תהילים במלחמה
היום השלישי למלחמת יום-הכיפורים. הלל אונסדורפר וארי גסנר, חיילים בסדיר, חובשי כיפות, נשלחו לעמדה הצפונית של 'מוצב המזח' הסמוך לתעלה. עמדתם שלטה על עמדת הש״ג שבכניסה למוצב מכיוון היבשה.
הם גלגלו ביניהם שיחה. העלו זיכרונות משותפים מהישיבה התיכונית שבה למדו. אחר-כך ניסו להפיג את המתח בהשערות על אורכה של המלחמה. "זה סיפור לא פשוט", אמר הלל. "ראה כמה הרוגים ופצועים יש לנו כאן. מספר הלוחמים הבריאים במוצב מגיע עכשיו לחמישה-עשר בלבד".
ארי היה אופטימי יותר. "הסיפור לא יכול להימשך יותר משבוע. בשמחת-תורה אי״ה נהיה בבית, כשהכול מאחורינו".
"שמחת-תורה? של איזו שנה!", הפטיר הלל בחיוך חמצמץ.
כל אותן דקות שרר שקט נדיר מסביב. על-אף השקט חשו הלל וארי כי משהו עומד להתרחש.
"אולי נאמר תהילים?", הציע לפתע הלל.
"תהילים? !", שאל ארי.
"כן, תהילים!", חזר הלל.
"אתה יודע תהילים בעל-פה?", שאל ארי.
"נוכל להתחיל בפסוקי דזמרה, שמתפללים בתפילת שחרית כל בוקר", השיב.
ארי חייך.
"יש לך משהו טוב מזה לעשות?", הקשה הלל.
ארי חכך בראשו. "האמת? לא".
השניים החלו באמירת המזמורים. תחילה אמרו כל אחד לעצמו. אחר-כך החליטו לשכלל את השיטה. כל אחד קרא פרק בקול רם, בעוד חברו אומר עמו בלחש, אך עיניו מרוכזות בנעשה סביב. כך לסירוגין. פעם הלל אומר בקול וארי משגיח על הנעשה, ופעם להפך.
בתוך כך החלו המצרים לחדש את התקפותיהם על המוצב. הם הפגיזו אותו באש ארטילרית. חוליות קומנדו מצריות אף ניסו מדי פעם לחדור מדרום, ממערב ומצפון. ניסיונות אלו סוכלו באש לוחמי המזח. במקביל ניסו כוחות מצריים, שחדרו אל תוך סיני, לחצות את צומת הדרכים 'פגישה-לקסיקון', כדי להגיע למוצב.
בשלב מסויים, כשהגיע תורו של הלל לומר פרק בתהילים, שמע לפתע את ארי זועק מעברה השני
של העמדה. "הלל! בוא הנה מהר! תראה מה קורה שם!".
הלל רץ אליו ושערותיו סמרו. שיירת טנקים ומשאיות נעה בכביש המוליך אל המוצב. בינה לבין המוצב לא היה דבר שיכול היה לחסום את דרכה. מרחק הנסיעה היה של דקות אחדות. הלל וארי חשו בבירור, אפילו במעין השלמה, כי אלה רגעי חייהם האחרונים.
ארי, מבועת עד עמקי נשמתו, החל להספיד את עצמו במין הומור שחור. "בטח ראש- הישיבה יבוא אלינו הביתה כדי לנחם. בהתחלה הוא יישב בצד, ייאנח, יבכה. אחר- כך יספר עלי איך הייתי בסדר". . .
ארי לא סיים את המשפט ופרץ בבכי מר. גם עיניו של הלל מלאו דמעות. גרונו נשנק ובקושי יכול היה להוציא מילה מפיו.
ואז החליט לומר פרק תהילים נוסף, אולי האחרון בחייו. הוא הביט קדימה, אומד את הזמן שיידרש לשיירה להגיע אליהם, ואמר את הפרק לאט-לאט, מילה במילה. בפעם הראשונה בחייו חש מהי תפילה, שהלב מנסה להבין כל מילה היוצאת מן הפה.
"למנצח מזמור לדוד. יענך ה' ביום צרה, ישגבך שם אלוקי יעקב. ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך". . .
כשהגיע לקראת סוף הפרק, עצר לשנייה, ואחר-כך, בהתעוררות עצומה, זעק ממעמקי נשמתו: "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר. המה כרעו ונפלו, ואנחנו קמנו ונתעודד. ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו". . .
ואז, בדיוק כשיצאו מילים אלו מפיו, נשמע לפתע רעם אדיר. מול עיניהם התעופפו באוויר הטנק המוביל בשיירה והמשאית שאחריו. כאשר נחתו על הקרקע, עלתה מהם להבה אדומה גדולה.
ענן האבק שקע והלל וארי לא האמינו למראה עיניהם. כל השיירה סבה על עקבותיה וניסתה להימלט מהמקום. אבל באותן שניות נפתחה עליה אש כבדה מהצד המצרי שמעבר לתעלה. אש זו הדליקה משאית אחר משאית, טנק אחר טנק. השיירה המותקפת השיבה אש לצד המצרי וגרמה אבידות כבדות ליורים.
כעת היו הלל וארי מבולבלים לגמרי. השיירה הייתה מצרית, והאש שנורתה לעברה גם-כן הייתה מצרית!
כעבור זמן לא-רב נפתרה התעלומה. התברר, כי שעות אחדות לאחר שהמצרים חצו את התעלה ושטפו לתוך סיני, פיזרו מוקשים לאורך הכביש המוביל למוצב, כדי שכוחות שריון של צה״ל לא יוכלו לחבור אל המוצב. נראה כי פעולה זו נשכחה מהם, או שהיה ליקוי בתקשורת בין היחידות, ושיירת המצרים עלתה בטעות על המוקשים שהניחו אחיהם. עמיתיהם שמעבר לתעלה סברו כי הדי ההתפוצצויות הם קולות ירי של שיירה ישראלית הפותחת עליהם באש. לפיכך ירו עליה, וזו השיבה לעברם אש. . .
"המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד!", שב וקרא הלל בקול גדול. שטופי דמעות, נפלו ארי והלל זה על צווארו של זה ופרצו בבכי תמרורים, הפעם בכי של פורקן. כשהתעשתו אמר הלל לארי: "עכשיו אני מבין את הפסוק 'ה' יילחם לכם ואתם תחרישון'".
קח את כל המחזור!
היה זה ליל 'כל-נדרי'. הבעל שם טוב עמד בבית מדרשו עטוף בטליתו והתכונן לתפילת ערבית. הקהל הגדול שנאסף בבית-המדרש המתין לתחילת התפילה, אולם הבעש״ט היה אחוז בשרעפיו הקדושים. הוא עמד על עמדו שקוע בהרהורים ופניו עוטות ארשת רצינית ודואגת.
ופתאום השתפכה על פניו נהרה של שמחה וגיל; הוא ממש קרן מאושר; וציווה על החסידים להתחיל בתפילה.
במוצאי יום-כיפור סיפר הבעש״ט לתלמידיו את הסיפור הבא:
באחד הכפרים גר יהודי שהתפרנס מאדמה שאותה חכר מאת בעל האחוזה. הוא היה אדם נעים הליכות ובעל האחוזה החשיבו כידיד אישי. חוכר זה נפטר יום אחד והשאיר אחריו אלמנה צעירה וילד קטן. לא עברו ימים מרובים וגם האלמנה נפטרה מרוב צער, והפעוט נשאר יתום מאב ומאם.
את הילד היתום אימץ לו בעל-האחוזה. לא היו לו ילדים משלו, והוא נקשר בעבותות אהבה אל הילד וטיפל בו כאילו היה בנו יחידו. עם השנים שכח הילד לחלוטין את מוצאו היהודי.
פעם אחת, כששיחק עם חבריו, פרצה קטטה ביניהם. במהלך המריבה קרא לעברו אחד הילדים: "ז׳יד" (כינוי ליהודי), "אינך בנו של בעל-האחוזה. ההורים שלך היו יהודים".
הילד פרץ בבכי ורץ מיד אל בעל-האחוזה. כשהדמעות חונקות את גרונו ניסה לחקרו על עברו. בעל האחוזה ניסה להרגיעו ולהסיח את דעתו: "הלא אתה יודע שאני אוהב אותך, ואתה תהיה יורשי היחידי. כשתגדל, יעבור כל אשר לי לרשותך".
אך הילד - נקרא לו שמוליק - לא נרגע. הוא הציג לבעל האחוזה כל מיני שאלות, עד שלבסוף נאלץ הלה להודות בפניו, כי אכן הוריו היו יהודים. שמוליק ביקש שיספר לו קצת על הוריו. בעל האחוזה סיפר לו כי הם היו אנשים ישרים וטובים, יהודים שהיו דבקים בדתם ונמנו על ידידיו הטובים. "אולם", הוסיף, "הם היו עניים מרודים ולא השאירו לך דבר, מלבד איזה ספר ישן ושקיק בלוי ומיושן".
היו אלה שקיק עם טלית ישנה ומחזור של הימים הנוראים. שמוליק ניסה לפתוח את הספר, אולם לא ידע לקרוא בו אפילו מלה אחת. הוא גם לא ידע למה משמשת הטלית. למרות זאת שמר על החפצים הללו מכל משמר.
עברו הימים, ושמוליק יצא לטייל בכפר. בהלכו אנא ואנא הבחין ביהודים האורזים חבילות ומתכוננים לנסיעה. "לאן אתם נוסעים", שאל בסקרנות. "אנו נוסעים לעיר הסמוכה כדי שנוכל להתפלל בראש-
השנה יחד עם כל היהודים", השיבו לו.
"מה זה ראש-השנה?", שאל הילד. היהודים סיפרו לו כי ראש-השנה הוא יום הדין, בו מבקשים מאדון העולם שיתן לנו שנה טובה בגשמיות וברוחניות.
עברו עוד ימים אחדים. שמוליק ראה עוד עגלות עם יהודים הנוסעים לעיר לקראת החגים. הוא לא היה יכול למצוא מנוח לעצמו. משהו טמיר ונעלם משך אותו אל היהודים.
באותו לילה חלם חלום בו ראה את אביו המנוח שאמר לו: "שמוליק יקירי, בני אתה, יהודי ככל היהודים. קום ולך לבית-הכנסת להתפלל. השם יתברך יאזין לתפילתך".
בלילה השני חלם שוב חלום. הפעם באה אליו אמו ואמרה לו: "בני אהובי, אתה הלא יהודי. מקומך בין אחיך היהודים. היום ראש-השנה בעולם, קום לך אל אחיך היהודים. עדיין אין זה מאוחר מדי".
נבוך ומבולבל היה שמוליק הקטן למחרת היום. הוא לא מצא מקום לעצמו בטירת בעל- האחוזה. למזלו נסע בעל האחוזה לציד, כך שיכול היה להתבודד ולהרהר בחלומות שפקדוהו. משהו משך אותו אל העיר, אל אחיו היהודים, משהו שבעצמו לא ידע את טיבו. . .
הוא לא היה יכול יותר להישאר בבית. בהחלטה נחושה לקח את השקיק והספר שקיבל בירושה, עזב את ביתו של בעל האחוזה ויצא לדרך.
ימים אחדים נדד בדרכים, עד שהגיע אל העיר הגדולה. הוא הגיע אליה לפנות ערב ושאל היכן בית-התפילה היהודי. עייף, שבור ורצוץ הגיע לבסוף אל בית-הכנסת, כאשר כל היהודים עמדו עטופי לבנים והתפללו בדביקות ובתחנונים. היה זה ליל יום-כיפור והמתפללים אמרו 'כל-נדרי'. הילד האזין לתפילות ולבכיות שבקעו מעומק הלב והן נגעו ללבו. גם נפשו הרכה רצתה להשתפך בתפילה מתוקה לפני רבון העולמים, אך הוא לא ידע איך מתפללים. כאב-ליבו של הנער היהודי התועה קרע שחקים.
גם אני, המשיך הבעש״ט, עקבתי אחר שמוליק הקטן. צער רב הצטערתי על גורלו. חרדתי חרדה גדולה שמא ייצא מבית-הכנסת בייאוש ויאבד, חס ושלום, מכלל ישראל.
אולם פתאום פתח הילד את המחזור אשר עמו ואמר: "רבונו של עולם! גם אני רוצה להתפלל ולשפוך את לבי לפניך, אך אינני יודע מה להתפלל ואיך להתפלל. קח, רבונו של עולם, את כל המחזור כולו, ויהא זה בעיניך כאילו התפללתי גם אני כמו שצריך!". באמרו זאת, שיקע שמוליק את פניו במחזור הפתוח וזרם דמעות מרות פרץ מעיניו.
כשראיתי זאת, סיים הבעש״ט, שמחתי שמחה גדולה על רום מעלתה של נשמה יהודית, גם כאשר היתה מנותקת מיהודים ויהדות במשך שנים. בטוח הייתי כי תפלה חמה זו של אותו ילד יהודי תביא לנו שנה טובה ומתוקה.
תפילתו של הכפרי
יהודי כפרי אחד שחי לבדו בעיירה נידחת, היה יודע שמצווה לאכול טוב לפני הצום ולאחר מכן ללכת לתפילה בבית הכנסת השוכן הרחק מביתו. פעם אחת הגיע יום כיפור, אכל ושתה ולאחר מכן עלה על סוסו והתחיל רוכב לעיירה לכיוון בית הכנסת. הפעם טעה ביער, השמש שקעה והוא הבין שכבר לא יגיע לתפילת כל נדרי.
כשראה שנגזר עליו להישאר כל הלילה ביער וסידור תפילה אין בידו, בכה בכייה גדולה ומרה וזעק - ריבונו של עולם מה לעשות? איני יודע את התפילות, סידור אין בידי, אומר את אותיות האלף בית ואתה רבונו של עולם, צרף אותן לתפילה כרצונך. אז החל קורא לחלל האוויר את אותיות האלף בית כשהוא מתחבט ומתייסר לפני אבינו שבשמיים.
ומספרים כי תפילה פשוטה זו של היהודי הכפרי שנאמרה מתוך ליבו במעבה היער, פתחה שערי רקיע והגיעה עד כסא הכבוד.
'כל-נדרי' ביער
ימים וחודשים עוברים עליו בשוחות הבוציות של שדה הקרב. הוא שוכב ללא ניע, הרובה דרוך אל מול האויב הגרמני, הנמצא עשרות מטרים ממנו. הוא חושב על אשתו ושלושת ילדיו. המחשבה עליהם נותנת לו כוח לשרוד ולעבור את אימי המלחמה.
כבר שנה ניטשת המלחמה העקובה מדם בין הכוחות הרוסים לגרמנים. רבבות צעירים כבר שילמו בחייהם. הכוחות שקולים, וסוף הקרבות אינו נראה באופק.
הפוגה קצרה ממטחי האש. חילופי משמרות. ר' זלמן ברונשטיין זוחל בזהירות אל הבונקר, משתרע על דרגש עץ ומנסה להירדם, בטרם יזעיקו אותו לשוב לעמדתו.
פתאום נכנס לבונקר קצין רוסי, מפזם שיר-לכת, ומתחיל להתגלח. ר' זלמן פקח את עיניו. הוא התקשה להבין מדוע החליט הקצין להתגלח דווקא באוהל החיילים הזוטרים. יותר מזה הפריע לו הזיוף הבוטה בשיר. הוא לא התאפק: "חבר קצין, השיר המקורי מושר קצת אחרת". . .
מופתע פנה אליו הקצין: "מכיר אתה את השיר? אם-כן, אתה חייב לשיר אותו, אני אינני לא יכול בלעדיו". לא הועילו הסבריו של ר' זלמן שבמצב רוחו הנוכחי אין הוא מסוגל לשיר. הוא נאלץ לשיר את שיר-הלכת העליז, כשהקצין מאזין בהנאה גלויה.
כשסיים, החל הקצין לרטון על הצבא הרוסי: "איך שלחו זמר מחונן כל-כך לחזית?
זה עוול לא-יכופר. עוד היום אני מעלה את העניין במפקדה".
ר' זלמן שב לשגרת המלחמה ושכח את כל העניין. עברו עוד ימים של קרבות, אש תופת וסכנת נפשות, שמהם ניצל בניסים. בזמנים האלה שם לנגד עיניו את דמות רבו, הריי״צ מליובאוויטש, וחש ביטחון מהידיעה שהרבי מתפלל לשלומו.
יום אחד עברה קריאה במכשירי הקשר: "מי כאן הזמר ברונשטיין?". הוא התייצב מיד לפני קצין הבונקר והלה הודיע לו: "קיבלתי פקודה להעבירך מיד למפקדה. קח את חפציך וזחל לשם. אבל היזהר! כל תנועה לא-נכונה עלולה להיות גורלית".
בלב מלא חשש עשה ר' זלמן את הדרך באדמה הבוצית, תוהה על סיבת הפקודה המוזרה. רק כאשר הועבר אל קציני התרבות, הממונים על המקהלה הצבאית, קישר זאת לדבריו של אותו קצין, שלפניו שר את שיר-הלכת.
עתה נדרש להציג קונצרט זוטא לפני המפקדים הבכירים. הוא ידע שעתידו תלוי במידת הצלחתו, והחל לשיר שוב את שיר-הלכת הרוסי, והפעם ביתר רגש. הקצינים יצאו מכליהם מהתפעלות. הם החלו לריב עליו, ולבסוף מצאו הסדר שיאפשר לשלבו בהופעות לפני פלוגות רבות.
עם הלהקה עבר ר' זלמן מבסיס לבסיס. המפקדים והקצינים היו לחבריו הטובים, ובמיוחד היה מקור גאווה לחיילים היהודים. באחד הקונצרטים אף נשלח אליו פתק מאת קצין יהודי ובו בקשה לשיר "משהו ביידיש". הוא אכן שר לפניהם שיר יהודי, שהזכיר להם את יהדותם.
תאריך ההופעה הבאה כבר נקבע. זו תהיה אחת ההופעות החשובות ביותר, לפני מאות רופאים צבאיים. התאריך: היום הקדוש, יום-הכיפורים. . . לר' זלמן היה ברור שלא יקיים הופעה ביום-הכיפורים.
בבוקר היום הקדוש ביקש ר' זלמן למסור למנהל המוזיקלי, כי תקפו אותו כאבים עזים בראשו ובגרונו, וכי לא יהיה מסוגל לשיר היום. המנהל ניסה ללחוץ עליו אך לשווא. באין-ברירה התקיימה ההופעה בלעדיו.
ר' זלמן ישב בחדרו, שקוע בתפילת יום-הכיפורים, ממה שזכר על-פה. אחריה החל באמירת פרקי תהילים. ברקע נשמעה שירת הזמרים ונגינת התזמורת הצבאית.
לפתע התדפקו על דלתו חדרו שלושה קצינים בכירים. "אתה הזמר ברונשטיין?" שאלו, ומיד המשיכו: "יודע אתה איזה יום היום?". ר' זלמן נחרד, אך אזר עוז וענה בביטחה: "כן, יום-הכיפורים".
פניהם התרככו ותחינה שקטה נשמעה מהם: "יהודים אנחנו. תוכל לשיר לפנינו כמה קטעים מתפילות היום הקדוש?". נרגש ענה להם ר' זלמן: "איך אוכל לשיר ו׳רשמית' אינני מסוגל לשיר". . .
לקצינים היה רעיון. מאחורי המחנה שכן יער עבות. שם יוכלו לשמוע את התפילה והשירה באין-מפריע. ר' זלמן חש בהתרגשות שאחזה בהם, והבין כמה הם משתוקקים להיזכר בבית אבא, בחיים היהודיים שטעמו בילדותם.
שם, ביער, תחת עץ עבות, עומד לו ר' זלמן מול שלושת הקצינים, עוצם את עיניו ומתחיל לזמר את תפילת 'כל נדרי', בנעימה המסורתית. "על דעת המקום. . אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". . .
הוא מסיים את 'כל נדרי' וממשיך ב׳ונתנה תוקף'. תפילתו מתגלגלת בדבקות, וכל מילה ומילה מקבלת משמעות רבת-עוצמה. באמצע המלחמה, כשהעתיד לא ידוע, עומדות ביער שלוש נשמות יהודיות, והניצוץ שבהן בוער בלהט קדושת היום.
ר' זלמן סיים בקטע מקדושת מוסף: "שמע ישראל, הוא אלוקינו. . . הוא יושיענו ויגאלנו", ואז פקח את עיניו. הוא ראה מראה שלא שכח כל ימיו: שלושת הקצינים הקשוחים עמדו שפופים, בעיניים עצומות, והתייפחו כילדים. "מי יודע", חשב בליבו, "אם לא לשם כך שלחה אליי ההשגחה העליונה את הקצין בבוקר אותו יום, שם בבונקר". . .
(ר' זלמן ברונשטיין ז״ל עלה לארץ אחרי המלחמה והיה ממייסדי כפר-חב״ד. בימים הנוראים היה עובר לפני התיבה בבית-הכנסת המרכזי בכפר).
