה הבשורה: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עומד להגיע לישיבה.
ומאותו רגע – הכול השתנה.
כבר יום קודם הגיעו אנשי האבטחה. בית המדרש עבר בדיקה אחר בדיקה. מדף אחר מדף. ספרים הוצאו ממקומם. פינות נבדקו. אוהל מיוחד הוקם. אנשי ביטחון הסתובבו בכל מקום.
וביום הביקור עצמו – הבדיקות התהדקו עוד יותר.
חגורות הוסרו. צמידי זיהוי חולקו. כל מי שנכנס נבדק. כל תנועה נבחנה. וככל שהתקרבה שעת הביקור, המעגל סביב ראש הממשלה העתידי הלך ונסגר.
כשהגיעה השעה – רק המורשים נשארו בפנים.
בית המדרש, שבכל יום רועש מקול תורה, כמעט התרוקן. הבחורים למדו בחדרים ובכיתות אחרות. והזמן חלף.
ועוד חלף.
וראש הממשלה – איננו.
ראש הישיבה, הרב דוד פנדל, כבר הסתכל בשעון. יש גבול. אי אפשר להשבית כך את סדרי הישיבה. עוד מעט – מבטלים הכול וחוזרים לבית המדרש.
ואז, כמעט ברגע האחרון –
תכונה בכניסה.
מכשירי הקשר מתעוררים.
המאבטחים נעמדים.
הוא הגיע.
ראש הממשלה נכנס לבית המדרש.
השירה פורצת. הבחורים מריעים. ההתרגשות גדולה.
אבל דבר אחד ברור מהרגע הראשון:
אי אפשר להתקרב.
סביב ראש הממשלה עומדת חומת אבטחה. מאבטח ועוד מאבטח. עיניים לכל עבר. כל מי שמנסה לזוז מעט קדימה – נעצר. המרחק נשמר בקפדנות.
המלך, כביכול, נמצא כאן – אבל הדרך אליו חסומה.
ואז—
מתוך הבחורים, אי שם מאחור,
ספר אחד הונף באוויר.
לא סתם ספר.
על הכריכה התנוססה מילה אחת גדולה:
״ביבי״.
הבחור החזיק אותו גבוה מעל ראשו. נופף בו.
ובתוך כל ההמון, בתוך השירה, בתוך המאבטחים וההמולה –
נתניהו ראה את הספר.
הוא עצר.
הביט לעבר הבחורים.
והרים את ידו.
בואו.
לרגע הם לא האמינו.
הם התחילו להתקדם.
צעד אחד.
עוד צעד.
ומיד—
המאבטחים נעמדו מולם.
עד כאן.
אבל אז נתניהו הבחין במה שקורה.
ושוב סימן בידו:
לא. תנו להם. שיבואו.
ופתאום קרה דבר מדהים.
אותה חומת אבטחה שאי אפשר היה לעבור אותה – נפתחה.
המאבטחים זזו הצידה.
הבחורים עברו ביניהם, הגיעו עד ראש הממשלה, הגישו לו את הספר – והוא חתם עליו.
ואחריהם כבר הונפו עוד ספרים.
עוד בחור גילה את הספר שלו. ועוד אחד.
והמלך מסמן:
תנו להם לבוא.
ואולי, חשבתי לעצמי, בשביל הרגע הזה בלבד היה כדאי לראות את כל המחזה.
כי בעוד ימים אחדים גם אנחנו נעמוד לפני המלך.
״אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם. . . ובמה? בשופר. ״
ואדם עומד בראש השנה ואומר:
ריבונו של עולם, איך אני מגיע אליך?
יש כל כך הרבה מחסומים בדרך.
שנה שלמה מאחוריי. מעשים שלא הייתי רוצה לזכור. החמצות. נפילות. הרגלים. מרחק.
ויש גם ״מאבטחים״ בתוכי שאומרים:
עצור. עד כאן. מי אתה שתתקרב?
ואז—
הספר מונף.
יהודי מרים את ספרו של המלך.
״וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל״.
יהודי אוחז בתורה ואומר:
ריבונו של עולם, אולי לא תמיד הצלחתי לחיות כפי שכתוב בספר הזה.
אבל זה הספר שלך.
וזה הספר שלי.
אני שייך אליו.
ואז מונף גם השופר.
לא מילים. לא הסברים. קול אחד פשוט של יהודי המבקש את מלכו.
והמלך רואה.
ומתוך כל ההמון, מתוך כל המחיצות, מתוך כל המקטרגים –
המלך מסמן:
תנו לו לעבור.
וכשהמלך אומר ״בוא״ – אין מאבטח שיכול לעצור.
אין מחיצה שיכולה לחסום.
אין עבר שיכול לומר לאדם: אין לך דרך חזרה.
כי מעל כל השומרים עומד רצונו של המלך.
והקב״ה אומר ליהודי:
ראיתי מה הרמת.
ראיתי שאתה עדיין אוחז בספר שלי.
שמעתי את השופר שלך.
ראיתי שבתוך כל מה שעבר עליך, אתה עדיין מבקש אותי.
בוא.
״קרוב ה׳ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. ״
אולי זה כל סודו של ראש השנה:
לפעמים נדמה לנו שהמלך רחוק ושומרים רבים עומדים בדרך.
אבל צריך רק לזכור—
להרים את הספר.
והמלך כבר יראה אותו.
וכשהמלך מסמן לך לבוא –
כל השומרים זזים הצידה.