נותנים לו - כל הפושט יד

נותנים לו - כל הפושט יד

הרב אליאב תורג׳מן / רב קהילת קוממיות בדימונה

אלפי שקלים - מדי שנה בפורים אני אוסף ומחלק מתנות לאביונים בסכומים נכבדים, לעתים אפילו מעל עשרת אלפים שקל - לעניים הגונים בדימונה. עם השנים הדבר הפך להיות מאתגר יותר ויותר. יום לפני כן רוקדים עד לב השמים בישיבה, תפילה מוקדמת ויום עמוס במשימות. ניהול מדוקדק של סכומים גדולים ושהכל ילך חלק ונכון ביום עצמו.

אבל אחד הדברים שהכי קשים לי זה היהודים הקדושים שנזכרים מאוחר. אני נותן זמן אחרון שבו אני מקבל כסף למתנות לאביונים, ואיכשהו אין שנה שאין כמה שדיוק נזכרו מאוחר, ובדיוק לא הסתדר להם, ואם אפשר לתת רגע מתנות לאביונים בעשר הדקות לפני ערבית של מוצאי החג, או בעשר הדקות שאחרי.

אני גמיש! אני מודיע בציבור שאפשר להגיע אליי עד 11: 00 בבוקר. למה אז? כי אז האלכוהול מתחיל לזרום בכוסות ובעורקים, והערק נשפך כמים. ואז כשהכסף מגיע אליי, פורח מזכרוני ומשכלי מה אני אמור לעשות, וטוב לבי ביין ואני בטעות עלול לחתום על עשרת אלפים שקל כסף לעני שאין לו, אבל גם לי אין.

המעשה הזה קרה בשנת תשפ״ג. הגעתי לסעודת פורים כהרגלי, עם קבוצת תלמידים בלב שמח וראש פתוח. בפרט שירד מעליי עול המתנות לאביונים. פזר נתתי לאביונים, כספי החלוקה חולקו עד תום, ואני נטול עול כספים. אפילו שקל אחד לא נשאר אצלי. הרגשתי את האוויר נכנס בקלות לריאותיי.

כשהערק התחיל להשפיע, כולם כבר שמעו בסעודה קול קורא "חילקתי את כל הכסף!". ייתכן וחזרתי על זה כמה פעמים. כי שמחה כמו השמחה הזו, שמורה רק לגבאי הצדקה ואחראי החלוקה שחייבת להיות "בו ביום", עד שקיעת החמה ביום פורים.

כאילו עוררתי את זעמו של המלאך האחראי, ומישהו מגיע אליי אחרי כמה שעות של סעודה - "הרב! שכחתי לתת מתנות לאביונים! מה אני עושה?". הסתכלתי אליו בעיניים מזוגגות מעט ואמרתי לו "אחי, אני סיימתי. ישתבח שמו, סיימתי! לא יודע מה תעשה", אבל ידעתי שהסיפור לא יכול להיגמר ככה.

הוא מושיט לי שטר של חמישים שקל "הרב, אני ממש מתחנן בפניך, קח את זה ממני. איך יהודי יסיים את פורים בלי מתנות לאביונים. . .". ואני בשלי "צר לי אחי. בלתי אפשרי". יהודי לא יוותר על המצווה שלו, ובתוך תוכי ידעתי את זה. כשבפעם השלישית הוא התעקש, ידעתי שאני מוכרח, פשוט מוכרח לחשוב על פתרון.

פתאום אותו המלאך הנזעם הוריד לי מחשבה שנזכרתי בה - "יש אברך שמצבו הכלכלי דומה לאברכים אחרים, והוא זקוק לכסף הזה בוודאי. נחכה לו". שמתי את הכסף בכיס, והשתדלתי בכל מאודי לא לשכוח אותו שם ולגלות אותו בניקיונות לפסח. ופתאום אני מגלה שהיהודי הזה הציל אותי.

כשידי נכנסה לכיס של הצדקה [יש לי כיס מיוחד לצדקה וכיס לכסף שלי, שלא יתערב או יתבלבל חלילה], גיליתי שיש לי שם עוד ערימה של שטרות שלא חילקתי. לא יודע למה, פשוט נשכחה ממני הערימה הזו. באורח פלא, דווקא זה שחשבתי לרחפן ששכח, גילה שאני הרחפן והוא זה שהציל אותי.

"וואי, וואי, וואי!" אמרתי לעצמי. "מה אני עושה עם הכסף הזה עכשיו? השעה כבר שלוש וחצי-ארבע אחר הצהריים, איך אני יכול לחלק אותו?"

נזכרתי במרדכי עם רעייתו בזיווג שני - יהודי חמוד וחסיד ברסלב נחמד, חוזר בתשובה שהגיע לגור בדימונה. יהודי מבוגר שמתהלך בתמימות ובפשטות, ואני עוזר לו מדי פעם. עוד נזכרתי שבאותו הבוקר, כשחילקתי עם חבר שהוא גבאי צדקה לנזקקים, אמר לי: "עליך מרדכי, כיוון שהוא גר יחסית קרוב אליך. תלך להביא לו סכום יפה שיספיק לו לסעודה נאה".

"סגור," אמרתי לו אז. "תעדכן אותו שהוא עליי, אני אביא לו כסף". ולא הבאתי ולא נתתי ולא זכרתי. לבושתי. כמה תודה אני חייב לרחפן התורן.

מיד תפסתי את עצמי ואמרתי לאשתי ולכל הנוכחים בסעודה: "אני הולך להביא מתנות לאביונים. תמשיכו פה בלעדיי". אשתי ניסתה להניא אותי מרעיון שכזה, אחרי שחישבה כמה שתיתי, והיא ביקשה מהאחרים: "תיקחו את מפתחות הרכב, שלא יחשוב לקחת את הרכב!".

באמת, תודה לבורא, הם לקחו את המפתחות והסתירו אותם ממני. יצאתי למרפסת, לקחתי את האופניים של הבן שלי ופשוט יצאתי לרקוד ברחובות דימונה.

התחלתי לרקוד ברחובות ובדרך חילקתי לעוד איזה אביון שפגשתי כמאה שקל למישהו. ברחובות ריקדנו לכבוד פורים.

בסיום מחול הפורים הזה הגעתי מתחת לבניין הנכון וצעקתי: "מרדכי! מרדכי!". הוא ירד למטה. "בפנים יודעות סוד? מה? באת להביא לי מתנות לאביונים. . . נכון?"

"כן!" עניתי. תורי להיות תמה ונדהם אפילו. הוא התחיל לרקוד "שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה, הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו". הוא המשיך לרקוד. ואז הזדמנה לי ההזדמנות ושאלתי: "מה קרה?"

"תראה," אמר לי מרדכי, "אמרתי לעצמי, אני אעשה את ההשתדלות, אז התקשרתי לגבאי הצדקה הנזכר מקודם ואמרתי לו שאני אשמח לעזרה. והגבאי אמר לי 'אל תדאג, הרב יביא לך'. ממשיך מרדכי, 'אחרי שעברו כמה שעות, ראיתי שלא באת, אז התקשרתי אליך. אבל לא ענית לי'". הוצאתי את המכשיר וגיליתי שאכן היתה שיחה שלא נענתה. בתוך סעודת פורים הסיכוי שאשים לב הוא אכן נמוך.

היהודי מלא האמונה הזה ממשיך ואומר לי "כשלא ענית לי, הנחתי שאולי אין לך לתת לי ופתאום התביישתי מאוד. התחזקתי באמונה והזכרתי לעצמי שהשם יתברך הוא הדואג לכל בריה די מחסורה, לא הרב ולא הגבאי.

"עינינו היו נשואות אחרי קריאת המגילה, וישבנו אשתי ואני לקרוא תהלים מעומק הלב, לפנות לבעל המאה, בעל הדעה, בעל הכוחות כולם, שימציא לנו יש מאין. המצב היה שבמכולת כבר לא הסכימו לתת לנו בהקפה, ואין לי לב ואין לי פנים לבקש מהציבור".

אני שומע את מרדכי והלב מתפעל מגודל מעלתו של היהודי, וכמה ה' שומע אל תפילת אביונים. הוא ממשיך משפט שצבט לי בלב: "ואם לא, נכין חביתה לסעודת פורים וזהו. נהיה שמחים במה שיש".

אני רוצה לחבק אותו, אני רוצה להגיד לו "מרדכי, אתה אף פעם לא לבד", אבל שום מילה לא יוצאת לי מהפה. הוא מנצל את השתיקה הקצרה וממשיך: "לפני חמש דקות סיימנו את התיקון הכללי, אשתי ואני, ורקדנו קצת לכבוד פורים. 'בואי נכין חביתה', אמרתי לאשתי. נכין סלט מהירקות שנשארו בבית וחביתה מושקעת לכבוד פורים".

זה הרגע שבו הוא שמע אותי צועק מלמטה "מרדכי" בקולי קולות. והוא כבר ידע את מה שאני לא ידעתי. ה' שמע לתפילתו, כי "כל הפושט יד - נותנים לו", כל מי שמבקש מאת ה' יתברך, פושט את ידו, הקב״ה נותן לו.

המילים כבר היו מיותרות. פצחנו בריקוד של שמחה, ריקוד של תודה, ריקוד של ידיעה שה' יתברך תמיד איתנו. וכשריקוד הוא מכל הלב, אז זה מאוד ברור - כולם מרגישים את זה. בתוך דקות ספורות, אנשים מהרחוב, חברים ועוברי אורח הצטרפו, אפילו שלא ידעו על מה ולמה.

חשבון מאוזן מאת הזן

חשבון מאוזן מאת הזן

הרב יצחק ואפרת גבאי / רב קהילת פנינת אברהם עפולה

האיגוד הוא חיבור פלא בין רבנים ותלמידי חכמים. יש ואתה שומע קהילה שעשתה כך וכך, ואתה מאמץ את הרעיון, ויש ואתה מתרשם מרב שילד מיזם, אחרי שהתבשל אצלו בהריון. כך קרה לי אחרי תשעה באב תשפ״ב. קראתי על פעילות מדהימה של לימוד לבני נוער ביום תשעה באב על ידי כמה רבנים בכמה מקומות, ואמרתי לעצמי — אני לוקח את הרעיון הזה ומביא אותו לידי ביצוע אי״ה. עזרי היא ביתי, תמכה מיד ברעיון והתחלנו במשימה.

מה בדיוק לומדים? באיזה אופן יהיה הלימוד? איך מפרסמים? ועוד רשימת שאלות ארוכה, שנועדה להפוך את המיזם למשהו בר ביצוע על הצד הכי טוב, למען שמו באהבה. אבל השאלה אולי החשובה ביותר היא — מה מביאים כדי לפנק את הלומדים. כשאתה מביא כיבוד עשיר, כשאתה מראה בדרך של הוצאת ממון רב, כמה התורה חשובה לך, כמה הלימוד משמעותי — אתה נוטע בלב הלומדים שהם הסיירת של הסיירת, שהם עושים את אחד משלושת הדברים עליהם העולם עומד.

ההצלחה היתה מדהימה, וכמובן שלשנה אחרת קבעום ועשאום. בהכנות לתשעה באב תשפ״ד, הודענו על סעודה חלבית חגיגית בסיום הצום לסיירת הלומדים. עם ישראל כולם קדושים, ואני בטוח שהנוער היה בא ללמוד גם אם לא היו מבטיחים לו ארוחה דשנה. אבל כמו שהזכרנו — הארוחה מראה כמה מכבדים את התורה ולומדיה.

בשנה זו, הייתי רגוע לגמרי. הגבאי הצדיק אצלנו אמר לי — הסעודה עליי. היו לו שוברי קנייה בפיצריה סמוכה, והוא היה מוכן להשתמש בהם לטובת הלימוד הפורה. באמצע הצום מודיע לי הגבאי כי יש תקלה והוא מתנצל אלף פעמים, אבל המסקנה היא שאין כיבוד ואין מימון לכיבוד. הפיצריה לא עובדת בצאת הצום, והשוברים מתאימים רק למקום הזה. לצערו הוא לוקח צעד אחד אחורה. אמצע יום תשעה באב, אנחנו בצום, ומאין יבוא עזרנו?

למרות שאישית אני פחות בקטע, אשתי החליטה לפתוח באגרות הקודש של הרבי כמה ימים לפני כן. לא היה ברור לה מה היתה הכוונה, עד שהגיע המעשה הזה והאסימון נפל. התשובה לא הפתיעה. היתה שם תשובה ארוכה למה לא להפסיק דברים של קדושה, גם אם יש קשיים, וה' יעזור. וה' עזר. אשתי שלחה אותי לקניות מרובות. אבל אתם יודעים מה — לפעמים אתה רואה כמה הדברים מחושבנים בדיוק נמרץ, ואתה מקבל את זה מאת ה' כאות שאכן מעשיך רצויים, ולא רק כוונתך רצויה. כעין דרישת שלום משמים.

אשתי פותחת קבוצת פייסבוק בצהרי תשעה באב ומבקשת מאנשים לתרום בעין יפה. האנשים הביאו והמלאכה היתה דים. לא ידענו כמה יעלו הפיצות והשתיה והפינוקים, אבל כבר הזמנו וקנינו ועשינו. והכסף? הקב״ה ייתן. אשתי היתה מלאת אמונה בו, ולא היה לי צל של ספק שאשתי גוזרת הקב״ה מקיים.

ואז ראינו את החיוך של ריבונו של עולם. חישבנו ומצאנו שההוצאות וההכנסות היו ממש אותו סכום. ההכנסה היתה גדולה בחמישה שקלים יותר מההוצאה. אולי הקב״ה רמז לנו שידו עוד פתוחה לכלכל עד בלי די, ואולי הוא רמז לחמש אצבעות, אשר מידו הפתוחה נתן לנו והשביע רצוננו.

כלי שני מבשל

כלי שני מבשל

הרב ינון דנא - פיקאר / רב קהילת מאיר, שכונת רוממה חיפה

לעיתים אני מתבקש להגיע לבתי ספר חילוניים לומר דברי ברכה וכד'. יום אחד בחיפה הליברלית קיבלתי בקשה מתיכון עירוני שאגיע ליום מיוחד, שכל אחד מציג את מרכולתו - ערב זהויות, בו הרב החרדי מציג את אמונתו, "הרב" הרפורמי מציג את עמדתו, ותפקידי גם להציג את אמונתי ודעותיי. אני לא תמיד אוהב את הכנסים האלה, אבל אני מבין שיש לי כאן הזדמנות למעגל השפעה.

הגעתי לערב הזהויות המדובר כשבראשי מטרה אחת - אני לא יוצא מכאן בלי טלפון של אחד התלמידים. אדהכי והכי, יצאתי לא רק עם מספר טלפון, אלא עם הבטחה לחברותא בגמרא! החברותא כללה שלושה חברים, שאחרי שנה וחי גדלו לחמישה חברים, ועם החברותא הגיעה גם ההתחזקות. הראשון התחיל להניח תפילין, והוא מחזק את חבריו.

שלוש שנים של חברותא עם הנער שהלך וגדל, והוא שולח לי תמונה מאיטליה מטיול שהוא עושה עם חברים, שהוא מניח תפילין לחבר נוסף שם. הוא כבר המשפיע המקומי. הוא הכלי השני, אבל הוא רותח באהבת ה' ומבשל את סביבתו כדבעי!

הסיפור לא נגמר בחבורה הצעירה הזו. החבורה של החברים היותר מבוגרים - סביבות גיל ארבעים, שמוגדרים כלא דתיים, לומדים בכל שבוע נושא מעניין אחר. הרבה דיבורים על החיים, הרבה לימוד תורה והרבה אש של רצון להתקרבות.

יום אחד אחד המשתתפים, הכלי השני המבשל התורן, מבקש ממני לצרף ידידה שלו לחבורת הלימוד. בלעתי את הרוק ואמרתי לו שנראה לי שזה לא כל כך מתאים, כי זו חבורה שכולה גברים, והיא תהיה אישה יחידה. . . אבל תן לי את מספר הטלפון שלה, ונראה אם נוכל לכוון אותה למשהו מתאים.

אני מתקשר, ואחרי שאני מציג את עצמי, אני שואל אותה מה היא רוצה ללמוד. האם יש נושא ספציפי שמעניין אותה. "אורות הקודש" היא אומרת לי, והלסת שלי נופלת. "אורות הקודש?" אני מוודא ששמעתי נכון. "כן. אני למדתי באולפנא וגדלתי כדתייה" ואחרי כמה דברים שקרו לה במשך החיים, היא עזבה את הדת ועכשיו היא מרגישה שהיא ממש רוצה לחזור ללימוד עמוק.

כמובן שאני לא יכול לסרב לבקשה כזו. הזמנתי את בעלה ואותה אלינו כדי שנשב ונלמד ביחד. תאמינו או לא, למדנו אורות הקודש. למדתי שהזוג הזה מאוד מאוד מאמין, האישה מתפללת קבוע, שומרים מסורת, ובאופן כללי מחפשים קרבת ה', למרות שבתחום קיום המצוות אין כל כך התאמה למצב הרוחני שלהם.

כשסיימנו ללמוד, האישה מספרת לי שהיא לא ישנה כל הלילה. מבלי שהייתי צריך לדחוק אותה, היא סיפרה בפנים כואבות שהבת שלה בכיתה א' בבית ספר יסודי חילוני, ואתמול הבת שלה הלכה לחברה, ומתברר ששם היא אכלה כריך עם נקניק וגבינה. האבא שלקח אותה מהחברה לא עשה מזה סיפור, אבל כשהוא סיפר לאשתו מה היה כשבא הביתה, האישה לא ידעה נפשה מרוב צער. הבת שלה אכלה לא פחות ולא יותר - בשר וחלב. אין איך לייפות את הסיפור.

ספר אורות הקודש עדיין האיר בחדר, ואזרתי כוח מהרב קוק זצ״ל והצעתי לה בפשטות - למה הבת שלך לומדת בבית ספר חילוני, אם ממש מול הבית שלכם יש בית ספר דתי? הפתעתי אותם בהצעה, הם אמרו "נבדוק" והמשכנו את הלימוד עוד קצת. לאחר כמה ימים הם הלכו לבדוק את בית הספר הדתי, שדווקא מצא חן בעיניהם, והעבירו לשם את הילדה שלהם. מיותר לומר שאת הילדים הבאים הם יקחו גם הם לבית ספר דתי.

הבעל שהצטרף לחבורת הלימוד הישנה אמר לי שבחיים הוא לא היה מעביר את הבת לבית ספר דתי, אבל בגלל מה שקרה בעקבות הכריך הוא לא יכול לראות את אשתו בכזה צער.

מה שהתחיל מחברותא משונה מכלי שני הסתיים במשפחה שהכיוון החדש שלהם יביא אותם לחינוך דתי בבית ומחוצה לו בעז״ה.

ניגון משיב נפש

ניגון משיב נפש

הרב רועי כהן, רב קהילה ברעננה, מספר על הרב והרבנית סעייד, רב ורבנית קהילה וגם פעילי הגרעין התורני בקריית אונו.

קרובת משפחה של הרב רועי גרה בקריית אונו. בקריית אונו יש איזורי בנייה חדשים, ובהם בניינים עצומים כאלה שספק אם יש מי שמכיר את כל דיירי הבניין. אפילו וועד הבית לא מתיימר להכיר את כולם. כל בניין שם יכול להיות בקלות מספר האנשים ביישוב קטן בשומרון.

בתה של דודה פירחה היקרה, דודה של הרבנית כהן, גרה באחד מהבניינים העצומים. במשפחת סעייד — הרב אוריאל והרבנית צביה — שניהם לבביים ומסבירי פנים תמיד. אבל את הסיפור הזה, הדודה זוכרת להם והוא חרוט על לוח לבה כבר למעלה מעשור.

כשדודה פירחה נפטרה, בתה חיה היתה במצב רוח ירוד מאוד. ברור — אין כמו אמא, והבת הזו היתה קשורה במיוחד לאמה. היא ממש נכנסה לאווירת נכאים וקושי נפשי. באותה תקופה, אירוע מצער נוסף ניתך על המשפחה, והבת הרגישה שהקרקע נשמטת מתחת כפות רגליה.

בשעה הקשה הזו, פגשה חיה את הרב והרבנית בדשא בין הבניינים, מחברים עם הגיטרה את עם ישראל סביב הדלקת נרות חנוכה. כשחיה ירדה, ועל פניה דמעות וכאב לב, מיד הבינו הזוג סעייד שדרוש כאן חיבוק, דרושה כאן רוממות רוח. היא הוזמנה — לא בפעם הראשונה — אליהם הביתה, והשתתפה בניגונים ובשירה לכבוד חנוכה, ולטובת הרמת הרוח שלה בשעה קשה. עם גיטרה, צלחת עוגיות ולב חם מאין כמוהו, הלב שלה התחיל להיפתח, והחיבוק התקבל מכל הלב.

"הם יושבים בסלון," מספרת בת הדודה, "שרים ומנגנים, כמו שהמלאכים שרים בגן עדן. בתחילה היא ניסתה להתנגד, להסתכל עליהם רגע, לבחון אותם. אבל כשהיא ראתה את מאור פניהם וקדושת הרגע, היא התמסרה לשירים ולנגינה, והרגישה שבכל שיר הנפש שלה עולה עוד מעלה אחת למעלה. משהו בשירים, בקול של הגיטרה, בשירה של הרב סעייד, נכנס ישירות לתוך הלב."

היא מספרת ונזכרת שזו לא פעם ראשונה שזה קורה. "הם הצילו אותי, הם חיזקו אותי," היא מתרגשת, "וזו לא הפעם הראשונה. הם הרימו אותי מהקרשים."

"אני יודעת שאני מוזמנת אליהם תמיד. הם העוגן שלי, הזוג המופלא הזה." מי יודע לעוד כמה לבבות נכנסו הזוג סעייד. אנחנו שמענו את הסיפור רק מכיוון אחד מפתיע ולא מפורסם.

כיצד החמין פתח דלתות במס הכנסה

כיצד החמין פתח דלתות במס הכנסה

הרב ישראל גנץ / רב קהילת אהל שם בגבעתיים

אני רב חדש של בית כנסת וותיק. בשנים האחרונות קיבלתי על עצמי גם את החלק המנהלי של בית הכנסת - אחרי עשרות שנים שהוא לא תפקד מבחינה זו, ביקשתי לפתוח עמותה ולעשות סדר לטובת הציבור. במשך זמן רב מדי, המקום התנהל בצורה פרטית, ללא שקיפות, ללא דוחות, ורבים מהמתפללים היו ניצולי שואה מבוגרים שלא עקבו ולא התעניינו. הייתה עמותה ישנה, שלא תפקדה לא לפי החוק וגם לא ממש במציאות. בקיצור, היה צריך לעשות ממש "סדר פסח" ברמה המנהלית, ואני הסכמתי לנסות להיות עורך הסדר.

הבנתי שאני צריך להחזיק ישן וחדש יחד - גם לשמר את ההמשכיות ההיסטורית שלה וגם לחדש ימיה כקדם. לשמור על ההקשר והשייכות למקום היתה משימה חשובה בתהליך. עברתי את זקן המייסדים, יהודי שעבר צרות רבות, לשכנע אותו להיות שותף במהלך, לחתום על עשרות מסמכים ולהניע מחדש את רישום העמותה. סך התהליך לקח כמה שנים טובות.

כשהחודשים נקפו, אישר רואה החשבון שאפשר לפתוח תיק במע״מ ובמס הכנסה. "במס הכנסה", אמר הרו״ח, "אני יכול לטפל בעצמי, אבל מע״מ - תצטרך להגיע לשם פיזית ולטפל בעניין. אתה צריך להגיע לשם עם כמה עשרות מסמכים, אני אטפל בזה. אכין לך תיקייה ואיתה תלך לשם."

לקחתי תיקייה עבת כרס, אחרי שלמדתי מה יש בתוכה ושמתי פעמיי למע״מ. לבי בטוח בטירונות שעברתי אצל הרו״ח, ואני לקראת הליך פשוט וקל. כך חשבתי לפחות.

הגעתי לשם וקיבלתי יחס מחפיר, שכלל נזיפות, נאצות ו״חינוך מחדש". לא נוח להם להעיר עמותה שהיתה רדומה במשך ארבעים שנה. ביקשו שאמציא מסמך כזה, הלכתי והמצאתי, מסמך אחר בעצם, והשלישי - מה איתו? זה מסמך שלדברי הרו״ח לא ניתן להשיג אותו. לא קיים. רק לזייף משהו מהעבר.

הרגשתי שאני קרוב להישבר. אבל הקב״ה סובב את הדברים אחרת. נפתחה מלחמת חרבות ברזל - דבר שנשמע כאילו הוא לא קשור לענייני מע״מ, אבל תתפלאו לשמוע. בעקבות המלחמה, אי אפשר היה לגשת למע״מ כלל. המערכת נעצרה ולא מטפלים בי בכלל. נראה היה שמצב יותר גרוע מזה לא יכול להיות.

יום אחד, אני מקבל טלפון לא צפוי. "שלום, אני מרשות המיסים. הייתי שמח אם נקבע לארוחה ושיחה. זה בסדר מצידך?" אחרי שהבנתי שמדובר על קבוצת מנהלים שעוברים קורס ורוצים שמישהו יאמר דברי תורה וברכה לקבוצה - הסכמתי מיד, והם הגיעו אלינו לארוחה ושיחה.

מגיעים לשם כארבעים איש מכובדים, בכירים ברשות המיסים מתפקידים שונים. אני, עם המטען שהולך איתי, אומר חצי בצחוק וחצי ברצינות - "הא, אלה שעושים בעיות!" וחייכתי. התגובה עלתה מתוכם "למה ככה?" הקב״ה שלח אליי את ההזדמנות הזו משמים. סיפרתי להם בקצרה את הסיפור ועל כך שאני מרגיש בדרך ללא מוצא.

אחד מהם קם, בכיר במע״מ מסתבר, ושואל אותי "מה בדיוק הסיפור? תפרט לי רגע קצת". אני מסביר שאני רוצה להתנהל בצורה חוקית ומסודרת, ושמדובר בבית כנסת ואני שם בהתנדבות. לאחר פירוט של זמן קצר, הוא מבקש את מספר הטלפון שלי ומבטיח לבדוק את העניין. הוא מצלצל ומנתק ומבקש שאשמור את המספר שלו ואתקשר אליו.

עד שהתקשרתי, הוא התקשר בעצמו אחרי מספר ימים ואומר "מה עם בית הכנסת שלך? שלח לי את המסמכים". לאחר עשר דקות אני מקבל טלפון, ונציגה של מע״מ על הקו. "שמעתי שהיתה לך חווייה לא טובה עם המשרד שלנו. הייתי רוצה שתהיה לך חווייה מתקנת. שלח בבקשה תיאור מדוייק של מה אתה צריך ומה קרה, ואני אהיה אחראית לבדוק את הנושא מתחילה ועד סוף."

לא עברו שעתיים, וקיבלתי את האישור שעליו עבדתי במשך כמה חודשים טובים.

הרגשתי שהקב״ה פתח לי את השער. הזדמנות טובה לפעול גם בתחום של העירייה והתקציבים. וכך היה סיום המעשה.

באותו זמן גם הגשתי לראשונה בקשה לתקציב מהעירייה. כמובן, שוב חסרים מסמכים. התחיל עוד סיבוב של ריצות, ניירות ודרישות. אבל הפעם - קרה משהו מדהים: מי שאחראית בעירייה על כל נושא המסמכים - היא אמא של נער שלימדתי לבר מצווה. היא זיהתה אותי מיד, ואמרה לי: "תביא לאט לאט את כל מה שיש. נטפל בזה יחד."

כשנתקעתי שוב במשהו ברשות המיסים, ה״קשת הרחבה של קשרים" לפי הרו״ח, היא זו שהצילה את המצב. אחרי כחודש אני מקבל הודעה "שלום, היינו אצלכם לחמין ודברי תורה ורציתי לבקש את המתכון של החמין". שלחתי את המתכון, ואיתו בקשה לטפל בעוד איזה דבר שנתקע בסבך המערכת. מיותר לומר - הדבר טופל בצורה זריזה ועל הצד הטוב ביותר.

אחרי שכל העניינים סודרו על הצד היותר טוב, הדבר הגיע למצב שיכולנו לבקש ולקבל תקציב לראשונה מזה ארבעים שנה. רישום תקין, ניהול תקין ועם צינור ישיר לבקשת תקציבים מהעירייה.

העמותה הרדומה - חזרה לחיים.

בית הכנסת, שהיה תקוע שנים - עלה מדרגה.

ומה שהתחיל כמו סיפור בירוקרטי מתסכל - הפך לחוויה שמימית ממש.

הכוח של תפילה וביטחון

כוחה של תפילה עמיחי שוקרון / רב קהילת מרום נווה ברמת גן יום אחד קיבלתי טלפון מחבר קהילה שלי, בחור צעיר שזכיתי לחתן כשש שנים קודם השיחה הזו. מדי פעם הוא שולח לי הודעות, אבל ההודעה ששלח לי שהוא צריך לדבר איתי על נושא חשוב ודחוף, קצת הרתיעה אותי. הוא התקשר והוא מספר לי, שאחרי שיש לו כבר ארבעה בנים, שהופכים את הבית ומקשים מאוד על החיים התקינים, אשתו לקחה מניעת הריון. ואיכשהו - היא נכנסה להריון. הוא שואל איך אפשר לעשות הפלה הכי נכון מבחינה הלכתית, כי אשתו מתעקשת שהיא לא תעשה את זה אם זה אסור מבחינה הלכתית. בעלה לא שומר שבת והיא כן, בעלה פחות נזהר על הפרדה בין בשר וחלב - והיא מאוד. אבל. בעניין המשותף הזה - היא לא מוכנה להתחיל לשמוע אם לא יהיה אישור מהרב הוא מסביר לי, שקשה מאוד מבחינה זוגית. דווקא לאחרונה הם סגרו שבוע חופשה זוגית בצרפת, ויש מי שישמור על הילדים. אבל אם ההריון יימשך - החופשה הולכת לפח. . . אין זמן אחד לשני בגלל עומס החיים עם הילדים, הפרנסה דחוקה, התואר מתעכב ומתעכב כבר המון זמן, בגלל עומס המשימות במשפחה ברוכת ילדים כזו. בקיצור - הוא אומר לי, אני חייב שתאשר לי את ההפלה הזו. ואם היא לא תהיה מוכנה לעשות את ההפלה, אני אגיד לה שאני עוזב. אם היא לא מוכנה להתחשב בצרכים שלי, אני לא רוצה להישאר כאן. עד כדי כך. . . אני שומע דבר כזה, והראש שלי מתחיל לעבוד מהר. מה עושים? מה עושים? אם הרב, מרדכי אליהו היה מקבל טלפון כזה - מה הוא, זכרונו לברכה, היה עונה? ואני רועד מפחד מההבנה שאני זה שחייב לתת את המענה. אני לא יכול לשלוח אותו לרב גדול או למישהו. אחר. רק אני הכתובת. נלחצתי אחרי שהסדרתי את הנשימה, שאלתי אותו "מתי היה המקווה?" אני שואל, אולי. . . מי, יודע. . . הבעל יורה לשפופרת את התאריך, ואני מבין שעברו ארבעים וחמישה ימים. הלכתית אי אפשר להתיר את זה. אני אומר לו שמבחינה הלכתית אי אפשר להתיר את ההפלה, אבל "אני רוצה לדבר איתך פנים אל פנים בהזדמנות הראשונה. זה חשוב". ואין לי שום מושג מה הדבר החשוב שאני הולך להגיד לו. אין לי אפילו קצה של מחשבה מה אפשר להגיד במצב. הזה. אבל תהיה הזדמנות להתייעץ עם גדולים ממני. . . אני לא חייב לסגור את זה הרגע בכל זאת החלטתי עוד משהו, לפני שאני סוגר את השיחה. אמרתי לו - אני רוצה לספר: לך סיפור פעם היתה אישה יהודיה שחיה באלג׳יריה, והיו לה חמישה ילדים. הבן הבכור היה בן 19, והצעיר בן 12. יום אחד, גילתה היהודיה הזו שהיא בהריון. היא לא רצתה בהריון הזה. זה ממש לא מכובד שיהיה לתינוק הזה אח שגדול ממנו בעשרים שנה ויכול להיות האבא שלו. זה ממש בושות. כך חשבה לה אותה אישה, והחישה צעדיה לרופא היהודי שהיה באיזור. הרופא אמר לה, שעכשיו זה מוקדם מדי לעשות הפלה, ושתחזור בעוד שלושה חודשים, לקבוע זמן להפלה. היא חזרה בתור שנקבע, לאחר שלושה חודשים, והרופא אומר לה - תשמעי, על פי החוק, יכולתי לעשות הפלה אז כשבאת אליי לפני שלושה. חודשים. אבל עכשיו - ישללו לי את רישיון העיסוק ברפואה. אני לא מוכן להסתכן "ארבעה בנים ובת". הרופא ממשיך "אם תשמרי- "? אבל תגידי לי - "כמה ילדים יש לך על ההריון הזה, תיוולד לך בת יפהפיה עם עיניים כחולות". ובאותו משפט הוא הוסיף, - "ואם לא תרצי את התינוקת שתיוולד לך, אני מוכן לגדל אותה". באותה תקופה היה מקובל שילד גדל לא אצל ההורים שלו. לפעמים מסיבות של עוני ורעב, לפעמים מסיבות אחרות. אז ההצעה לא היתה הצעה מופרכת לגמרי. בכל אופן, היא שמרה על ההריון (בתוספת כעס על הרופא שעשה לה תרגיל), ובאמת נולדה לה בת יפהפיה. עם עיניים כחולות. והבת היפהפיה הזו - זו אמא שלי אתה מבין, שאני חייב את החיים שלי, של האחים שלי, של הילדים שלי - לרופא הצדיק הזה שעשה תרגיל "מלוכלך" לסבתא שלי? ! אני כל כך מודה לו, ולא רק אני, גם האחים של אמא שלי. היא האדם הכי משמעותי וחשוב במשפחתיות של המשפחה שלה. היא פשוט האור של כל המשפחה. היא הכי צעירה, אבל היא הדבק של המשפחה, היא התקווה. והדוגמה לאחים, האחייניות והאחיינים שלה "אנחנו נקבע פגישה אחי היקר, אבל את הסיפור הזה הייתי חייב לספר לך כבר עכשיו". לאחר מכן, מנסים לתאם מתי להיפגש - "מחר, יום שני אני לא יכול" אני אומר. קבעתי עם כמה חברים מבית הכנסת לנסוע לירושלים. ביום שלישי הוא לא יכול היה, "אחר כך אני בטיול עם התלמידים שלי רביעי וחמישי" אני אומר מצידי. ביום שישי יש לי חופה של זוג - בקיצור, אז במוצאי שבת, עוד כמעט שבוע? ובליבי אני אומר לעצמי, שככל שיעבור הזמן הוא יתרגל לרעיון ויירגע קצת. אני לא מספיק לחשוב את המחשבה הזו, והוא כשומע מה בלבי, אומר לי שאם יעבור זמן, הוא עלול להיקשר רגשית יותר מדי. אז הוא לא רוצה. גיליתי לו, שבאמת חשבתי על ההתקשרות הזו, וזה שימח אותי דווקא. קבענו שנדבר מחרתיים, ביום שלישי בשעה 13: 00 בצהרים. נדבר בטלפון. למחרת, ביום שני בשעה 6: 00 בבוקר, אני מקבל הודעה מאשתו: "בעלי אמר שאם אני לא אעשה את ההפלה, הוא יוצא להודו לשנה. הוא אמר שאם אני אעשה מה שאני רוצה, גם הוא יעשה מה שהוא רוצה". כתבתי לה בחזרה שקבענו לדבר למחרת בשעה 13: 00. ושה' יעזור. באותו יום שני בערב, נסענו לירושלים, ואחד החברים שאל אם אנחנו רוצים לנסוע לכותל. "כמובן! יש לי דבר חשוב מאוד להתפלל עליו". סיימנו את הסידורים שהיו דרושים לנו בלילה, והגענו לכותל בערך בשעה 22: 50. לא ידעתי שאני צריך לצרוב את השעה הזו בראש שלי. . . . עבר עליי משהו מאוד מאוד חשוב בכותל באותו היום בדרכי לכותל הרגשתי המון לחץ, משא כבד מאוד על הכתפים, החלשות שלי. אני הקטן, אצטרך להגיד את המילים הנכונות. את הטיעונים המשכנעים, כדי שהוא ישוכנע בדבר חשוב, שהוא באמת עניין של חיים ומוות כל מילה שלי, כל שינוי באינטונציה שלי יכול להשפיע. . . תוך כדי התפילה, הרגשתי שהקב״ה אומר לי "למה אתה נושא עליך את כל המשא הזה? שכחת שאני גם נמצא כאן? שכחת שלא, אתה מנהל את העולם? האם אתה זה שתקבע האם התינוק הזה יישאר או לא?" ופתאום ברגע אחד, כל הגוף שלי נהיה רפוי, הרגשתי את הכתפים שלי נרגעות, ואני אומר לאבא, תפוס פיקוד- שבשמים - "אבאל׳ה שבשמים, אשר בידך כל מילותיי, מחשבותיי ורעיינותיי."כי אתה המלך, לך השמים והארץ, והיצור הקטנטן שמתפתח בבטן האישה הזו והזו נשארתי שם עוד שעה ארוכה לקרוא תהלים ולהתפלל. תמיד אני יוצא מהכותל אחרת יצאתי משם בהתעלות רוחנית, מרגיש שהקב״ה נושא- ממה שנכנסתי אליו, אבל הפעם אותי כאשר ישא האומן את היונק, ושום דבר רע לא יכול לקרות לי. באשר לזוג - הכנתי את עצמי לפי מה שיכולתי, והשאר - ביד ה'. אני לא יכול לקחת על עצמי עול כזה כבד של חיים ומוות, אבל הבנתי סוף סוף - אני גם לא אמור לקחת על עצמי את העול הזה. רק לעשות את. המשימה שהועיד לי הקב״ה. לדבר איתם כפי שהתכוננתי שלחתי להם הודעה שהתפללתי עליהם, אבל זה היה בשעה מאוחרת, והנחתי שהם כבר ישנים למחרת, ביום שלישי בשעה 13: 00 בצהרים, אני מתקשר אליו, כשהתכנון שלי היה לדבר איתו על שלושה נושאים. התקשרתי אליו אני, ואמרתי לו "אחי היקר, אני לא במצב שלך, להיפך - אני מאוד מאוד רוצה עוד ילדים, ולכן אני לעולם לא יהיה בנעליים שלך בדיוק. אבל אני רוצה רק לשתף אותך בשלוש מחשבות שהיו לי ביומיים האלה שקשה היה לי להירדם: ראשית, אתה יודע שעשיתם את ההשתדלות שלכם למנוע הריון, יש לכם ילדים מתוקים ונפלאים, אתם שמחים בהם וטוב לכם משפחתית. למה הקב״ה מביא לכם את ההריון הזה? אם הייתי הקב״ה, ואני לא, הייתי מחפש את הזוג חשוך הילדים, שמחכה 12 שנה לילד, למה לתת למי שלא רוצה? ! ואתה יודע מה התשובה? התשובה היא שהנשמה הזו חייבת להיות הילד שלכם. אין אפשרות אחרת בעולם. ר' שלמה קרליבך מספר בשם חז״ל, שהנשמה לפני שהיא יורדת לעולם, היא בוחרת את ההורים שהכי מתאימים לה. אנחנו לא בוחרים את הילדים שלנו, הם בוחרים אותנו! הנשמה הזו, צריכה אותך בתור אבא. לא שום אדם אחר בעולם. לא אני יכול למלא את התפקיד, לא הרב הראשי, ואפילו לא הרופא של סבתא שלי. . . רק אתה בעולם יכול. טוב, אני מוכן למלא את התפקיד של האבא של הנשמה הזו, אבל תן קצת לנשום. . . למה דווקא עכשיו? אפשר עוד שנתיים? אז חוץ מזה, שכשאני מקבל מתנה - אני אומר תודה, ולא שואל "למה דווקא עכשיו", שוב, אם הייתי אחד המלאכים בפמליא של מעלה, הייתי שואל את הקב״ה והוא היה עונה לי, שהשנשמה הזו נצרכת לעולם, והעולם לא יכול להתקיים בלעדיה. הרי אם אפשר היה שהעולם יתקיים בלעדיה עוד שנה או שנתיים, למה להוריד אותה עכשיו? חבל על האוויר שהיא תנשום, על האוכל שהיא תבזבז. . . אבל הקב״ה החליט שהעולם פשוט לא יכול להמשיך בלי הנשמה הזו, והנשמה הזו צריכה הורים, ורק אתם בעולם יכולים היות ההורים שלה. . . אז למרות שנראה לך בעיניים שלך, שהזמן הוא לא בדיוק מתאים, דע לך - זה הזמן הכי מתאים שיכול להיות. ואומר את זה מישהו שיודע בדיוק את, כל הזמנים, בעבר, בהווה ובעתיד, מכיר את כל הנשמות בעולם, את כל ההורים האפשרייים את כל קורות המשפחה שלכם, ואותו אחד - המנהיג של העולם, סובר שאין זמן מתאים "? . . . מזה. היית מאמין

,"המחשבה  השניה  שאני  רוצה  לשתף  אותך  היא",  אני  ממשיך  בשטף  דיבור  מרוגש "שהקריירה הכי משמעותית שעשיתי בחיים שלי, ותשמע - אני רב קהילה, אני מורה מחנך בחטיבת ביניים, עשייתי הרבה דברים בחיים". אני נושם רגע ואומר: "אתה יודע מי האדם הכי משמעותי לבנים שלי? לבת שלי? אני. בשלב מסויים בחיים, הילד מבין שהקב״ה יותר חשוב מההורים, אבל איך הוא תופס מי זה הקב״ה? הרי הוא אינסוף, הוא קדוש מקודש, ואין לנו שום נגיעה בעצמותו. איך אדם חווה את הקב״ה? תשובה: כמו שהוא חווה את ההורים שלו. אם ההורים הם אוהבים ומחבקים, כך הילד תופס את הקב״ה. אם ההורים הם רשעים ומנצלים את כוחם כדי להכאיב לו - כך הוא יחווה את הקב״ה. הקריירה הכי מדהימה והכי משמעותית שאדם יכול לעשות בחיים - זה לגדל, לחנך ולהדריך את הילדים שלו. הסיבה, שאתה מחפש עבודה משמעותית, היא כדי להיות מאיר, מועיל ועושה טוב בעולם. דע לף שלגדל דור ישרים מבורך - זה אור שאי אפשר לתאר. אין זה אומר שצריך לעזוב את העבודה. ולטפל רק בילדים, כי אם אנחנו מצליחים לעשות את שני הדברים, זה הכי בריא והכי נכון אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לגדול להיות מאירים, אנחנו לא חיים את החיים דרכם." "יש בזה הרבה עומק, אבל לא עכשיו הזמן- ובשבילם בלבד." ומיד אני מוסיף לפני הדבר האחרון שאני רוצה להגיד לו, אני מגלגל תפילה במחשבה להי״ת, שדבריי יישמעו על אוזניים מקשיבות ומכילות, למרות שעד עכשיו הוא מקשיב לי ומשתתף בשיחה בצורה נעימה מאוד, הנקודה האחרונה, שאותה שמרתי לסוף - היא הקשה מכולן. אני לוקח אוויר מלוא ראותיי ואומר לו: "תראה, אתה לא רצית את ההריון הזה, ואתה חושב לעצמך שאם הוא לא היה זה היה טוב יותר. נגיד שזה נכון. אבל לעשות הפלה, זה לא להחזיר את הגלגל אחורה. זה לשנות את המצב הנוכחי. . . אין לך שום מושג מה ההשפעות של מהלך כזה. אישה שעוברת הפלה "ספונטנית" - דהיינו, שהעובר נפל ל״ע בלי רצון כזה, עוברת. טראומה שלא קל להתאושש ממנה. לעיתים זה לוקח שנים, אם אין עוד ילדים אחרי ההפלה אתה מדמיין לעצמך מה קורה לאישה שמבצעת הפלה מבחירתה? יכול להיות שלמאתיים שנה הקרובות, היא תשאל את השאלה - מה היה קורה אם לא הייתי מפילה? זה היה בן? או בת? איך הוא היה נראה? איך הוא היה משתלב? מעניין באיזה בית ספר הוא היה לומד ייתכן, שאשתך לא תחזור למה שהיה לפני ההריון, אלא תהפוך למרירה וקשה. אולי אפילו היא תאשים אותך במה שקרה, כי הרי לא רצתה את ההפלה הזו. ייתכן שדבר כזה, יהיה אבן נגף בנישואין, ולאו דווקא כמו שאתה מנחש שיהיה - שהכל ישוב למקומו בשלום, והחיים יהיה דבש ונופת צופים". ולפני שאני נותן לו את הרשות הדיבור, אני מוסיף סייג "אני לא אוהב, להפחיד אנשים, אבל אני רוצה להסב את תשומת לבך למהלך שאתה מנחש את אחריתו."אבל אתה לא באמת יודע מה היא אני ממש יכול לשמוע את החיוך שלו מבעד לטלפון, והוא אומר לי את הדבר הכי מחיה שיכולתי לשמוע בעולם: "הרב, לא עצרתי אותך כי אני אוהב לשמוע מה שיש לך להגיד, אבל דע לך, שכבר אתמול החלטתי שאנחנו ממשיכים בהריון. אתמול הגעתי מאוד מאוחר הביתה בשעה 22: 00. בדרך כלל בשעות האלה אשתי ישנה, אבל היא היתה ערה. הכנתי לנו ארוחת ערב, ובשעה 22: 30 התיישבנו לדבר על זה. לאחר כמה דקות הבנתי, שאני עושה טעות אם אני לוחץ על העניין הזה, בדיוק בגלל הדבר השלישי שאמרת - היא תתפרק מזה. לא רוצה אותה עצובה או מרת נפש. אני אוהב אותה". ופתאום נופל לי האסימון! "מה אמרת? ! באיזו שעה התיישבתם לאכול? ? אני פשוט בהלם" - ודמעות מתחילות לעלות בעיניי, כי אני לא מכיל את הטוב שהקב״ה מרעיף עליי. "בשעה 22: 30" - "לא הבנתי - למה אתה שואל?" אצלו האסימון עוד לא נפל. "כי בדיוק בשעה 22: 30 הזו התפללתי עליכם בכותל המערבי. בדיוק בשעות האלה הרגשתי שהקב״ה אומר לי "הכל יהיה בסדר, אני לוקח פיקוד". גם אם זה היה שעה לפני או שעה אחרי הייתי שמח מאוד, אבל הקב״ה רצה להגיד לי "יאר ה' פניו אליך" - להראות לי פנים שוחקות, להראות לי שהוא מקבל את תפילתי, שהוא רואה אותי, שהוא קרוב אליי, שהוא מחבק אותי. הרגשה כזו היא ההרגשה הכי מתוקה של התפילה. התפילה היא פניה לקב״ה, היא בקשת הקשר עם הקב״ה וכל הבריאה כולה עולה עם המתפלל. וכאן, לא רק אני התפללתי מצידי, לא רק אני ביקשתי קרבה ואהבה, אלא הקב״ה גם הראה לי פנים שוחקות, פנים שמחות, חיבוק ואהבה. . הקב״ה - תודה לך על החיוך המתוק הזה, מה היה בסוף? הילד הכי יפה שראיתם בחיים שלכם. נו, כשיש כל כך הרבה תפילות? . . .'מאמץ ומסירות נפש על הנשמה שלו - איך לא ייראה כמו מלאך ה

האור שמאיר את הפנים

להאיר פנים כמו נברשת של בית כנסת הרב טל שאוליאן / ראש ישיבת ההסדר בחולון

אתם בוודאי מכירים את המאמץ להאיר פנים לכל אחד. אני הרב, ואני לא רוצה שחלילה יהודי יתרחק מהיהדות, מהקב״ה או מבית הכנסת רק בגלל שהייתי לא רגיש כלפיו. הרבה שליחים יש למקום, חלקם אולי זה גם חוסר הארת פנים.

היה זה בתקופת הקורונה, אחרי חודשים ארוכים של סגרים והגבלות. לקראת החגים בהגבלות — ראש השנה ויום הכיפורים — סוף סוף נפתחו שערי בתי הכנסת, אך גם זה מחמירות. רבים ממתפללי בית הכנסת אצלנו הם אנשים מבוגרים שלא פגשתי זמן רב. אנשים ששמרו בקפדנות על בריאותם והיו כפופים להגבלות מיוחדות בשל גילם המתקדם. שמחתי לראות פני חברים וותיקים שנראים כחדשים.

האווירה בערב יום הכיפורים הייתה מתוחה. הוראות משרד הבריאות הגבילו את מספר המתפללים ונדרשנו להתחלק ל״קפסולות״ נפרדות. כמה מהגבאים אף התנגדו לפתיחת בית הכנסת בכלל, בטענה שזה מעשה לא אחראי בעיצומה של מגפה.

בעיצומה של המהומה הזו, קיבלתי החלטה מהירה — לקחת את כל המתפללים הצעירים החוצה, כדי שהמבוגרים יוכלו להתפלל בפנים ברווחה. הפכתי לחזן בניגוד לתכנון המקורי, והתחלתי לנהל תפילת ערבית מחוץ למבנה. ההחלטה המהירה, ציבור המתפללים הגדול, אנשים שלא מבינים היכן בדיוק צריך להיות והתרגשות יום הכיפורים. . . הכל ביחד יצר אצלי חוסר ריכוז.

בדיוק אז ניגש אליי אחד המתפללים הוותיקים — יצחק, איש בן שבעים או שמונים. יצחק הוא נשמה יקרה מאוד והוא בא לשאול שאלה הלכתית. ״הרב, ״ פנה אליי במבוכה, ״ביום כיפור חייבים ללכת עם נעלי בד, נכון? ״

״נכון, ״ השבתי. ״מה אעשה עם נעלי העור שלי? ״ שאל בדאגה. היה זה עדיין ערב יום כיפור, יום חול. כיוון שהייתי לחוץ, מוקף בכאוס של ארגון התפילה החיצונית, לא שקלתי היטב את תשובתי.

״אם יש לך רק נעלי עור, ״ אמרתי לו, ״עדיף שתלך הביתה ותניח אותן שם. מוטב שתתפלל ללא מניין מאשר לעבור על איסור. נעלי עור הן איסור דרבנן, ויש אומרים אף דאורייתא, בעוד תפילה ביחיד מותרת. ״ יצחק הנהן, הסתובב ויצא. וזהו. הנחתי לעניין הזה, שמבחינתי הסתיים.

כשסיימנו את התפילה החיצונית — מעט אחרי שסיימו בפנים — שמענו לפתע רעש גדול ומהומה מתוך בית הכנסת. ניגשתי פנימה במהירות לבדוק מה קרה. נברשת ענקית התנתקה מהתקרה ונפלה, שוברת שני כיסאות וקורעת כמה ספרי קודש. בסייעתא דשמיא, איש לא נפגע.

מאותו יום כיפור, פניו של יצחק לא היו כתמול שלשום. יצחק המשיך להגיע לשיעורים באופן קבוע כהרגלו, אך הוא נמנע מלהביט ישר לתוך עיניי. מיד אחרי השיעור הוא הולך בלי להגיד שלום. זה די ברור שמשהו קרה. משהו השתנה.

בתקופה הראשונה פשוט חיכיתי, ואחרי כמה שבועות ניגשתי ליצחק ושאלתי אותו בעדינות ובמאור פנים — ״יצחק יקירי, משהו מפריע לך? ״ ״כן, ״ הוא השיב בקול חלש. ״אתה רוצה שנדבר על זה? ״ ניסיתי. הוא הנהן והתיישבנו לשיחה.

״הרב, אתה זוכר שביום כיפור סילקת אותי מבית הכנסת? ״ הוא שאל פגוע. לבי החסיר פעימה. אני סילקתי מישהו מבית הכנסת? ! ועוד את יצחק האהוב? ״על מה אתה מדבר, יצחק? ״

״כן, ״ הוא המשיך. ״אמרת לי לחזור הביתה. למרות שאני גר בקומה תשיעית. איך יכולתי לרדת שוב? נשארתי בבית. ״ לא לקחתי בחשבון שהוא גר בקומה תשיעית. ידעתי את זה, זה נכון. אבל באותו הרגע, חוסר הסדר שסביבי לא איפשר לי להתרכז בכל פרט של מי שעומד מולי. פשוט יריתי את ההלכה, מבלי לקחת בחשבון את הנסיבות הנוספות. חשבתי שהוא ילך, יחליף נעליים ויחזור לבית הכנסת. קל ופשוט.

״יצחק, בכלל לא התכוונתי לסלק אותך, ״ התנצלתי בכנות. ״אני מבקש סליחה. למה שאני ארצה שלא תהיה לידי ביום הקדוש ביותר בשנה? ״ פתאום הבנתי מה קרה כאן במשך כמה שבועות. איזה צער גרמתי לו בטעות. הוא ממש חשב שהרב רצה להרחיק אותו.

״לא יודע, ״ השיב בכבוד של מי שמעריך את רבו. ״חשבתי שאולי אתה כועס עליי על משהו. ״ אחרי שתיקה קצרה שבה שנינו הפנמנו רגע את חוסר ההבנה בינינו, פתאום הבנתי מה קרה! ״יצחק, אתה יודע משהו? ״ ״מה? ״ שאל. ״אני הצלתי את חייך. ״ פה היה תורו של יצחק לא להבין כלום. הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהשמים.

״לא נפלתי מהשמים או מהתקרה. אבל אתה זוכר את הנברשת שכן נפלה? היא נפלה בדיוק במקום הקבוע שלך ושל הבן שלך. אתם יושבים בכסאות שניזוקו. ״ ״ואתה יודע שאין שום כסא שנשאר פנוי ביום כיפור בבית הכנסת, ״ המשכתי, ״אבל חשבנו שתחזור, אז לא איפשרנו לאף אחד לשבת בכסא שלך. ״ ההבנה חילחלה גם בפניו של יצחק. ״הרב! ״ הוא התרגש. התחבקנו וידענו שהקב״ה סיבב את כל העניין הזה, לכתוב את יצחק לחיים גם בשנה הזאת.

החשבון ההלכתי שהורתי לו — היה נכון. אבל יכולתי לבקש מאחד הצעירים שייתן לו את הכפכפים וילך הוא להביא מהבית נעליים אחרות או עוד פתרונות אחרים. לפעמים מה שנראה כטעות, כחוסר מחשבה וכדבר שלא מנוהל על ידי כמו שצריך, מתגלה כהשגחה פרטית מלמעלה.

איך שיעור נולד

איך שיעור נולד

הרב אבינדב אבוקרט / רב קהילת אבני החושן בגבעת שמואל

דומה כי לספר איך נוצר שיעור הוא לחשוף את אחת החוויות האינטימיות ביותר שיש ליום תורה ומציאת חידושים בה. אבל חבל להשאיר את התהליך ספון בלב — לאדם הדתי ולא לחשוף מעט ממנו לאור. הדברים שונים מלומד ללומד, מבית מדרש למשנהו, מנפש אחת לאחותה. הנה אחת מן הדרכים.

תחילה, בוחרים נושא. לעיתים השכל בוחר מה שחשק לעיין בו, לעיתים הלב נמשך להרהר בענין. לפעמים סימנים רבים מאותתים על אותו מקום, לפעמים די במשפט אחד בעלון אחד באמצע כסלו בשביל להוליד את דרשת שבת הגדול.

אחר כך, משוטטים בבלי דעת. הלומד פותח ספרים, מעיין בתשובות ארוכות, נותן למרשתת להוליך אותו בטח ושולל, צולל בכרכים או בחלונות פרויקט השו״ת. לפעמים המוח מבוכה — סוער, לפעמים הוא נכבה, לפעמים הביטחון מציף את הלב, לרוב.

ואז, מתיישבים לכתוב. כותבים רשימה. רשימה של נושאי השיעורים, של מבנה השיעור, של המהלך מן הפסוק אל הפסק. רשימה זו תמיד משתנה, אבל קריאת כיוון יש בה. והרשימה נכתבת על פתק קטן, שלא להותיר ליד לכתוב יותר מדי.

מתחילים לבנות את הבנין, מקור מצטרף למקור, סברה נבנית על גבי חברתה, האחרונים מבארים דברי הראשונים, משפט במקום אחד צולף למשפט במקום אחר. ודברי תורה עניים במקום אחד, ועשירים במקום אחר. אסור להתייאש, דפדוף אקראי — כמה שהם עשירים — יש מאין, החכמה מאין תמצא. בספר יכול להוליד מהלך שלם.

אבל תמיד, חסר היהלום. משהו שיהפוך את הקרביים, שבהעדרו קשה לעצום עין ובהימצאו קשה להירדם. בעולם המודיעין קוראים לזה "ידיעת הזהב". ידיעה שהכל בנוי עליה, שעד שבאה הרגשת שרק חזרת על דברי חבריך. היא יכולה להפוך את כל הבנין על פניו או ליצוק ליסודותיו בטון. והיא תמיד תתחבא. [כך למשל בפינה הדרום מזרחית מפורום אוצר החכמה שבה נמצא חידוש של הגאון מוילנה. ] יש והיא מכוונת לסברה שחשבת עליה מעצמך ואז אין לך אושר גדול מזה. יש והיא מרסקת את הבנתך לרסיסים ואז יש בידך שיעור נוסף בענווה.

כעת נשאר להכין את דף המקורות, זה שבו הדברים יסודרו אריח על גבי לבינה. שהלומד יפגש עם המפה שכתב המלמד אחר שהלך בארץ לא זרועה. אין לזלזל בדף זה, אין הוא מדף עליו נערמים ספרים אלא מפה רקומה שכל מילה בה מדגישה את השולחן הערוך.

גם לאחר כל זאת, תורה שבעל פה תובעת את עלבונה. איך אפשר לכלוא את הרוח בתוך מילים, לבטא את הייסורים של השאלה והעונג של התשובה בתוך קווים מוגבלים. חסד עשה הבורא שהותיר שוליים לדף, חלל לבן מחוץ לאותיות שחורות. שם יופיע שוב אותו כתב יד מהוסס מן הרשימה הראשונה. זה שיבקש להזכיר את החידוש שלא ניתן לכתוב, את הסברה החיה שהאות תהרוג.

וכך מושלם לו מסע שאין דומה לו. כזה המבקש לשמוע את קול האל העונה כהד מחזק לקולו של האדם. הנע בין נפש מיוסרת למקור מים מנחם, המכיל שעות של התחבטות סברה לתוך עמוד אחד או כמה הערות שוליים.

ולוואי שיתקבלו הדברים על לב שומעיהם ויהדהדו עד לישיבה של מעלה. שם יכרכו בספרי החידושים של התלמידים הותיקים המונחים בספרייתו של משה רבינו. אותיות מהוססות, שפתיים דובבות, וכתב יד רועד. כמו הקול המסיים את השיעור במילים "רצה הקב״ה לזכות את ישראל".

השליח והדירה הנסתרת

תורת הנסתר הרב נתנאל ותהילה דרמון / שליחי הבית היהודי בהודו בעבר

ה' שלח אותנו להיות שליחים להפצת תורה וחיזוק היהדות בהודו. כחלק מהבית היהודי בגואה, שכרנו מתחם גדול על חוף הים. היתה לנו זולה גדולה ומזמינה, ושכרנו גם מקומות לינה מסביב, לחבר׳ה שרוצים להישאר לתקופה ארוכה. אחת הדירות היתה מושכרת כבר כשהגענו. ידענו שמתגורר שם ישראלי, אבל לא מעבר לכך.

כדי להגיע לחוף, היה צורך לעבור במתחם שלנו. בכל בוקר, היינו פותחים דלת רחבה בחצר ובלב, ומזמינים את כולם לארוחת בוקר, לימוד או שיחה אישית. בכל בוקר, היו עשרות ישראלים שכבר מחכים לארוחת הבוקר הקבועה ולשיעור התחלת היום, שיטען את הבטריה שלהם להמשך היום.

את ארוחת הבוקר היינו מכינים ביחד עם האורחים, והאווירה היתה טובה מאוד. היו פנים חדשות והיו פנים קבועות, היו כאלה שבאו פעם וחזרו אחרי תקופה, והיו כאלה שגם "באיה לא ישובון". אבל הודו זה הודו, והיהודים שם מגיעים נינוחים וצמאים לדעת, פותחים את הלב ואת הראש, ומעכלים לאט לאט דברים שבמשך שנים היו חבויים בעמקי נשמתם.

הישראלי שגר שם עוד מלפני שהגענו, היה עובר מהדירה שלו לכיוון הים, כמובן דרך המתחם שלנו. אין ברירה אחרת. ואשתי, בכל בוקר כשהיתה קולטת אותו מתקרב, היתה מכינה לו צלחת עם סלט וביצה, אומרת לו "בוקר טוב" ומגישה לו בחיוך קשר ליהדות.

את החביתה והסלט כנראה אכל, אבל קשר לא נוצר. הוא היה מהנהן במהירות, לוקח את הצלחת וממשיך לדרכו. חודשים שלמים, לא שמענו ממנו מילה. הוא לוקח צלחת, מהנהן במהירות ונעלם. ה״בוקר טוב" והחיוך של אשתי, בליווי הצלחת המשיכו למרות זאת. שלח חביתתך על פני המים, כי ברוב הימים, אולי זה יזיז משהו בלב של איזה יהודי.

לאחר כמה חודשים, שליחים במדינה אחרת בתוך הודו היו זקוקים לעזרתנו. בתם הקטנה נפטרה, והמצב בבית דרש עוד זוג ידיים. מיד היה ברור לנו שאנחנו נוסעים לשם. רצינו שההיעדרות שלנו תהיה מינימלית. החלטנו שנבוא להיות איתם מעת לעת. עשרים וארבע שעות. ההיעדרות היא תכלול נסיעה מפרכת של ארבע עשרה שעות הלוך, שהיה ועזרה לזוג השליחים כיממה אחת ונסיעה חזרה כארבע עשרה שעות. סך הכל המשימה תוכננה לכמעט יומיים מקצה לקצה. יצאנו לדרך.

השארנו כמה חבר׳ה דתיים שנראה שאפשר היה לסמוך עליהם ויצאנו לדרך. ארבע עשרה השעות התארכו בגלל טעויות בניווט, ואחרי מה שנדמה כנצח, הגענו לאן שהגענו ומיד שקענו בתרדמה עמוקה לכמה שעות. קמנו, סידורי העברת הגופה ושאר ענייני הקבורה הקשים מנשוא היו משימת ההורים, ואנחנו לקחנו על עצמנו את ניהול הבית ושאר הילדים.

כשהגיע הערב, התקרב זמננו לצאת בחזרה. השארנו את הילדים שלנו בבית יהודי אחר באותו מקום, ויצאנו לשתות תה במסעדה מקומית. התיישבנו בעיניים אדומות, צוברים כוחות לקראת הנסיעה חזרה. פתאום, מזווית העין אני רואה בשולחן לידינו, מזמין תה ויושב גם הוא במסעדה - מיודענו, השכן הישראלי מגואה.

"מה הוא עושה פה, ארבע שעות נסיעה מגואה?" עלתה במוחי המחשבה. "משהו פה קורה, ואני חייב להבין מה הוא" הלם לבי בהתרגשות. סימנתי לאשתי שלידינו יושב לא אחר מבעל ההנהונים המפורסם. אמרתי לה "נסענו לחור בקצה העולם, ארבע שעות מרחק והוא פה מולנו. אנחנו פשוט מוכרחים לדעת למה הקב״ה מפגיש אותנו עם היהודי הזה. מה אנחנו מפספסים?". אשתי הביטה אליי ואליו, ושוב אליי, ואמרה לי בלי מילים "אז קדימה". "אני ניגש אליו" אזרתי אומץ. "אני מוכרח לשאול אותו מה הסיפור שלו.

"אחי, מה נשמע? זה אני, השכן שלך מגואה" ניסיתי להסתיר את ההתרגשות שבקולי. "אפשר לשאול אותך משהו קטן?"

"בטח" הוא הפטיר. נדמה לי שזו המילה הראשונה ששמעתי אותו אומר אי פעם.

נשמתי רגע עמוק וכמעט התחננתי אליו. "שמע, מי יודע אם ניפגש אי פעם שוב. אני לא יודע מה מו, למה וכמה, אבל אני חייב לשאול אותך, אחי - מה הקטע שלא באת לשום פעילות במשך חודשיים? כל בוקר אתה מתעלם מאיתנו למרות שאתה גר צמוד אלינו. עשינו משהו שפגע בך?"

אז הוא ענה את התשובה שהיתה מוכנה לו ראשונה בכיס האחורי: "לא, הכול טוב, אין שום דבר". הוא לא יודע שאני לא פראייר. "בבקשה תספר לי. אני בטוח שקרה משהו. בוא נפתח את זה ונסגור את זה כמו חברים". ראיתי סדק שנפער. "אם אתה מתעקש. . . אז בסדר, אבל אתה תהיה מוכרח לסלוח לי". הסתקרנתי מאוד. "לסלוח לך? על מה? לא הבנתי כלום.

פה אני צריך לעצור כדי לספר לכם - בהודו קורים דברים קיצוניים. לכל כיוון. יכול אדם להחליט שהוא עושה תענית דיבור חודש, למרות שמעולם הוא לא פתח סידור. בחורה יכולה להחליט שהיא שומרת שבת, למרות שהשבת היחידה שהיא "שמרה", זה כשהורו לה לשמור בבסיס הטירוניות. אבל הדבר הבא ששמעתי, הדהים גם אותי.

"שמע, לא נעים לי. ממש לא נעים לי. העניין הוא כזה - גנבתי לך ספר תנך מהספריה בזולה שלכם. אגב, היום בדיוק סיימתי לקרוא אותו. הנה הוא כאן איתי" אמר, תוך שהוא מוציא מתיק הצד שלו את הראיה.

הייתי בהלם מוחלט. למה שמישהו יגנוב תנך, ממקום שייתן לך אותו בשמחה? למה שמישהו שמתעניין בתנך וביהדות, לא ירצה לשמוע מה כתוב בו, ואיך קוראים את מה שכתוב בו? היו לי אלף שאלות בראש. התחלתי באחת. "למה לא באת לשמוע שיעור תנך? למה לא באת לדרשה קצרה בשבת?"

"אני לא אוהב המוניות" הוא הודה. "באתי להודו כדי להתנתק מהישראלים. להגיע לכאן ושוב לחוות את הישראליות - פחות הקטע שלי בחיים". ואחרי אתנחתא קצרה הוא הוסיף.

"אבל בגלל שרציתי ללמוד ולשמוע - לקחתי את התנך". "יכולת לשמוע גם באוזניים - לבוא לשבתות, לבוא לשיעורים" הקשתי.

הצדיק הנסתר אמר לי: "באתי. אולי לא ראית אותי, אבל באתי. נכון שבשבת ויצא דיברת על כך וכך? נכון שבשבת ויחי דיברת על כך וכך? נכון שלפני פורים היה שיעור והנושא המרכזי היה. . . ?" הייתי בהלם. "בכל פעם שהיה שיעור, הייתי נכנס אחרי כמה דקות מהאחורי הוילון הגדול שמאחור, והייתי מקשיב לדבריך המאלפים". הלל הזקן שכב על הארובה. זה ההקשר המיידי שעלה לי. הצדיק הנסתר הזה הוא הלל הזקן של הודו?

הייתי המום ולא יצאה לי מילה מהפה.

אחרי שדם הפנים חזר למקומו, אמרתי לו: "שמע, בפעם הבאה שאתה עובר - דיר באלק. אתה לא בא לתת חיבוק! דיר באלק! אתה שומע? ?" נתתי לו חיבוק ויצאנו לרחוב.

בצאתנו לחושך המוחלט, בדרך להתכונן לנסיעה של ארבע עשרה שעות, אשתי ואני עם להינו, בדרך - דמעות בעיניים משבחים את ה' יתברך על דרכיו הנפלאות. הנסתרות לה נסתר והעלם, זכינו לגילוי וראיית התוצאה בעיניים שמחזקת אותנו להמשיך בפעילות שלנו.

בדרכנו חזרה לגואה, שבנו להשתעשע בסיפורו של רבי נחמן, שקיבל משמעות עמוקה יותר פתאום. אדם אחד שכר פועלים למלא חביות. אולם החביות היו מנוקבות, וכל מה ששפכו לתוכן - נזל החוצה. הטיפשים מבין השכירים אמרו: "הואיל והכול נשפך - למה לנו להתייגע ולמלא חביות ונטשו את משמרתם? אבל החכם אמר: "מה אכפת לי שהכול נשפך? הרי משלמים לי יומית. שכרי לא יקופח, גם אם החביות יישארו ריקות.

פתאום קלטנו שעברו בביתנו אלפי אנשים בעונה הזו. יש מקרים שלא ניתן לשכוח - אנשים שהגיעו שבורים וכואבים, אחר

הילדה שלא חלתה בשנת הייסורים

הייתה זו שנה מאוד קשה עם הילדים שלנו. כולם עברו ממחלה למחלה, משפעת לשפעת. החלימו ושוב חלו. יש לנו שמונה ילדים וכולם היו בסיפור הזה חוץ מילדה אחת. לא ידענו מה לעשות, עד היום שבו ראיתי את הרב מרדכי אליהו זצ״ל בחתונה של הנכד שלו בקיבוץ שעלבים.

אשתי שאלה את הרב מה לעשות, והוא אמר לנו לעשות כפרה כמו בערב כיפור על כל הילדים. כשחזרנו הביתה נעשה בשרנו חידודים חידודים. נזכרנו כי בדרך כלל בכל שנה אנחנו עושים כפרות לכל המשפחה וגם לילדים. באותה שנה בערב כיפור היינו בלחץ של זמן, ורק לילדה אחת הספקנו לעשות כפרות, וזאת הילדה שלא עברה איתנו את מסכת הייסורים באותה שנה.

(הרב שי סמנובסקי, קדומים)

הקדוש שחיבתו מתקה את הפחד

"חיינו", מתרגשות בנותיו של הרב ניסים פרץ זצוק״ל, "בצל שתי השראות אבהות, שהתמזגו לחטיבה שלמה, מוארת. מחד, ידענו, וגם הרגשנו בעצמותינו את חווית התחושה של 'איש קדוש עובר עלינו'; ההרגשה העשירה שאנחנו חיות לידו ובצל השראתו של איש קדוש, מאהובי היכלם של הרמח״ל והאריז״ל. זו הייתה תחושה שליוותה אותנו מילדותנו. אבל בידיעה הזו לא נמסכה כל אימה. הרעפת החמימות שלו וגילויי החיבה המתוקים, הרכים, העניקה לידיעה הגבוהה הזו מתק ואור.

"היינו משאירות לו", מספרות בנותיו, "פתקים ליד הכיור של נטילת הידיים. מה נכתב בפתקים? שיתפלל עלינו היום כי יש לנו מבחן חשוב. או פתק בנוסח כזה: 'תתפלל עליי אבא! אין לי מצב רוח הבוקר'. . . או סתם פתקית-בקשה שהופקדה ליד הכיור, שאבא יעיר אותנו מוקדם.

הנער שהציץ בדלת בית הכנסת

ברא מזכה אבא הרב חייא בן חמו / רב קהילת בית הרמב״ם במודיעין

כמקובל בקהילות ישראל, גם אצלנו אני דורש בליל שבת באופן קבוע בבית הכנסת. בשבת אחת, תוך כדי הדרשה, אני רואה מזווית העין פני אישה צעירה שמציצים מדלת בית הכנסת. סימנתי עם היד שהכניסה לעזרת הנשים מסביב, ואחרי עוד הצצה או שתיים, עצרתי את הדרשה והסברתי שהכניסה לעזרת נשים היא מסביב והמשכתי בדרשה.

הפנים הלא מוכרות נעלמו מהכניסה, אבל לעזרת נשים – אף אחת לא נכנסה. תהיתי ביני לביני לאן נעלמה אותה מבקשת קדושה. לעיתים, הבלנית שולחת נשים ישירות מהמקווה לבית הכנסת כדי לשאול או להתייעץ בדבר טבילתן. זה התאים לשעה זו של הדרשה, לכן מיד אחרי הדרשה, יצאתי מבית הכנסת לראות אולי מישהו צריך את עזרתי.

ביציאתי מבית הכנסת, תרתי בעיניי, ולא ראיתי אף אחד בחוץ. מה שכן, במרחק מה, ראיתי נער צעיר שאיני מכיר, אולי בן שתים עשרה. הנער עומד בקרן זווית ונראה קצת קשור וקצת לא קשור. שאלתי אותו האם היתה כאן אישה שרצתה להיכנס. הנער השיב בשלילה, אבל משהו במבט שלו הביא אותי לשאול אותו אם הוא היה זה שהסתכל פנימה.

אורו עיניו והוא הנהנן ושמח ש״תפסתי אותו על חם״. הזמנתי אותו להיכנס ולשבת איתנו, אבל שפת הגוף שלו הראתה שזה מביך אותו. עזרת הנשים היתה ריקה באותו ערב, אז הצעתי לו לשבת שם – הוא יוכל להתפלל, ואף אחד לא יראה אותו. הוא שמח על ההצעה ונכנס מסביב לעזרת הנשים.

תיארתי לעצמי שאם הוא מתבייש להיכנס לבית הכנסת והוא בן שתים עשרה, אז הוא לא יודע להתפלל. שלחתי את הבן שלי שישב לידו עם סידור, יראה לו את המקום בו אוחזים ויתן לו תחושה נוחה. בני הצדיק מורגל בכגון אלה. הוא גדל בקהילה בה כולם עמך ישראל צדיקים, אבל לא כולם יודעים להתפלל, מתי עומדים ומתי עונים בקול.

אחרי התפילה, באתי לדבר איתו ולבקש הסבר על הבושה הזו שנלוותה אליו הערב. כצפוי, הוא בן למשפחה שלא מרבה לבקר בבית הכנסת, ואפילו כשהוא ביקש לבוא לבית הכנסת, אף אחד לא הסכים להתלוות אליו. אז הצדיק הזה פשוט הגיע לבד לבית הכנסת. משהו בלב משך אותו לכאן.

גם בני משפחתו, למרות שנראה היה שיש להם התנגדות חס ושלום לבית כנסת, גילו בזכותו שלדבר עם ה׳ יתברך, להיות חלק מקהילה ולעבוד את ה׳ בחבורה – זה דבר ממלא, משמח ומוסיף אור. תוך כמה חודשים, האב ובנו הפכו להיות מפוקדי בית הכנסת הקבועים והאהובים, משרים אווירה של מתיקות וקדושה, וכמובן – ממשיכים לסרוק בעצמם, האם יש מישהו חדש שמגיע וזקוק להכוונה או עזרה.

אוהב מתנות מחייה אהבות

אוהב מתנות מחייה אהבות

הרבנית יעל שבח על הרב רזיאל (רב הישוב חוות גלעד) הי״ד

ערב אחד, בשעה מאוחרת אחרי יום עמוס, הילדים כבר במיטות ואני התכוננתי ללכת לישון. רזיאל הודיע שהוא יוצא רגע כי יש מישהו בחוץ שרוצה לדבר איתו.

ידעתי שכמה שעות קודם הוא קיבל שאלה בהלכות טהרת המשפחה והיה טרוד בה. הוא התקשר לרבנים ולחברים להתייעץ ולדון, על מנת לפסוק לשואל פסיקה נכונה ואמיתית. כמובן שבשלבים אלה, מפאת כבוד הזוג, לא היה לי מושג במי מדובר וגם לא מה המקרה. אבל הבנתי שהיציאה שלו כעת מחוץ לבית ככל הנראה קשורה בזה.

הלכתי לישון, מורגלת בכך שמסתבר שהוא יבוא לישון מאוחר, לאחר שישקע בשיחה ובדיבור תומך שאולי יעודד אדם שזקוק לכך, דווקא בשעה כה מאוחרת.

כמה שעות אחר כך התעוררתי לשמע שמי, פתחתי עיניים בחושך וראיתי את רזיאל יושב על המיטה עם מחשב נייד פתוח, מעיר אותי חרישית. "קומי" הוא אומר לי בקול שקט, מבטו על המחשב הנייד שהניח על ברכיו. "אני צריך עזרה" הוא מתנצל על הפסקת השינה שלי, כשבפניו מצוקת אי ההבנה את השפה בה המחשב מדבר.

הסתכלתי בשעון, השעה היתה אחת בלילה, לא ממש הבנתי במה מדובר. "מה העניין?" שאלתי.

"אני צריך שתמצאי לי צימר לעוד שבוע, משהו לא יקר, תנסי אולי דרך הסתדרות המורים, לזוג במקום יפה". ידעתי שאחד החסרונות (או היתרונות) הבולטים של רזיאל היה חוסר ההתמצאות שלו בכל מה שקשור לעולם הזה: במדיה, במחשבים, במצב הכלכלי בבית ובתפעול הפלאפון. הוא פשוט היה אנטי טכנולוג.

קמתי בעיניים מטושטשות והתיישבתי לידו, לקחתי אליי את המחשב ושוטטתי כמה רגעים באתרים שונים עד שמצאתי משהו שהתאים למה שרזיאל חיפש.

"את יכולה לכתוב לי פתק?" הוא שאל. כמובן שהסכמתי, סקרנית להבין במה מדובר. "תכתבי ככה: לצערי לא הצלחנו להתיר לכם, אבל קחו מתנה ממני, כשתהיו מותרים".

הוא הדפיס את השובר, לקח את הפתק, אמר "תודה" ויצא שוב.

הבונה סוכה זוכה להדר

הבונה סוכה זוכה להדר

הרב הלל מרצבך / רב בית הכנסת המרכזי ביד בנימין וראש כולל איגוד רבני קהילות

הסתיים לו היום הקדוש בשנה. לאחר הבדלה, כוס קפה ועוגה, בעודי מהרהר בליבי איך מצליחים להוריד את האורות הגבוהים של יום הכיפורים לשנה הקרובה, הזדקפתי בעליצות, בבחינת "ילכו מחיל אל חיל" וניגשתי למלאכה הקלה והנקייה של בניית הסוכה.

"השנה הסיפור יהיה פשוט" חייכתי לעצמי, "חלום של כל גבר". יש לנו פרגולה עם דלתות זכוכית, גג חשמלי נפתח, הכל עומד על מקומו. תכנון העבודה – לוחצים על כפתור, מושכים את הסכך, ובעוד חמש דקות, מבלי להתחיל להזיע, הסוכה עומדת על עומדה, מפוארת ורחבת ידיים. אמנם מצוות לאו להנות ניתנו, אבל עצם המחשבה הביאה לי נחת רוח רבה.

המחשבות על המזל הגדול שנפל בחלקי עוד לא התקררו, ואשתי אמרה: "הייתי מעדיפה סוכה אמיתית וגדולה, עם דפנות וקרשים, שאפשר לתלות שם קישוטים".

"בסדר" אמרתי. קראתי לילדים לבוא לעזור. החלפתי בגדים לבגדי עבודה, מדמיין את החלפת בגדי עבודת הכהן הגדול. נכנסתי למקום שנכנסתי דרך חריץ מאובק וטחוב, ואחרי דפנות שוכבות תחת עשרים שדרכתי על מי שהיו פעם ג׳וקים חיים, מצאתי כמו במערת עטלפים קורי עכביש. התחלתי להוציא דופן אחר דופן.

פה כבר היה קל להזיע. שעה שלמה הוקצתה רק כדי להביא את הדפנות למקום הבנייה. רגליי עוד כואבות מהעמידה הממושכת ביום כיפור, אבל אשתי כל כך רוצה סוכה אמיתית, אז אשתדל!

התחלתי להעמיד את הדפנות, דופן לדופן. המברגה שלי לא עובדת כבר מסוכות שעבר, והמברג שקיבלתי לבר מצווה בערך, אולי לא היה הכי חד בקלמר. . . והברגים, שאיבדו את הראש שלהם, גרמו לי לחשוב שאולי גם אני מאבד את שלי. . . וכדי להשלים את התחושה, נתקעה לי חתיכת עץ באצבע, והעיר שושן צהלה ושמחה – הילדים המתוקים, מתווכחים ביניהם מי עזר יותר.

השעה הופכת לשעתיים, שלוש וארבע. כיוון שיום כיפור חלף, והשטן כבר מרשה לעצמו לרקד לי בראשי, והמחשבות צפות: בזבוז זמן. רציתי הלילה עוד לשבת ולכתוב לי תובנות על יום כיפור, והעצבים שלי קצת עולים. והחיוך הופך לפנים אטומות, שאומר בלא מילים: אבל למה אני צריך את הסוכה הזאת? יש לנו סוכה בלחיצת כפתור!

בשעה אחת בלילה קראתי לאשתי, הרמתי ידיים והסברתי לה. "אין לנו קרשים מספיק ארוכים שעליהם אפשר יהיה להעמיד את הסכך. התייאשתי. אני חוזר לפרגולה ומסיים את הסוכה תוך חמש דקות".

ואשתי הצדקת, אומרת לי בעיניים עצובות: "בסדר. אם אי אפשר, אני מקבלת. חבל לי, זאת לא האווירה של סוכות שרציתי, אבל מה שאתה מסוגל".

נו, ככה נכנסים לחג? ! כשאשתך לא שמחה בסוכה, והרי כתוב "ושמחת בחגך", וכבר דרשו הדרשנים וכו'. הבטחתי לה מיד שמחר אלך לקנות קרשים נוספים ארוכים יותר שאולי יתאימו לממדים החדשים של הסוכה. לאחר שחרית, נסעתי למושב הסמוך לרכוש את הקרשים.

התנחמתי בכך שהספקתי תוך כדי לרכוש סט ארבעת המינים. אמנם האתרוג ללא פיטם, אבל לפחות יש לי אתרוג.

היום השני למלחמה המשיך בניסיון חיבור הקרשים אחד אל אחד. תוך שהקרב הקשה ניטש, אשתי מתקשרת אליי מהקניות באושר עד: "יש כאן אתרוגים בשלושים שקל. אתה רוצה שאקנה?" – חייכתי, וחשבתי בליבי: אחרי שעברתי על ארבעה ארגזים של אתרוגים מהודרים במאות שקלים כל אחד, ולא ממש מצאתי. מה כבר יהיה שם בין הגבינה לביצים. . . ?

הבנתי שהיא רוצה לשמח אותי, ולא רציתי להשיב פניה ריקם. עניתי: "אם תמצאי אתרוג יפה עם פיטם, אשמח שתביאי".

כשהיא חזרה אחר הצהרים מהסידורים, עיניה ברקו נוכח הסוכה שכבר עמדה לתלפיות. תוך כדי פיזור הקניות, כשהיא הוציאה את האתרוג, ואז אורו גם עיניי. פשוט התאהבתי בו (וגם בה).

בחיים שלי לא היה לי כזה אתרוג יפה. אני לא בטוח אם אי פעם ראיתי אתרוג כל כך יפה! נישקתי אותו. ואמרתי לה: "איפה מצאת כזה אתרוג? זה ממש יהלום! צהוב עם פיטם עומד, אין בו אפילו בלעטלאך אחד קטן. מאיפה הבאת אותו?".

והיא הסבירה: "הגעתי לאחראי על האתרוגים בסופר, ואמרתי לו כמעט בדמעות: אני מבקשת שתביא לי את האתרוג הכי יפה שיש לך. אני רוצה לשמח את בעלי שבונה ממש בשבילי סוכה. זה ממש ממש חשוב לי. עברתי איתו על מספר ארגזים. וזה היה האתרוג הכי יפה שמצאנו. העיקר שתהיה שמח".

בעודי בוחן את האתרוג מכל הכיוונים, אורו עיניי הכבויות: "כל העבודה הייתה שווה בשביל כזה אתרוג מדהים". ואשתי הוסיפה כשדמעות שמחה בעיניה: "כנראה, בזכות המסירות שלך עבורי בבניית הסוכה, זכיתי למצוא לך כזה אתרוג". ואם אתם לא מאמינים שזה יהלום – תשפטו בעצמכם.

הזמנה קטנה שהשתנתה חיים

לפני כמה שנים התקשרתי לאיזה יהודי, ערב יום כיפור, אני יודע שהוא לא צם, אשתו צמה, לא ברור איך. . . והוא לבנתיים כופר בהכל לא מעניין אותו כלום, וכמובן שלא צם בכיפור, התקשרתי אליו, אמרתי לו: שמע חביבי, מה אתה עושה, לא עושה. . . תבוא ביום כיפור לביהכנ״ס ותשב לידי. והוא עונה לי מה? ! אני אשב לידך? ! כן, תשב לידי.

עכשיו, הוא לא יודע, שאני מתקשר לעוד איזה עשר אנשים כאלה שאני אומר להם תשבו לידי, כי באמת אין לי מקום, אני עומד כל התפילה ליד הבמה כשליח ציבור. . . . אז כל אחד חושב שהוא בא וישב לידי. . ובכל מקרה, אני לא ישבתי אז הוא חי על ההזמנה. ובאותו יום כיפור, הוא עדיין לא צם. הוא בא לתפילת ערבית ונעילה, פעם ראשונה בחיים שלו.

בסדר, שנה אחר כך שמתי לי תזכורת, ושוב התקשרתי אליו, אמרתי לו: שמע, גם השנה אני רוצה שתבוא ותשב לידי. ההוא היה מבסוט, בא באמת וכאילו יושב לידי. . . והפעם התפלל ערבית, שחרית, נעילה וגם צם, פעם ראשונה שהוא צם בחיים שלו. . .

שנה אחר כך, גם ברוך ה׳ זכרתי, והתקשרתי אליו, והוא שוב הגיע, והפעם הוא הגיע לכל התפילות: שחרית, מנחה, ערבית, נעילה, מוסף, מנחה, הכל, וכמובן שוב צם. בקיצור, פה ושם, כבר כמה שנים שהוא בה״ב מגיע לכל תפילת יום כיפור,

והשנה הוא הגדיל לעשות ובא לסליחות, התחילו הסליחות, כמעט כל לילה הוא בא, כשאנחנו מודיעים שאין, הוא גם מגיע, מחכה שם המסכן. . . .

ובנוסף, לא יאומן כי יסופר, הבן אדם הגיע לכל תפילות ראש השנה, ממש כל תפילות ראש השנה, הוא בא להכל, אפילו בצום גדליה במוצאי הצום הוא בא לערבית. . .

ואז הוא תפס אותי במוצאי ראש השנה ואומר לי: שמע, הרב, השנה אתה לא צריך להתקשר אליי שאני אשב לידך, תתקשר למישהו אחר שהוא יישב לידך. . .

פשוט לא יאומן. אין על עם ישראל הקדושים.

הטיסה של 'לארי כסא הגינה' (Lawnchair Larry)

הטיסה של 'לארי כסא הגינה' (Lawnchair Larry)

ארבעים ושניים בלוני חיזוי מטאורולוגיים, כיסא נוח מאלומיניום מתוצרת "סירס", מצנח, מכשיר קשר, רובה אוויר, כמה כריכים ושישיית בירה. זו לא הייתה רשימת ציוד לפיקניק מוזר. זו הייתה תוכנית החלל הפרטית של נהג משאית מקליפורניה בשם לארי וולטרס.

וולטרס בן ה-33 תמיד חלם לטוס. הראייה שלו לא הייתה מספיק טובה כדי להתקבל לחיל האוויר, אז הוא החליט לעשות את זה לבד, מהחצר האחורית שלו בסן פדרו. התוכנית המקורית שלו ב-2 ביולי 1982 הייתה סולידית למדי, במונחים של אדם שקושר בלוני הליום לריהוט גינה מפלסטיק: הוא תכנן לרחף בגובה של כמה עשרות מטרים מעל הבית, לשתות בירה, להסתכל על הנוף, ואז לירות בכמה בלונים עם רובה האוויר כדי להנמיך חזרה אל הדשא.

אבל הפיזיקה, מתברר, עובדת קצת אחרת.

כשחבריו חתכו את החבל שעיגן אותו לקרקע, הכיסא לא ריחף למעלה בעדינות. הוא נורה לשמיים כמו רקטה. וולטרס לא נעצר בגובה שלושים מטר. הוא המשיך לעלות, ולעלות, ולעלות, עד שנעצר בגובה של 16, 000 רגל. כמעט חמישה קילומטרים באוויר.

בגובה הזה כבר אין דשא או נוף של שכונה. יש קור מקפיא, אוויר דליל, ובעיקר — נתיב הגישה הראשי של נמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג׳לס (LAX).

במשך 45 דקות וולטרס ישב קפוא ומבועת בכיסא הנוח שלו. הוא פחד לירות בבלונים כדי לא להפר את שיווי המשקל המייצר את העילוי ולצנוח אל מותו. בינתיים, טייסים של חברות TWA ודלתא, שהתחילו את הנמכתם למסלול, עלו על תדר מגדל הפיקוח ודיווחו, מן הסתם תוך פקפוק עמוק בשפיותם, שהם הרגע חלפו על פני אדם שיושב בכיסא גינה בגובה 16 אלף רגל, והוא מחזיק ביד רובה.

בסופו של דבר, הקור והייאוש הכריעו. וולטרס אזר אומץ, ירה במספר בלונים והתחיל להנמיך. בשלב מסוים הרובה נפל לו מהידיים, אבל הוא כבר איבד מספיק נפח עילוי. הוא צנח לאיטו חזרה לקרקע, והתרסק ישירות אל תוך קווי המתח הגבוה של לונג ביץ'. הוא עצמו שרד ללא פגע, אבל הכיסא שלו גרם להפסקת חשמל אזורית של 20 דקות.

המשטרה המתינה לו למטה. כשהוא נאזק והוכנס לניידת, עיתונאי מקומי שהגיע לזירה דחף מיקרופון ושאל אותו את השאלה המתבקשת מכל: "למה עשית את זה?" וולטרס ענה במשפט אחד: "אדם לא יכול פשוט לשבת בחיבוק ידיים" (A man can't just sit around).

רשות התעופה הפדרלית (FAA) לא השתעשעה וקנסה אותו ב-4, 000 דולר (קנס שהופחת מאוחר יותר בבית המשפט) על הפרת כללי התעופה. אבל וולטרס הפך באותו יום לגיבור פולקלור אמריקאי — "Lawnchair Larry". עשרות שנים מאוחר יותר, כשיצא הסרט "למעלה" (Up) של פיקסאר, כולם היו בטוחים שלארי היה ההשראה הישירה. בפיקסאר אמנם הכחישו וטענו שמדובר בצירוף מקרים, אבל עבור כל מי שהכיר את הסיפור — המציאות, מתברר, הקדימה את הוליווד בהרבה.

הרבה פעמים אנחנו מדברים פה בקבוצה על המצאות גאוניות ועל פריצות דרך מדעיות של אנשים גדולים מהחיים. אבל לפעמים, ההיסטוריה הנסתרת שייכת דווקא לאנשים פשוטים מאד, שיום אחד החליטו שחוק המשיכה הוא בגדר המלצה בלבד.

גיבור בעין אחת שלא נכנע

ליאו מייג׳ור הוא אחד החיילים המדהימים והמעוטרים ביותר בהיסטוריה הצבאית. מייג׳ור, המוכר כ״רמבו הקנדי", הוא החייל היחיד בהיסטוריה שקיבל פעמיים את עיטור ה-DCM (מדליית ההתנהגות המצוינת) בשתי מלחמות שונות, על מעשי גבורה שביצע כמעט לבדו.

הסיפור של מייג׳ור נשמע כמו תסריט הוליוודי מופרך, אך הוא התרחש במציאות.

מייג׳ור התגייס לצבא קנדה ב-1940. ב-6 ביוני 1944, במהלך הפלישה לנורמנדי (D-Day), הוא נחת עם כוחותיו בחוף "ג׳ונו". כבר באותו יום הוא הוכיח תושייה יוצאת דופן כשלכד לבדו שריונית גרמנית מלאה בציוד קשר ומידע מודיעיני.

ימים ספורים לאחר מכן, במהלך התקלות עם פטרול גרמני, חייל גרמני השליך לעברו רימון זרחן. הפיצוץ פגע קשות בעינו השמאלית של ליאו. רופא צבאי שבדק אותו קבע שהוא פצוע קשה ורצה לשלוח אותו חזרה לקנדה. מייג׳ור סירב בתוקף ואמר: "אני צריך רק עין אחת כדי לכוון ברובה". הוא חבש רטייה על העין (שהפכה לסימן ההיכר שלו) והמשיך להילחם כצלף וכסייר.

בסתיו 1944, במהלך קרב שפך הסכלדה בהולנד, נשלח מייג׳ור לאתר חוליית חיילים קנדים שנעלמה. במהלך המשימה הוא הבחין בשני חיילים גרמנים צועדים לאורך סכר. הוא לכד את שניהם, והשתמש באחד מהם כדי לאלץ את מפקד המחלקה שלהם להיכנע.

מייג׳ור החל להוביל את המחלקה הגרמנית שנכנעה חזרה לקווים הקנדיים. חוליות גרמניות אחרות באזור הבחינו בכך ופתחו באש על כוחותיהן שלהן כדי למנוע את הכניעה, כשהם הורגים חלק מהגרמנים ופוצעים אחרים. מייג׳ור התעלם מהאש, המשיך להוביל את השבויים וצעק לקנדים שיפסיקו לירות. הוא חזר לבסיס לבדו עם 93 שבויים גרמנים. על מעשה זה הוחלט להעניק לו את מדליית ה-DCM, אך הוא סירב לקבל אותה ממפקד הגזרה, הגנרל מונטגומרי, אותו תפס כמפקד כושל ומתנשא.

הסיפור המפורסם ביותר שלו התרחש באפריל 1945. הצבא הקנדי עמד מחוץ לעיר ההולנדית זוולה, שהייתה תחת כיבוש גרמני. מפקדיו של מייג׳ור רצו להפגיז את העיר בארטילריה כבדה, אך לפני כן שלחו את מייג׳ור וחברו הטוב, ווילי ארסנו, למשימת סיור כדי להעריך את כוחו של האויב.

בסביבות חצות, השניים נתקלו במחסום גרמני וארסנו נהרג במקום מאש האויב. מייג׳ור, מוכה יגון וזעם, החליט לא לסגת אלא לנקום ולשחרר את העיר לבדו כדי למנוע את הפגזתה (שהייתה מחריבה את העיר והורגת אזרחים רבים).

הטקטיקה שלו הייתה "לוחמה פסיכולוגית של איש אחד":

הוא רץ ברחובות העיר, ירה לכל עבר בתת-מקלע שלו והשליך רימונים כדי ליצור רושם שצבא שלם פלש לעיר.

הוא תקף עמדות שמירה, לכד קבוצות קטנות של גרמנים, הוביל אותם אל מחוץ לעיר לידי הקנדים וחזר מיד פנימה.

הוא איתר את מפקדת הגסטפו בעיר, הצית אותה ונלחם בבכירים נאצים שמצא שם.

הוא נכנס לברים מקומיים בהם ישבו קצינים גרמנים, כיוון אליהם את נשקו והודיע להם שהצבא הקנדי כבר בפנים ושכדאי להם לברוח.

עד השעה 4: 30 לפנות בוקר, הגרמנים היו בטוחים שהם מכותרים על ידי כוח עצום ופתחו בנסיגה המונית והמבוהלת מהעיר. בבוקר גילו אזרחי זוולה שהעיר חופשייה, ושחייל קנדי אחד עם רטייה על העין שחרר אותם. על כך קיבל את ה-DCM הראשון שלו.

לאחר המלחמה, מייג׳ור חזר לחיים אזרחיים, אך עם פרוץ מלחמת קוריאה בשנת 1950, הוא התגייס מחדש ונשלח לחזית כמפקד כיתת סיירים וצלפים.

בנובמבר 1951, כוחות סינים עצומים (כ-40, 000 חיילים) פתחו במתקפה כבדה על עמדות האו״ם וכבשו את גבעה 355 האסטרטגית. יחידה קנדית נסוגה והשאירה מאחור ציוד, ומייג׳ור קיבל פקודה לכבוש מחדש את הגבעה עם 18 חיילים בלבד.

במסווה של חשיכה, הוא ואנשיו הסתננו לקווים הסיניים ופתחו באש פתאומית שהפתיעה את האויב וגרמה לו לברוח מהפסגה. אולם הסינים הבינו מהר מאוד שמדובר בכוח קטן ופתחו במתקפות נגד בלתי פוסקות במשך שלושה ימים. מייג׳ור סירב לסגת. הוא נע בין העמדות, כיוון את האש הארטילרית של כוחות האו״ם קרוב מאוד לעמדות שלו עצמו כדי להדוף את גלי המסתערים, והחזיק מעמד עם קומץ אנשיו נגד אלפי חיילים עד שהגיעה תגבורת. על גבורה עילאית זו בקוריאה קיבל את מדליית ה-DCM השנייה שלו.

ליאו מייג׳ור נפטר בשנת 2008 בגיל 87. הוא קבור בקנדה ונחשב לגיבור לאומי חסר תקדים, במיוחד בעיר זוולה שבהולנד, שם ישנו רחוב הקרוי על שמו ("Leo Majorlaan") והוא מוכר כאזרח כבוד של העיר שזוכרת לו את הצלתה מחורבן.

לזכרו של דני "דוגן" דגן, האיש שהמציא את הגלגל של מטכ״ל

לזכרו של דני "דוגן" דגן, האיש שהמציא את הגלגל של מטכ״ל.

באוסול, אני לא באמת סגור על יום הפטירה המדויק של דני. אולי בתחילת אפריל 2020, אז אם זה היה ממש בסוף מרץ או באחד באפריל, אני לא מוכן להישבע. ואיכשהו, אחד באפריל אפילו מתאים לדני. תאריך כזה שאנשים ישמעו את הסיפור ויגידו: אין מצב, עובדים עלינו. כי החיים של האיש הזה באמת נשמעים לפעמים כמו מתיחה שמישהו הגזים בה. רק שהם היו אמיתיים.

על דבר אחד אני כן סגור: כמו עמנואל מורנו, כמו מאיר הר־ציון וכמו עוד כמה אנשים מהזן שכמעט נעלם מפה, גם הסיפור של דני דגן ראוי שיסופר, יילמד וייחקק. לא בגלל דרגה, לא בגלל יחסי ציבור ולא בגלל שמישהו החליט להדביק לו את המילה "גיבור". אלא מפני שיש אנשים שאתה מסתכל על מסלול החיים שלהם ושואל את עצמך ברצינות: איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.

דני דגן לא היה בכלל המודל הרגיל של סיירת מטכ״ל. הוא לא הגיע לשם בחור בן תשע עשרה עם נעליים אדומות וחלום להיות לוחם. הוא הגיע לשם כאדם שכבר חי כמה גלגולים. ילד משמר העמק, אחד כזה שהכיתה הייתה בשבילו כנראה המלצה בלבד והשדות, המכונות והכבישים היו בית הספר האמיתי שלו. בתור נער הוא וחבר היו לוקחים בלילה מכוניות שנכנסו לקיבוץ, יוצאים לסיבוב ומחזירים אותן לפני שמישהו שם לב. פעם אחת הם לקחו מכונית שהתבררה כמכוניתו של מרדכי בנטוב, שר בממשלה וחותם על מגילת העצמאות. כבר אז היה ברור שמשהו אצל הבחור הזה עובד אחרת.

גם גבולות לא עשו עליו יותר מדי רושם. כשהיה צעיר הוא וחברים יצאו ממטולה, עברו לתוך לבנון, הגיעו לליטני, התרחצו בלילה וחזרו. לא מבצע צבאי, לא פקודה, לא מודיעין. סתם מפני שהיה שם גבול ומעבר לו היה משהו שהוא עוד לא ראה. הסקרנות, החוצפה, האלתור והמשיכה למקום שאחרים מעדיפים לא להיכנס אליו, כל מה שאחר כך הפך אותו לכל כך מתאים ליחידה הכי לא שגרתית בצה״ל, כבר היה שם.

ב־1951 הוא התגייס והיה בקורס מכונאי הטנקים הראשון בצה״ל. שם המכונות כבר הפסיקו להיות משחק והפכו למקצוע. סיפרו עליו שאם דני רק מסתכל על זחלים של טנק, הם כבר מתחילים לנסוע. אחר כך הוא ירד למצפה רמון, ובמקום לפתוח איזה מוסך קטן ולהסתפק בזה, הוא בנה לעצמו עולם: מוסך, תחנת דלק, שירות חילוץ, מסעדה, חלוקת גז. מי שנתקע בנגב ידע מי האיש. ומי שהסתובב שם באותן שנים והכיר אותו היה אברהם ארנן, האיש שמאחוריו עמדה הקמת סיירת מטכ״ל. דני היה לוקח אותו ואת אנשי היחידה למקומות שהוא כינה, פחות או יותר, הדברים שמעבר למפה. ארנן לא שכח אותו.

ואז, כי חיים נורמליים כנראה שיעממו אותו, דני עזב את המדבר ועבר לתל אביב. ופתאום אותו מכונאי שטח הפך לאיש לילה ולאמרגן. איש סושיאל של פעם. יחד עם בני אמדורסקי הוא פתח את "אליבי" בכיכר מלכי ישראל. הוא הקים משרד אמרגנות בשם "תיאטרון דגן". הוא הפיק את "החלונות הגבוהים", את אריק איינשטיין, את "מזל גדי", את שלום חנוך הצעיר, את "עיר הגברים" ועוד. כלומר האיש שבבוקר מסוגל לפרק מנוע, בלילה יושב עם אריק איינשטיין ושמוליק קראוס, וכמה שנים אחר כך מלמד את סיירת מטכ״ל איך להזיז כלי רכב במקום שאף אחד אחר לא חשב שרכב יכול להגיע אליו.

ב־1969 אברהם ארנן והאנשים שהכירו אותו מהנגב החזירו אותו לתמונה. דני התחיל לעשות מילואים בסיירת מטכ״ל. לא כלוחם ולא כמישהו שעבר את המסלול המקובל, אלא מפני שהיה לו משהו שהיחידה הייתה צריכה ולא היה אפשר ללמד בקורס: אינטואיציה של מכונה ושל שטח. ב־1974 הוא נכנס לקבע. הוא התחיל למסד את תחום הנהיגה המבצעית, מכונאות השטח והניוד המיוחד. במשך השנים הוא הפך למה שהיום היו אולי קוראים "מומחה תוכן", רק שהמונח הזה קטן עליו בכמה מספרים. הוא היה האיש שממציא את התוכן תוך כדי עבודה.

גם המבנה שלו בתוך היחידה היה דני דגן קלאסי. לא ממש מחלקה, לא ממש צוות, לא חיילים כפופים, ולעיתים למעשה כפיפות ישירה למפקד היחידה. עמר בר לב תיאר אותו כ"one man show". הוא היה מבוגר בהרבה מהלוחמים ומהמפקדים, וזה עשה אותו גם לדבר נוסף שאי אפשר לכתוב בטבלת תקנים: המבוגר של החבורה. האיש שאפשר לשבת איתו בארבע בבוקר אחרי תרגיל ולדבר לא רק על מנוע, ציר וניווט, אלא גם על החיים.

ואז הגיע אנטבה.

יוני נתניהו ידע שהוא עומד להוציא מבצע שכמעט כל פרט בו חייב לעבוד בפעם הראשונה. חלק מהרעיון היה להגיע אל הטרמינל עם כלי רכב שייראו שייכים לשלטונו של אידי אמין. צריך היה מרצדס שחורה. המרצדס שמצאו הייתה לבנה, מקרטעת וחסרת צמיגים. המכונאים עבדו עליה, ודגן יצא באמצע הלילה לחפש צמיגים. הוא הגיע למוסך ביפו, העיר אנשים בשתיים בלילה, לקח חמישה צמיגים והתחייב על התשלום בחתימה על מפית. אחר כך חזר ליחידה והמרצדס נצבעה בשחור בספריי. זה דני דגן בקטנה: אם אין חלק, מוצאים. אם סגור, פותחים. אם אין טופס, יש מפית. העיקר שהמכונית תיסע.

והקטע המדהים הוא שהוא בכלל לא היה לוחם. באנטבה הוא כבר היה בן 43 — החייל המבוגר ביותר במבצע. ובכל זאת יוני לקח אותו, כי כשיש מבצע שבו כלי הרכב הם חלק מהותי מהתוכנית, אתה רוצה לידך את האיש שיודע לגרום לברזל לעשות מה שאתה צריך. דגן נהג ב־BTR של שאול מופז. בדרך חזרה, בנחיתת הביניים בניירובי, שי אביטל סיפר לו שיוני מת מפצעיו. דגן סיפר אחר כך שבאותו רגע מתה אצלו כל השמחה. המשפט הזה אולי אומר עליו לא פחות מכל הסיפורים המכניים.

והסיפור לא נגמר באנטבה. הוא המשיך במשך שנים לבנות, לשפר, ללמד, להמציא ולהכניס ליחידות המיוחדות שיטות של נהיגה, מכונאות וחשיבה שאחרים אחר כך כבר ראו כמובנות מאליהן. ב־1984 הוא קיבל את פרס ראש אמ״ן לעידוד החשיבה היוצרת והתרומה המודיעינית על פיתוחים והמצאות. יפתח רייכר־עתיר תיאר אותו בצורה שקשה לשפר: מהנדס שלא למד הנדסה, מורה שלא למד הוראה ומפקד ללא חיילים.

דגן נשאר ביחידה עד 1994. הוא השתחרר בגיל 61 ובדרגת סא״ל, אחרי בערך עשרים שנות קבע, ובמסיבת השחרור שלו התערבבו שני העולמות שלו כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם: אמנים וחברים מתקופת תל אביב מצד אחד, לוחמים וקצינים מסיירת מטכ״ל מצד שני. אלה היו החיים שלו. שום קו ישר. שום הגדרה אחת.

בקיבוץ קראו לו "דיזי". במטכ״ל קראו לו "דוגן". עמר בר־לב קרא לו אחרי מותו "האיש שהמציא את הגלגל של מטכ״ל". זה נשמע כמו משפט שנכתב בשביל כותרת, אבל במקרה הזה הוא כנראה די קרוב לאמת. הוא לא המציא גלגל במובן המכני. הוא המציא דרך לחשוב על גלגל, על רכב, על דרך ועל משימה. על איך לוקחים כלי רגיל ובן אדם לא רגיל ומגיעים איתם למקום שאף אחד לא תכנן להגיע אליו.

דני דגן נפטר בגיל 87. אני לא מפרסם את הדברים האלה מפני שהיום בהכרח נופל בדיוק על יום השנה שלו. להפך. אני מפרסם אותם מפני שיש אנשים שלא צריכים תאריך בלוח השנה כדי שיהיה מוצדק לעצור ולספר עליהם.

ודני דגן הוא אחד מהם.

דני "דוגן" דגן. מכונאי. נהג. יזם. אמרגן. ממציא. איש שטח. איש של אנשים. ובעיקר אחד מאותם ישראלים מהסוג שכאשר הם נעלמים, פתאום אתה מבין שלא בטוח שמייצרים יותר כאלה. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.