לזכרו של דני "דוגן" דגן, האיש שהמציא את הגלגל של מטכ״ל.
באוסול, אני לא באמת סגור על יום הפטירה המדויק של דני. אולי בתחילת אפריל 2020, אז אם זה היה ממש בסוף מרץ או באחד באפריל, אני לא מוכן להישבע. ואיכשהו, אחד באפריל אפילו מתאים לדני. תאריך כזה שאנשים ישמעו את הסיפור ויגידו: אין מצב, עובדים עלינו. כי החיים של האיש הזה באמת נשמעים לפעמים כמו מתיחה שמישהו הגזים בה. רק שהם היו אמיתיים.
על דבר אחד אני כן סגור: כמו עמנואל מורנו, כמו מאיר הר־ציון וכמו עוד כמה אנשים מהזן שכמעט נעלם מפה, גם הסיפור של דני דגן ראוי שיסופר, יילמד וייחקק. לא בגלל דרגה, לא בגלל יחסי ציבור ולא בגלל שמישהו החליט להדביק לו את המילה "גיבור". אלא מפני שיש אנשים שאתה מסתכל על מסלול החיים שלהם ושואל את עצמך ברצינות: איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.
דני דגן לא היה בכלל המודל הרגיל של סיירת מטכ״ל. הוא לא הגיע לשם בחור בן תשע עשרה עם נעליים אדומות וחלום להיות לוחם. הוא הגיע לשם כאדם שכבר חי כמה גלגולים. ילד משמר העמק, אחד כזה שהכיתה הייתה בשבילו כנראה המלצה בלבד והשדות, המכונות והכבישים היו בית הספר האמיתי שלו. בתור נער הוא וחבר היו לוקחים בלילה מכוניות שנכנסו לקיבוץ, יוצאים לסיבוב ומחזירים אותן לפני שמישהו שם לב. פעם אחת הם לקחו מכונית שהתבררה כמכוניתו של מרדכי בנטוב, שר בממשלה וחותם על מגילת העצמאות. כבר אז היה ברור שמשהו אצל הבחור הזה עובד אחרת.
גם גבולות לא עשו עליו יותר מדי רושם. כשהיה צעיר הוא וחברים יצאו ממטולה, עברו לתוך לבנון, הגיעו לליטני, התרחצו בלילה וחזרו. לא מבצע צבאי, לא פקודה, לא מודיעין. סתם מפני שהיה שם גבול ומעבר לו היה משהו שהוא עוד לא ראה. הסקרנות, החוצפה, האלתור והמשיכה למקום שאחרים מעדיפים לא להיכנס אליו, כל מה שאחר כך הפך אותו לכל כך מתאים ליחידה הכי לא שגרתית בצה״ל, כבר היה שם.
ב־1951 הוא התגייס והיה בקורס מכונאי הטנקים הראשון בצה״ל. שם המכונות כבר הפסיקו להיות משחק והפכו למקצוע. סיפרו עליו שאם דני רק מסתכל על זחלים של טנק, הם כבר מתחילים לנסוע. אחר כך הוא ירד למצפה רמון, ובמקום לפתוח איזה מוסך קטן ולהסתפק בזה, הוא בנה לעצמו עולם: מוסך, תחנת דלק, שירות חילוץ, מסעדה, חלוקת גז. מי שנתקע בנגב ידע מי האיש. ומי שהסתובב שם באותן שנים והכיר אותו היה אברהם ארנן, האיש שמאחוריו עמדה הקמת סיירת מטכ״ל. דני היה לוקח אותו ואת אנשי היחידה למקומות שהוא כינה, פחות או יותר, הדברים שמעבר למפה. ארנן לא שכח אותו.
ואז, כי חיים נורמליים כנראה שיעממו אותו, דני עזב את המדבר ועבר לתל אביב. ופתאום אותו מכונאי שטח הפך לאיש לילה ולאמרגן. איש סושיאל של פעם. יחד עם בני אמדורסקי הוא פתח את "אליבי" בכיכר מלכי ישראל. הוא הקים משרד אמרגנות בשם "תיאטרון דגן". הוא הפיק את "החלונות הגבוהים", את אריק איינשטיין, את "מזל גדי", את שלום חנוך הצעיר, את "עיר הגברים" ועוד. כלומר האיש שבבוקר מסוגל לפרק מנוע, בלילה יושב עם אריק איינשטיין ושמוליק קראוס, וכמה שנים אחר כך מלמד את סיירת מטכ״ל איך להזיז כלי רכב במקום שאף אחד אחר לא חשב שרכב יכול להגיע אליו.
ב־1969 אברהם ארנן והאנשים שהכירו אותו מהנגב החזירו אותו לתמונה. דני התחיל לעשות מילואים בסיירת מטכ״ל. לא כלוחם ולא כמישהו שעבר את המסלול המקובל, אלא מפני שהיה לו משהו שהיחידה הייתה צריכה ולא היה אפשר ללמד בקורס: אינטואיציה של מכונה ושל שטח. ב־1974 הוא נכנס לקבע. הוא התחיל למסד את תחום הנהיגה המבצעית, מכונאות השטח והניוד המיוחד. במשך השנים הוא הפך למה שהיום היו אולי קוראים "מומחה תוכן", רק שהמונח הזה קטן עליו בכמה מספרים. הוא היה האיש שממציא את התוכן תוך כדי עבודה.
גם המבנה שלו בתוך היחידה היה דני דגן קלאסי. לא ממש מחלקה, לא ממש צוות, לא חיילים כפופים, ולעיתים למעשה כפיפות ישירה למפקד היחידה. עמר בר לב תיאר אותו כ"one man show". הוא היה מבוגר בהרבה מהלוחמים ומהמפקדים, וזה עשה אותו גם לדבר נוסף שאי אפשר לכתוב בטבלת תקנים: המבוגר של החבורה. האיש שאפשר לשבת איתו בארבע בבוקר אחרי תרגיל ולדבר לא רק על מנוע, ציר וניווט, אלא גם על החיים.
ואז הגיע אנטבה.
יוני נתניהו ידע שהוא עומד להוציא מבצע שכמעט כל פרט בו חייב לעבוד בפעם הראשונה. חלק מהרעיון היה להגיע אל הטרמינל עם כלי רכב שייראו שייכים לשלטונו של אידי אמין. צריך היה מרצדס שחורה. המרצדס שמצאו הייתה לבנה, מקרטעת וחסרת צמיגים. המכונאים עבדו עליה, ודגן יצא באמצע הלילה לחפש צמיגים. הוא הגיע למוסך ביפו, העיר אנשים בשתיים בלילה, לקח חמישה צמיגים והתחייב על התשלום בחתימה על מפית. אחר כך חזר ליחידה והמרצדס נצבעה בשחור בספריי. זה דני דגן בקטנה: אם אין חלק, מוצאים. אם סגור, פותחים. אם אין טופס, יש מפית. העיקר שהמכונית תיסע.
והקטע המדהים הוא שהוא בכלל לא היה לוחם. באנטבה הוא כבר היה בן 43 — החייל המבוגר ביותר במבצע. ובכל זאת יוני לקח אותו, כי כשיש מבצע שבו כלי הרכב הם חלק מהותי מהתוכנית, אתה רוצה לידך את האיש שיודע לגרום לברזל לעשות מה שאתה צריך. דגן נהג ב־BTR של שאול מופז. בדרך חזרה, בנחיתת הביניים בניירובי, שי אביטל סיפר לו שיוני מת מפצעיו. דגן סיפר אחר כך שבאותו רגע מתה אצלו כל השמחה. המשפט הזה אולי אומר עליו לא פחות מכל הסיפורים המכניים.
והסיפור לא נגמר באנטבה. הוא המשיך במשך שנים לבנות, לשפר, ללמד, להמציא ולהכניס ליחידות המיוחדות שיטות של נהיגה, מכונאות וחשיבה שאחרים אחר כך כבר ראו כמובנות מאליהן. ב־1984 הוא קיבל את פרס ראש אמ״ן לעידוד החשיבה היוצרת והתרומה המודיעינית על פיתוחים והמצאות. יפתח רייכר־עתיר תיאר אותו בצורה שקשה לשפר: מהנדס שלא למד הנדסה, מורה שלא למד הוראה ומפקד ללא חיילים.
דגן נשאר ביחידה עד 1994. הוא השתחרר בגיל 61 ובדרגת סא״ל, אחרי בערך עשרים שנות קבע, ובמסיבת השחרור שלו התערבבו שני העולמות שלו כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם: אמנים וחברים מתקופת תל אביב מצד אחד, לוחמים וקצינים מסיירת מטכ״ל מצד שני. אלה היו החיים שלו. שום קו ישר. שום הגדרה אחת.
בקיבוץ קראו לו "דיזי". במטכ״ל קראו לו "דוגן". עמר בר־לב קרא לו אחרי מותו "האיש שהמציא את הגלגל של מטכ״ל". זה נשמע כמו משפט שנכתב בשביל כותרת, אבל במקרה הזה הוא כנראה די קרוב לאמת. הוא לא המציא גלגל במובן המכני. הוא המציא דרך לחשוב על גלגל, על רכב, על דרך ועל משימה. על איך לוקחים כלי רגיל ובן אדם לא רגיל ומגיעים איתם למקום שאף אחד לא תכנן להגיע אליו.
דני דגן נפטר בגיל 87. אני לא מפרסם את הדברים האלה מפני שהיום בהכרח נופל בדיוק על יום השנה שלו. להפך. אני מפרסם אותם מפני שיש אנשים שלא צריכים תאריך בלוח השנה כדי שיהיה מוצדק לעצור ולספר עליהם.
ודני דגן הוא אחד מהם.
דני "דוגן" דגן. מכונאי. נהג. יזם. אמרגן. ממציא. איש שטח. איש של אנשים. ובעיקר אחד מאותם ישראלים מהסוג שכאשר הם נעלמים, פתאום אתה מבין שלא בטוח שמייצרים יותר כאלה. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.