דמעותיו של החפץ חיים

היה זה במיאמי שבארצות הברית. רב בית הכנסת עמד על הדוכן בפני קהל שהתכנס לרגל יום השנה לפטירת רבינו הגאון רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל, בעל ה"חפץ חיים", ושרטט בפניהם קווים לדמותו הגדולה של ה"חפץ חיים". 

לאחר שסיים פרק מנאומו, הרהר הנואם בינו לבין עצמו ושיתף את הקהל בהתלבטויותיו:

ידוע לי סיפור מעניין ביותר על ה"חפץ חיים", ובחפץ לב הייתי שוטחו בפניכם, אך לדאבוני ידוע לי רק חלקו הראשון, ובכל זאת, גם חצי סיפור על החפץ חיים הרי הוא עולם ומלואו ולפיכך אחלוק עמכם את הידוע לי.

מעשה בבחור שלמד בעיירה ראדין, בישיבתו של החפץ חיים, שלא עמד בפרץ ההשכלה שהכתה שמות ברבים, עד שנמצא כי אינו מקפיד על שמירת השבת ורבני הישיבה החליטו כי אין כל אפשרות להותירו בישיבה. מששמע זאת ה"חפץ חיים", ביקש כי הבחור יכנס אליו טרם עוזבו את הישיבה.

פרש הנואם את ידיו והפטיר: "עד כאן החלק הידוע לי. עבור ההמשך העלום ממני, אני מוכן לשלם אלפי זהב וכסף, אם רק יגלו לי מה שוחח החפץ חיים עם הנער. וכל כך למה? מפני שעל פי עדות מהימנה שהגיעה לאזני, אותו נער לא הוסיף לחלל את השבת! אילו רק יכול הייתי לדעת את הדברים שאמר לו ה"חפץ חיים".

הנואם לא הבחין כי אחד היושבים באולם נע על כסאו באי נוחות.

עם סיום הערב התפזרו האנשים לבתיהם, ובאולם הריק בלט איש מבוגר שנותר על כסאו, עיניו נעוצות אי שם, כולו שרעפים. הנואם התקרב אליו ושמע מפיו משפט שלו ציפה לו: "אני הייתי אותו בחור". 

אחר שנרגע האיש, סיפר את שאירע בחדרו של ה"סבא קדישא": בחור צעיר הייתי, וכפי שאתה יודע, גם קל דעת. בכל מאודי ביקשתי להימנע מן הפגישה המביכה עם החפץ חיים, אך לא היתה לי כל ברירה.

נכנסתי לביתו, הוא היה אז כבר ישיש בן שמונים ומעלה. חשבתי כי יתחיל להוכיח אותי על מעללי. סיגריה בשבת! לתדהמתי הוא נטל את כף ידי, טמן אותה בין כפות ידיו ואפף אותה בחום וברגש שאין לו גבולות. אנו עומדים כך, עיניו נעצמו וידי בתוך ידיו. רגע קדוש, טמיר ומיוחד - ה"חפץ חיים" מתייחס אלי כאב לבנו יקירו. הוא פתח את עיניו וגיליתי כי דמעות טריות גדשו את עפעפיו הישישות, זלגו באיטיות על פניו הרכות, והכל בגללי... עודי תוהה באיזה עולם אני שרוי, נשמעה יבבה כבושה, רוויית צער: "שאבעס (=שבת)...." החפץ חיים בוכה עלי. "שאבעס....".

ידיו בנות השמונים רטטו מעלה. עתה תפס את שתי ידי ובכה כאב הממאן להתנחם על לכתה של בתו יחידתו, "שאבעס.... הייליקער שאבעס...." - שבת הקדושה.

אותה שעה זלגה דמעה אחת מפניו הקדושות ונטפה על כף ידי.

האיש המבוגר פקח את עיניו, התנשם עמוקות והעביר בסילודין את כף ידו. "עד היום כשאני מהרהר במה שאירע אז, אני מסוגל לחוש את החום של אותה דמעה קדושה". 

(מתוך ''אתר השבת'')

דמא בן נתינה

דמא בן נתינה היה גוי בעל מעמד חשוב שישב בראשות מועצת העיר אשקלון.

הגמרא מספרת שחכמים יצאו לחפש אבן ישפה לחושן של הכהן הגדול במקום זו שאבדה. 

החכמים הגיעו לדמא ורצו לקנות ממנו את האבן, אך זה סירב מכיוון שהוצאת האבן מהתיבה שבה היא נמצאת תעיר את אביו.

החכמים ניסו שוב ושוב להעלות את המחיר שהם מוכנים לשלם עבורה. לאחר מכן, כשהחכמים פנו לדרכם ללא האבן, בא אליהם דמא בן נתינה עם האבן. 

החכמים רצו לשלם את מלוא הסכום כפי שעמד לאחר שהעלו אותו. דמא בן נתינה סירב באומרו לחכמים, "מה מוכר אני לכם את כיבוד אבותי במעות כסף?". 

על כך זכה דמא בכך שנולדה בעדרו פרה אדומה, פרה מסוג מיוחד הנדרשת לעבודת בית המקדש. החכמים שבו לביתו ורכשו אותה בכסף רב.

סיפור מפורסם נוסף על דמא בן נתינה, מספר על מקרה שקרה כשישב עם נכבדי רומא ולבוש בבגד מיוחד (סירקון של זהב). אמו, שלקתה בנפשה, נכנסה, קרעה את בגדו וירקה בפניו לעיני כל חכמי רומא. למרות הבושות הגדולות, שתק דמא ולא ביישה, ואפילו לא גער בה.

דביר עמנואלוב הי"ד

דביר עמנואלוב הוא החיל הראשון שנהרג במלחמה בעזה בעופרת יצוקה,

אביו נפטר שנתיים קודם ממחלה ממארת,

ודביר, כבן היחיד בין בנות, נשא את כל העול יחד עם אמא שלו.

האובדן שלו גרם לצער גדול במיוחד, בשל היותו בן יחיד,

ונותרו רק נשות המשפחה.

ביום הולדתו האחרון, התאספו כל החברים והמשפחה מסביב לקברו,

הביאו שתילי פרחים וסדרו חלקת קבר יפה עבורו,

במהלך האירוע האמא שלו סיפרה לכולם שם סיפור מדהים: 

לילה אחד לפני שהלכה לישון, היא דיברה אל הקב"ה בקול רם ואמרה וביקשה:

"תן לי סימן, תן לי חיבוק אחד מדביר כדי שאדע שלא הכל היה לשווא".

והלכה לישון.

באותו שבוע, הבת שלה בקשה ממנה לבוא איתה לחוצות היוצר - בירושלים - 

היתה אמורה להיות הופעה של מאיר בנאי. 

האם לא כ"כ רצתה, הרגישה במצב רוח מאוד שפל 

אבל גם לא רצתה לצער את הבת ולכן נאותה, והלכה איתה 

בלי הרבה שמחה וחשק. 

המופע התקיים בבריכת הסולטן.

בעוד הנגנים מתמהמהים לכוון את הכלים שלהם,

וההופעה מתעכבת קצת,

ניגש אליה ילדון קטן בן שנתיים, זהוב תלתלים שנראה כמו מלאך ונגע בכתפה,

דליה, שהיא גננת במקצועה סובבה את ראשה ראתה את פני המלאך 

ונכנסה עמו לשיחה.

-איך קוראים לך? אשל

-אתה רוצה להיות חבר שלי אשל? כן

-אתה רוצה לשבת לידי אשל? כן.

וההורים - שתי שורות מעל - צופים במלאך שלהם 'מטריד' את הגברת המובגרת וקוראים לו אליהם. והיא, דליה מרגיעה אותם ואומרת שהכל בסדר.

ואז אשל הקטן הזה מספר לה שיש לו אח תינוק ששמו דביר...

דליה כולה מתחלחלת מהשם,

עולה שתי שורות למעלה אל ההורים של אשל,

רואה את התינוק בעגלה ואומרת להם בחצי התנצלות:

-אם לא אכפת לכם שאני שואלת, בן כמה הבן שלכם? בן חצי שנה.

-ושוב אם זה בסדר שאני מחטטת, הוא נולד לפני או אחרי 'עופרת יצוקה'? אחרי.

-וסליחה באמת, שאלה אחרונה, מדוע קראתם לו דביר?

האמא של אשל ודביר מספרת:

אני קצינת נפגעים בצה"ל, וכשהייתי בסוף ההריון עם דביר,

הרופאים חשדו שהם מגלים מום מאוד קשה לתינוק, 

אבל כיון שזה היה ממש בסוף ההריון כבר לא היה ניתן לעשות כלום,

אלא להמתין ללידה ולראות האם באמת יש מום או לא.

וכך, האמא - שירי - הלכה הביתה אחרי הבדיקה ובבית שמעה על נפילתו של דביר במלחמה,

ומיד עשתה "עסק" עם הקב"ה:

"אם אתה מוליד לי תינוק בריא, אני מבטיחה לקרוא לו דביר ע"ש החייל דביר שנהרג".

דליה, האמא של דביר החייל, נשארה פעורת פה,

ואמרה להם - 

- אני אמא של דביר,

ההורים הצעירים לא האמינו לה.

- באמת, אני אמא של דביר,

ושוב הם לא האמינו לה ושאלו: איך קוראים לך? דליה, דליה עמנואלוב מפסגת זאב...

ואז האמא של דביר הקטן אמרה לדליה,

קחי את דביר על הידיים, דביר רוצה לתת לך חיבוק.

כמובן שמאז המשפחות אימצו אלו את אלו,

ושירי האמא של דביר ואשל, כקצינת נפגעים יצרה קשר עם דליה,

ומלווה אותה לאן שלא תלך ולכל מה שנחוץ לה.

ארץ ישראל מרפאת

מעשה ביהודי עשיר מארה''ב שבא לבקר בארץ ישראל בפסח ולפני שחזר לארה''ב בא להפרד ממרן הרב קוק לקראת נסיעתו לארה''ב לביתו.

הרב קוק שאל אותו למה הוא לא מחליט להשאר בארץ ישראל, הרי יוכל להיות כתושב ארץ ישראל לעניין יום טוב שני של גלויות אם רק יחליט שהוא משתקע בארץ ישראל?

השיב הגביר העשיר לרב קוק שהוא ראה הרבה חילול שבת וסממנים של תרבות חילונית בארץ ישראל, והוא מעדיף לחזור למקומו שם יש חנוך יהודי דתי וחרדי וכשרות למהדרין, שם הוא יוכל לחיות כיהודי חרדי ללא שום השפעה רוחנית שלילית עליו ועל משפחתו.

הרב קוק שאל אותו היכן הוא גר בארה''ב והוא אמר לו שהוא גר בדנוור עיר הבירה של מדינת קולורדו.

הרב הסב את תשומת לבו של האורח שיש הרבה חולי שחפת בדנוור.

האורח השיב לו: "בגלל האויר הצח של דנוור באים להתרפא בתוכה חולי שחפת מכל העולם''.

ענה לו הרב קוק: ''מה שראית בארץ ישראל הרבה אנשים חוטאים זה בגלל שאויר ארץ ישראל הוא צח ומחכים והיהודים מכל העולם שחלו בכל מחלות הגלות כמו שנאמר 'ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם', באים להתרפא בארץ ישראל מכל המחלות הרוחניות של הגלות וסופם שישובו בתשובה ויעלו מעלה מעלה.

ערכה של מצות שופר

הגאון בעל "משנת חסידים" ירד פעם באניה בים הגדול, והנה בראש השנה בבוקר נעשה רעש גדול בין כל הנוסעים, בצעקה גדולה שהאניה מתחילה לטבוע, היות שנפרץ חור גדול בדפני הספינה והמים התחילו לפרוץ פנימה, ורב החובל לא ידע בדיוק היכן הוא החור בכדי לסתמו.

צוה בעל משנת חסידים לבעל התוקע שהיה עמו בספינה, למהר ולתקוע כמצוות היום, וכן עשה בעל התוקע לאחר שברך לשמוע קול שופר, תקע תשר"ת תש"ת תר"ת.

והנה מיד לאחר התקיעות נתגלה מקום החור שבדופן הספינה, והמלחים סתמוהו ובכך ניצלה הספינה, וכולם הגיעו בשלום למחוז חפצם.

אמר על מעשה זה הרבי רבי בונם זי"ע, שכוונת בעל משנת חסידים שצוה לתקוע בשופר היה שרצה לקיים על כל פנים עוד מצוה אחת בטרם יטבע בים ובטרם ימות, ובזכות כוונה זו ניצלה הספינה, כי מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא.

אבל אם כוונתו היתה שהשופר יציל אותו מלטבוע, אז בודאי היו נטבעים בים, כי זה לא נחשב למצוה. ודפח"ח.

(מאמרי שמחה אות ז', מפי רבי צבי יחזקאל מיכלסון זצ"ל, בשם ספר "עשרה מאמרות" מר' משה מסוכאטשוב. בסגנון משופר)

גלגולו של שופר

התקיעות של ר' יואל-חיים וייספינגר היו שם-דבר בירושלים הישנה. רבים היו נוהרים לבית-הכנסת שבו שימש 'בעל-תוקע', כדי לשמוע ממנו את קול השופר. חמישים שנים רצופות שימש בתפקידו זה, ובכל שנה ושנה היה קול השופר הולך וחזק. יודעי סוד היו מספרים בשבח שופרו המיוחד של ר' יואל-חיים, שופר עתיק שידע גלגולים רבים.

כמה ימים לאחר יום-הכיפורים שנת תרע"ד נפטר ר' יואל-חיים לעולמו. הוא הניח שני בנים, שמעון ולייבל. השאלה הייתה, מי יירש את השופר וממילא גם את חזקת התקיעה בבית- הכנסת. בסופו של דבר נמצאה פשרה: שמעון הבכור קיבל את חנות המכולת הקטנה של ר' יואל-חיים, ולייבל הצעיר, שהיה גם תלמיד-חכם, זכה בשופר הנחשק.

חלפו הימים, שמעון מכר את המכולת הקטנה ושם פעמיו לאמריקה. שם הקים עסק קטן, אשר עד מהרה התפתח והתבסס יפה. שמעון היה לאיש אמיד ומכובד.

בארץ-ישראל פרצה בינתיים המלחמה בין טורקיה העותומנית לבין אנגליה. לייבל נרשם משום-מה כנתין אנגלי, וכשיצא יום אחד לרחוב, נתפס בידי חיילים טורכים ונאסר. העונש שהושת עליו היה גלות למצרים. מכל חפציו לא נטל עמו לייבל דבר, לבד מהשופר.

באותה עת הגיעה לשערי הארץ ספינה שהביאה מוצרי מזון לתושבי ירושלים, נדבת יהודים טובים באמריקה. לספינה נלווה גם אחד מראשי קרן הסיוע, הלוא הוא מיסטר סם ווייט, או בשמו המקורי - שמעון וייספינגר, מיודענו.

כששמע סם-שמעון את שאירע לאחיו, שינה מיד את מסלול הנסיעה המתוכנן והדרים מצרימה. הוא פגש שם אדם דל ועלוב, חסר פרוטה, וכמעט לא הכיר בו שזהו אחיו. בו-המקום שלף את ארנקו והעניק לאחיו סכום נכבד כדי שיוכל לשוב ולעמוד על רגליו.

כשעמד שמעון לעלות על הספינה, לא ידע לייבל כיצד להודות לו על עזרתו. המלים נעתקו מפיו. בלב נרגש הושיט לאחיו נרתיק ישן ובלוי. עיניו של שמעון ברקו מהתרגשות. הוא ידע מה נמצא בתוך הנרתיק - השופר היקר!

כל הדרך חזרה כמעט לא הניח שמעון מידיו את נרתיק השופר. שוב ושוב הביט בו וליטפו, כמחזיק אוצר יקר. כשהגיע הביתה, היה נרגש מאוד, ולחבריו שקיבלו את פניו סיפר בראש ובראשונה על השופר. אבל כשביקש להראותו להם, כמעט התפלץ - לא היה שם לא שופר ולא נרתיק.

שוב חלפו שנים. מצב הפרנסה בירושלים הורע מאוד. לייבל נאלץ ליטול את משפחתו ולנדוד בעיירות פולין. בעיירה אחת מצא את מקומו ונתמנה לרב המקום. נדמה היה לו שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

אבל אז פרצה מלחמת-העולם השנייה. הגרמנים כבשו את פולין והחלו במלאכת ההשמדה של היהודים. לייבל עבר את כל אימי השואה ובניסי-ניסים נשאר בחיים. אחרי המלחמה נדד ממחנה-עקורים אחד למשנהו, כשמשאת-פניו היא ארץ-ישראל.

בערב ראש-השנה הגיעה החבורה לביתו של איכר גוי, איש טוב ונדיב, באחת מעיירותיה של איטליה. שופר לא היה ברשותם, ועל כך הצטערו מאוד, אבל להתפלל ולשפוך שיח לפני קונם - יכלו גם יכלו. לבם של הפליטים היה מלא תקווה, שלא יארך הזמן ויעלו על אונייה שתובילם לארץ-ישראל.

ראש-השנה חלף ולייבל וחבריו עמדו לעזוב את בית האיכר. אבל זה ביקשם לשבת רגע. "יש דבר שמעיק על מצפוני וברצוני להשתחרר ממנו", אמר. "לפני שנים רבות הייתי מלח באונייה שהפליגה מארץ-ישראל לאמריקה. באונייה הפליג יהודי עשיר, שהחזיק בידיו כל העת נרתיק ישן וכמעט שלא נפרד ממנו. הנחתי שבתוך הנרתיק מוצפן ארנקו השמן של האיש.

כשהגענו לאמריקה, ניצלתי את ההמולה והצלחתי להעלים את הנרתיק. אך כשפתחתיו, התאכזבתי קשות. כל מה שמצאתי בתוכו היה החפץ המוזר הזה", ובדברו הציג לפניהם האיכר - שופר!

"אני מבין שזה חפץ-קודש יהודי", הוסיף ואמר, "וכבר שנים אני מחפש יהודים כדי להחזיר את הגניבה. עתה הנני משיבה לכם". בני החבורה הביטו בו מופתעים, מצטערים על שלא סיפר להם זאת קודם ראש-השנה. הם לא הבחינו שלייבל החוויר כסיד ולא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. היה זה השופר של אביו!

כשהתעשת, הושיט ידו אל השופר, וסיפר לבני החבורה את סיפורו המופלא. עכשיו הגיע תורם להישאר משתאים והמומים למראה נפלאות ההשגחה.

כשהגיע לייבל סוף-סוף לירושלים, מצא שם את אחיו. אחרי השואה גברו בו רגשות ההזדהות עם ארץ-ישראל, והוא חיסל את עסקיו באמריקה ועלה לארץ. הוא גם חדל מלהיקרא סם ווייט וחזר להיות שמעון וייספינגר הישן והטוב. רק דבר אחד העיב על שמחתו - העובדה שלא שמע דבר בדבר גורלו של אחיו.

הפגישה בין האחים הייתה נרגשת. הם סיפרו זה לזה את כל הקורות אותם, ואז אמר שמעון שיש דבר שמציק לו קשות - היעלמותו המוזרה של השופר העתיק. נשימתו נעתקה כששלף לייבל את השופר וסיפר על גלגוליו המופלאים. אכן, נפלאות דרכי ההשגחה.

גלגולו של ניגון

העיר לאס-וגאס, שבמדינת נבדה בארה"ב, צהלה ושמחה. בשעה טובה נחנך בחודש אייר תשס"ו הבניין החדש והמפואר של בית-חב"ד. לרגל האירוע זימן השליח, הרב ישראל שאנוביץ, את ידידו ר' מרדכי זיגלבוים, חסיד חב"ד, תושב קראון-הייטס, שניחן בקול נעים, להשתתף באירוע ולעבור לפני התיבה בשבת.

השבת עברה בנעימים ובהתרוממות-רוח, בהשתתפות חברי הקהילה. בסיומה של השבת, כשישב הקהל לסעודה שלישית, פנה השליח אל האורח וביקש ממנו לשיר עם הנוכחים עוד ניגון חסידי.

זיגלבוים ניאות, ופצח בניגון דבקות המכונה 'ניגון פולטבה'. האווירה התחממה, אט-אט החלו עוד קולות להצטרף לשירה. הכול עצמו את עיניהם, ריכזו את מחשבתם והאזינו בערגה לניגון המעורר. עם סיום הניגון שרתה אווירה מיוחדת, וזיגלבוים החליט לשיר עוד ניגון, הקרוי 'ניגון התוועדות'.

כשהחל לשיר את הניגון הבחין כי אחד מחברי הקהילה מביט בו בעיניים פעורות, ונראה שרגשות עזים מציפים אותו. היה אפשר להבחין בנקל בסערת-הנפש המתחוללת בקרבו. מיד בתום הניגון פנה אל זיגלבוים ואמר: "האמן לי, כבר חודש ימים אני מנסה להיזכר בניגון הזה".

הנוכחים הביטו בו בתהייה, והאיש מיהר להסביר: "ודאי אתם זוכרים שבחג-הפסח האחרון לא שהיתי עמכם. נסעתי עם משפחתי לעשות את החג בקליפורניה. שם פגשתי את שליח הרבי, הרב שלמה קונין. במהלך החג שמענו ממנו סיפורים מרתקים, ואחד מהם שבה את לבי במיוחד. וכך סיפר הרב קונין:

זה היה לפני כשלושים וחמש שנה. אז נולד דור המרדנות האמריקני. סטודנטים רבים חיפשו מענה לתהיותיהם וניסו דרכים מגוּונות, לעיתים לא-מקובלות, לספק את צימאון נפשם. הייתי אז שליח צעיר, ומפעם לפעם יצאתי לסבבי הרצאות באוניברסיטאות. בכל אוניברסיטה שהיתי כמה ימים, ומסרתי סדרת הרצאות.

כמעט בכל מקום הייתי נתקל בסטודנט אחד שניסה להתריס כנגדי ולהציק בשאלות. לא קל להמשיך בהרצאה כאשר מישהו יורה לעברך שוב ושוב שאלות וקושיות, אבל זה היה אתגר שהייתי ערוך לקראתו.

באוניברסיטת ברנדין נצמד אליי סטודנט שהגדיר את עצמו 'אתאיסט', והחזיק בדעות מוזרות וחריגות גם במושגי הימים ההם. סבלתי רבות מהשאלות המתריסות שלו, והוא אף הצליח לגרור עמו רבים מחבריו. פשוט לא יכולתי להמשיך בהרצאה. ואז צץ במוחי רעיון.

פתאום התחלתי לשיר אחד מניגוני חב"ד האהובים עליי. הם השתתקו באחת והאזינו מרותקים לניגון. כשסיימתי לשיר את הניגון פעם אחת, התחלתי לשיר אותו שוב ושוב, כדי שהניגון ייקלט בליבם.

כשסיימתי את הניגון הפניתי את מבטי לעבר הצעיר המתריס, וממש לא האמנתי למראה עיניי: הסטודנט ישב בעיניים דומעות ונראה שבור ורצוץ. בהמשך ההרצאה ישב בשקט מוחלט, שקוע במחשבותיו.

לאחר ההרצאה ניסיתי לדובב אותו, ולבסוף הסכים לספר לי את פשר הדבר. 'ראביי, הרסת אותי לגמרי' – פתח ואמר, ואז סיפר לי:

הוא נולד בחווה מבודדת במדינת איווה. מהוריו לא קיבל שום רקע יהודי. הוא רק ידע שהוא יהודי, אך זו הייתה עובדה נטולת משמעות בעבורו.

בבית התגורר גם סבו הזקן, אבי אימו. את רוב שנותיו עשה ברוסיה, ולעת זקנתו היגר לארה"ב. הוא היה יהודי מאמין ושומר מצוות. הצעיר זכר כי סבו לא אכל מתבשילי הבית, וניזון מפירות וירקות. מפעם לפעם בישל לעצמו ביצים או תפוח-אדמה בסיר קטן שיוחד בעבורו.

בוקר אחד הושיב אותו הסבא על ברכיו, ואמר: 'נכדי היקר, אני רוצה ללמד אותך ניגון חסידי עתיק, ואני מקווה שתזכור אותו היטב'. הסבא עצם את עיניו והחל לשיר את הניגון בדבקות, וחזר עליו שוב ושוב. הניגון ריגש את הילד, ואז נשמעה צפירת רכב ההסעה שבא לקחתו לבית-הספר. הוא נפרד מסבו ויצא ללימודים.

בשובו הביתה בצהריים סבו כבר לא היה בין החיים. הוא נפטר מהתקף-לב. הילד ניסה להיזכר בניגון ששמע ממנו באותו בוקר, אך הניגון נשכח ממנו. מאז ניסה פעמים רבות להיזכר בניגון. לעיתים הרגיש שהוא על קצה לשונו ממש, ובכל-זאת לא הצליח להיזכר.

עיניו התמלאו דמעות. 'ברגע שהתחלת לשיר את הניגון ידעתי כי זה הניגון שלימד אותי סבי!', קרא בהתרגשות.

"מאותו יום השתנה הצעיר הזה לבלי-הכר", סיים הרב קונין את סיפורו. "הוא האזין להרצאות בקשב רב, והשאלות ששאל היו שאלות ראויות ומַפְרות". כשסיים הרב קונין את הסיפור פצח שוב בניגון הישן.

את הסיפור הזה סיפר חבר הקהילה בלאס-וגאס לנוכחים וסיים: "גם אני ניסיתי פעמים רבות להיזכר בניגונו של הרב קונין, אך ללא הצלחה. עכשיו האורח שלנו שר את אותו ניגון ששר לפנינו הרב קונין. זה הניגון ששר הסבא הזקן מרוסיה באוזני נכדו הצעיר, מתוך אמונה כי יום יבוא והניגון הזה יתנגן באוזניו, יהדהד במוחו, ויעורר את נשמתו להתקרב אל אביו שבשמים".

(גליונות חב''ד)

עליה לתורה לאחר 70 שנה

מעשה היה בפתח תקוה שגרם זעזוע לכל היהודים שהיו נוכחים באותו מעשה.

עולה חדש הגיע לבית כנסת ברחוב ''חיים עוזר'' במרכז העיר והתכבד בעליה לתורה.

רח' חיים עוזר נקרא על שם הרב חיים עוזר גרודז'נסקי מגדולי ומנהיגי הדור בעולם היהודי בארופה שנפטר בשנת ת''ש [1940] במהלך השואה.

כאשר העולה החדש עלה לתורה והתחיל לומר את הברכות שאומרים בעליה לתורה הוא התחיל לבכות זמן ממושך ואי אפשר היה להרגיע אותו. רק לאחר התפילה התברר למה הוא בכה. 

כאשר הוא נרגע מהבכי שלו הוא סיפר שאותו היום שעלה לתורה שהיה שבת הוא יום ההולדת השמונים ושלש שלו, והפעם האחרונה שהוא עלה לתורה היתה שבעים שנה קודם לכן כאשר היה בר מצוה.

הוא המשיך לספר  שאת העליה לתורה הוא עשה בבית המדרש של  הרב חיים עוזר בוילנא. הוא המשיך לספר שהגאון רבי חיים עוזר קרא לאבא שלו ושאל אותו היכן בנו חתן הבר מצוה לומד והאבא סיפר לו שהילד לומד בגמנסיה שהיתה בית הספר החילוני בוילנא של הימים ההם. 

הרב חיים עוזר תפס את אבא שלי מספר הזקן ואמר לו ''דע לך שאם הילד ימשיך ללמוד בגימנסיה החילונית ולא ילמד במקום דתי שמחנך על פי תורתנו הקדושה הוא יעזוב את דרך התורה וקיום המצוות, ויעברו אחרי הבר מצוה שלו עוד 70 שנה עד שהוא יעלה שוב לתורה".

המשיך הזקן לספר, אבא שלי לא שמע לאזהרה של הרב חיים עוזר לתת לי חנוך דתי, וכל מה שאמר הרב חיים עוזר התקיים בי. כעת אחרי 70 שנה שלא עליתי לתורה אני עולה לתורה פעם ראשונה מאז הבר מצוה  בבית כנסת בפתח תקוה שנמצא ברחוב על שמו של הרב חיים עוזר.

ברכת העני

חבורת קבצנים עשתה את דרכה בין עיירות ישראל. רגילים הקבצנים בנדודים, עוברים מעיירה לעיירה ומקבצים לעצמם מזון ובגדים. לא כל העיירות שוות. בעיירה אחת יזכו למתת-יד נכבדה מיהודי המקום, ובעיירה אחרת יהיה הסכום קטן ועלוב מכדי לחלקו ביניהם.

בחבורה הלכו צעירים ומבוגרים, כולם ידועי סבל, עוני ומחסור, והם נאלצו למצוא את מחייתם מחיזור על הפתחים. עם זה, הזמן וההרגל עשו את שלהם. בני החבורה למדו להכיר זה את זה, לחיות ביניהם בשלום ואחווה, ואף הקפידו לשמור על רוחם הטובה.

רק אחד מהם חי בעולם משל עצמו. זה היה קבצן זקן וכחוש, שהצטרף אליהם באחד ממסעותיהם. שתקן האיש, אינו מדבר אלא את הנחוץ בלבד, ואינו מתערב בענייניהם. היה קשה לבני החבורה להתחבר אליו גם בגלל היותו מוכה-שחין מכף רגלו ועד קדקודו. הוא כונה בפיהם 'אלימלך מוכה שחין'.

על-פי הנוהג המקובל אז בעיירות ישראל, את סעודות השבת לא היו אוכלים העניים באכסנייתם, אלא מתארחים בבתי בעלי-הבתים של העיירה. בליל שבת נאספו כל הקבצנים בקרבת דלת בית-הכנסת, ובתום התפילה היו המתפללים עוברים לידם, מברכים אותם בברכת 'שבת שלום' וכל אחד ואחד היה מזמין אליו אורח אחד מן הקבצנים.

גם באותה שבת בכפר לאפאחיי, הסמוך לעיר טיקטין שבליטא, עמדה החבורה בירכתי בית-הכנסת, ואחר התפילה הוזמנו הקבצנים על-ידי המתפללים, במאור -פנים וברוחב-לב, שאפיינו את הקהילה המקומית. אט-אט התפזרו כולם איש לצד אורחו, מהלכים בנחת אל הבתים לסעוד את סעודת השבת.

בית-הכנסת התרוקן כמעט לגמרי. אחרון נשאר ר' אליעזר-ליפמן 'מכניס אורחים'. זה היה יהודי צנוע ושקט, אשר, כשמו, הידר מאוד במצוות הכנסת אורחים. ר' אליעזר-ליפמן נהג לעמוד מן הצד ולעקוב אחר הזמנת האורחים, ואם נשאר מישהו שלא הוזמן, היה הוא מזמינו אליו. כך הבחין בעובדה המצערת כי מבין הקבצנים נותר בבית-הכנסת קבצן זקן, כולו מוכה שחין, שאיש לא פנה אליו.

ר' אליעזר-ליפמן ידע כי הקבצן הזה יהיה אורח השבת שלו. בהתעלמו מתחושת אי-הנוחות שעורר מראהו של הקבצן, ניגש אליו, הושיט לו יד חמה וקרא: "שבת שלום ר' יהודי, ודאי תסכים לסעוד אצלי את סעודות השבת".

אורו עיניו של האיש, וברגע זה הבחין ר' אליעזר-ליפמן כי מבעד לפניו חרושות הקמטים והפצעים בורקות ומאירות עיניו של האיש באורח מופלא.

ר' אליעזר-ליפמן  ואשתו, מיריש, היו בעלי-חסד מופלאים. ביתם היה פתוח לרווחה, והם האירו פנים לכל אדם. את כל מאודם השקיעו במצוות הכנסת אורחים, והתאמצו שכל אורח המגיע לביתם יחוש בן-בית. מיריש הייתה טורחת במאכלי השבת, ור' אליעזר-ליפמן  היה עומד וטורח סביב אורחיו, להגיש להם עוד ועוד מכל אשר יחפצו.

ר' אליעזר-ליפמן  הגיע לביתו עם אורחו. אשתו, שהייתה רגילה באורחים, נאלמה דום לרגע למראה האורח, אך מיד התעשתה וקיבלה את פניהם במאור-פנים ובחדווה. מכאן ואילך התנהלה הסעודה כסדרה, באווירת שבת מרוממת. ר' אליעזר-ליפמן  אמר דברי תורה ואורחו השתתף מעט. כמו-כן שרו מניגוני השבת בדבקות.

בסיום השבת, כאשר נפרדו ר' אליעזר-ליפמן  ואשתו מאלימלך הקבצן, פנה אליהם פתאום אלימלך ואמר: "אני מאחל לכם שבשל החסד אשר עשיתם עמי, תזכו ללכת  בנים כמוני"... באומרו מילים אלו הרים ידו לשלום ויצא מהבית.

בני הזוג נותרו המומים למשמע 'ברכתו' של העני. הם היו נבוכים ולא ידעו למה התכוון. האם נגרמה לו עוגמת-נפש במשך השבת ולכן קיללם, או אולי זה ביטוי של התמרמרות על מצבו הקשה וסבלו הרב. בין כך ובין כך החליטו בני-הזוג כי מוזר ככל שיהיה האיש, אין הם מתחרטים לרגע על מצוות הכנסת אורחים שזכו לקיים, ואף להבא לא יימנעו מלהזמין אנשים מסכנים ונידחים כמותו.

חלפה שנה והאישה הרתה וילדה בן. בליבם של בני הזוג עדיין קינן חשש מ'ברכתו' של אותו קבצן, אך כשעברו החודשים נוכחו כי התינוק הקטן מתפתח לילד ברוך כישרונות. עם השנים ילדה האישה עוד שלושה בנים. עד מהרה עמדו הכול על תכונותיהם המופלאות. לצד תפיסתם המבריקה ויראת-שמים שלהם, ניחנו בצניעות ובפשטות מדהימה.

או-אז הבינו ההורים כי אותו קבצן לא היה אלא צדיק נסתר. התברר שברכתו, שנראתה תמוהה בעיניהם, אינה אלא ברכה מיוחדת במינה. אכן, הם זכו לבנים כמותו, ושניים מהם נודעו בכל תפוצות ישראל - רבי משולם-זישא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק.

ברכת אשר יצר על הרכבת

אחת מדמויות ההוד שזיו פניו האיר למרחוק היה הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ''ל, המשגיח הרוחני של הישיבה בכפר חסידים. 

סיפר אחד מתלמידיו שפעם אחת הוא נסע ברכבת עם רבי אליהו ברכבת מחיפה לירושלים, ושאל אותו האם צריך לברך תפילת הדרך?

הרב ענה לו בפליאה :אלא מה? וודאי שצריך לומר!

לאחר זמן נכנס רבי אליהו לשרותים, וכאשר יצא ונטל את ידיו הוא רמז לשוטר אחד שעמד לידו לכנס את כל השוטרים שהיו ברכבת שיתקבצו מסביבו של הרב. למרבה הפלא השוטרים נענו לבקשה והתקבצו סביב הרב שהיה זקן מופלג. 

הרב פנה אליהם ואמר להם: "אני אברך עתה ברכת 'אשר יצר' ואתם כולכם תענו אמן". התלמיד סיפר שכל מי שהיה באותו מעמד ברכבת התפלא מדוע השוטרים נענו ברצינות גמורה לבקשתו של הרב. הרב בירך את ברכת 'אשר יצר' בכוונה גדולה, אמר כל מילה לאט וכל השוטרים בקול גדול ענו אמן.

לא עברו כמה דקות מאז שהרב בירך את ברכת אשר יצר, והרכבת נעצרה בפתאומיות. עד מהרה עברה השמועה על הנס הגדול שהתרחש באותה שעה לנוסעים ברכבת. מטען  חבלה שהונח מתחת לפסי הרכבת התגלה בניסי ניסים, ונהג הקטר הצליח לעצור ממש ברגע האחרון. פיגוע גדול נמנע. אי אפשר לתאר מה היה עולה בגורלם של הנוסעים אם לא היו מגלים את המטען  והוא היה מתפוצץ.

הרכבת עמדה על מקומה חצי שעה והרב הצדיק ישב במקומו שקוע בלימוד הגמרא שבידו ולא שם לב לכל ההמולה שנוצרה. שיחת כל נוסעי הרכבת היתה שברכת 'אשר יצר' של הצדיק שהיא שפעלה את הנס הגלוי שהיה ברכבת.

כאשר רעש הנוסעים התגבר מאד, שאל הרב את תלמידו: מה קרה? מה פשר הרעש הגדול שאני שומע. התלמיד סיפר לו את העניין איך שכל הנוסעים אמרו שהנס היה בזכות הרב צדיק רבי אליהו שבירך את ברכת אשר יצר בכוונה גדולה והציל את כל נוסעי הרכבת.

הרב שהיה ענו גדול רצה שלא יתלו את הנס בו ואמר לתלמידו:

"נו עכשיו תגיד אתה צריך לומר תפילת הדרך"?

(על פי עלינו לשבח)

ברכה צריכה שמירה

מסופר על חסיד של האדמו''ר הגאון בעל ה"אבני נזר" שלא זכה להביא ילדים לעולם במשך שנים, והיה מבקש לעתים תכופות מהאדמו''ר שיברך אותו, אך הרבי מסיבות השמורות עמו נמנע מלברך אותו.

המתין החסיד להזדמנות מיוחדת בה יוכל לבקש ברכה מהרבי , והנה הגיע זמן שמחת תורה, והרבי היה שרוי בשמחה עצומה.

החסיד פנה אל הרבי ואמר לו שהוא לא יזוז ממקומו של הרבי עד שהרבי יברך אותו. הרבי ענה לו: האם אתה רוצה שאני אברך אותך שיוולד לך בן שיהיה כומר?

פניו של החסיד החווירו כמו סיד , והוא הבין מדברי הרבי כי הרבי צפה ברוח הקדוש שהבן שיוולד לו יהיה כומר, ולכן הוא לא רוצה לברך אותו שיוולד לו ילד. החסיד לא פנה יותר לרבי בעניין, ואחרי תקופה מסויימת הרבי נפטר ובמקומו התמנה לאדמו''ר בנו רבי שמואל בעל ה"שם משמואל".

האדמו''ר הבן  רבי שמואל  ידע מצערו של החסיד, ופעם אחת בעת שמחת תורה כעת האדמו''ר היה שרוי בשמחה עלאית ניגש מעצמו אל החסיד ואמר לו: אני מברך אותך שהשנה תזכה לזרע של קיימא. 

להפתעת האדמו''ר החסיד לא רק שלא ענה אמן על ברכת האדמו''ר, אלא שפניו החווירו כסיד והוא כמעט התעלף. הבין האדמו''ר שיש עניין בדבר, ושאל את החסיד מדוע הוא לא ענה אמן על ברכתו ופניו החווירו כסיד?

החסיד סיפר לו את מה שאמר לו האבא של רבי שמואל האדמו''ר בעל ''אבני נזר'', שבנו שעתיד להוולד לו יהיה כומר ולכן הוא לא רצה לברך אותו.

האדמו''ר הקשיב, שתק והרהר בינו לבין עצמו. לאחר מכן הוא פנה אל החסיד ואמר לו, אף על פי כן אני רוצה לברך אותך, ועכשיו תענה אמן. האדמו''ר בירך אותו שיזכה בקרוב לזרע של קיימא והחסיד ענה אמן.

סופו של הסיפור היה, שחמישה ילדים נולדו לאותו חסיד. ארבעה מהם מתו על קידוש השם בשואה הנוראה שפקדה את עמנו, והבן הבכור הצליח לשרוד את השואה ולצאת ממנה בשלום. הוא היה אדם כשרוני במיוחד, שלט בכמה שפות, והוא התחפש בימי השואה לכומר וכך שרד.

הוא עלה לארץ ישראל וזכה להקים דור של תלמידי חכמים ויראי שמים.

(עלינו לשבח)

הבריחה מהמנזר

משפחתו של יצחק לאונר עלתה לארץ מרומניה עם גלי העלייה הגדולים שבאו לאחר מלחמת השחרור. המצב הכלכלי בארץ היה קשה, ותקופת הצנע [=קיצוב המזון] החלה.

הוריו של יצחק היו ממקור חסידי, מקורבי בית חסידות סֶרֶט-ויז'ניץ. יצחק היה אז כבן שנתיים, ומשפחתו קבעה את דירתה בעיר חיפה. האב החל לעבוד בתעשייה הצבאית, במכון 'כורדני', במשרת מומחה לפצצות.

שנה לאחר העלייה ארצה נולד אח ליצחק, ונקרא שמו בישראל משה. זו הייתה תוספת שמחה למשפחה הצעירה, אולם לא לאורך זמן. יצחק זוכר את היום שבו איחר אביו לשוב מעבודתו. אימו לא חשדה במאומה, עד שבאו שני קצינים אל הבית. השניים התעכבו בתחילה בכניסה, ולאחר מכן אזרו עוז ובישרו לאם את הבשורה המרה: פיצוץ גדול שאירע במכון גרם לפציעתם של כעשרים מהעובדים, ובהם בעלה.

האב היה פצוע קשה. שבוע ימים טופל במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, אך נפטר מפצעיו. האם הצעירה התקשתה להתמודד עם האסון. גם הקושי לפרנס את משפחתה היה למעלה מכוחותיה. לא עבר זמן רב והיא חלתה והלכה לעולמה.

שני היתומים הצעירים, יצחק בן השש ומשה בן השלוש, נשארו בודדים. הם ידעו כי יש להם קרוב משפחה בחיפה, אך הוא התגורר במרחק גדול, ובגלל תנאי הקשר הקשים אז אף לא ידע על דבר פטירתה של האם. שכן טוב-לב, אך רחוק מיהדות, לקח את הילדים אליו.

עם הזמן החל השכן לחפש מוסד שיקבל את הילדים. הוא שמע כי מוסד של המיסיון, שהיה ממוקם במנזר סטלה-מאריס בכרמל, מוכן לקבל את היתומים היהודים חינם אין-כסף.

בעיני השכן זה היה 'פתרון' מצויין, ובתוך כמה ימים נאספו הילדים בידי אנשי המיסיון והוכנסו אל המנזר. לילדים זו הייתה תחילתה של מסכת ייסורים. משמעת הברזל שנכפתה עליהם הייתה קשה. "ספגנו מכות וגם סבלנו מהשפלות מילוליות, מקללות ומיחס מזלזל", נזכר יצחק.

הימים נקפו והסבל נמשך. יום אחד אירע דבר ששבר את גב הגמל. יצחק מספר: "אחי משה התקשה להירדם בעת שנת הצהריים. אחת הנזירות הפליאה בו את מכותיה, והוא מירר בבכי וסירב להירגע".

באותו רגע החליט יצחק שעליהם לברוח מהמקום. "אתה תראה שעד מחר כבר לא נהיה במקום הארור הזה", הבטיח יצחק לאחיו הצעיר.

בשעות אחר-הצהריים של אותו יום אימן יצחק את אחיו הרך לטפס על גדר. "משה הקטן עבר את הגדר בתוך כמה דקות, מהר ממני", מחייך יצחק. "כל-כך היה להוט לצאת מהמנזר".

יצחק הבין כי אם ינסו לברוח לאור היום יגלו אנשי המנזר את דבר הבריחה במהירות. לכן תכנן את הבריחה לשעת לילה מאוחרת. באותו לילה, לאחר כיבוי האורות, התגנבו הילדים ממיטותיהם והמתינו לשעת כושר.

קרוב לחצות הלילה בא הרגע המיוחל. השטח היה פנוי והשניים מיהרו לטפס על הגדר. עלטת הלילה הפחידה אותם, אולם יצחק היה נחוש להגיע אל תחנת האוטובוס הקרובה. הוא שיער כי שם בוודאי ימצא איש שיוכל לעזור להם. הוא הרגיע את אחיו הצעיר, שלא חדל מלבכות.

יצחק מתאר את הדרך שעברו, דרך חורשה אפֵלה, כחוויה מפחידה ביותר לילדים רכים כמותם. שאיפה אחת הייתה להם – להגיע אל אותו קרוב משפחה. זמן רב הלכו השניים ברחובותיה השוממים של חיפה, עד שהגיעו לתחנה. לשמחתם, ראו שם אדם אחד. זה היה יהודי קשיש ומזוקן, שהתפלא מאוד למראה הילדים ההולכים לבדם.

יצחק הבכור סיפר לזקן בהתרגשות את קורותיהם ותיאר לאיש את קרוב המשפחה שלו. פני הזקן אורו. "אני מכיר אותו", קרא, "אקח אתכם אליו מיד!".

עד היום אין יצחק יכול לשכוח את החסד שעשה עמם הקשיש. האיש אחז בידיהם ולא הרפה מהם לרגע, עד שהביא אותם אל פתח ביתו של קרוב המשפחה החיפאי. תדהמה עצומה אחזה באיש למראה קרוביו הצעירים. הוא ואשתו, שהיו אנשים מבוגרים וחסרי ילדים, אימצו את הילדים ודאגו לכל מחסורם.

אך במהרה עלתה השאלה איפה ילמדו הילדים. האיש, שהיה אף הוא מקורב לרבי מסרט-ויז'ניץ, החליט להביא את הילדים אליו. הרבי התרגש מאוד למשמע סיפור הצלתם של הילדים, ולקח אותם לחסותו. יצחק ומשה החלו את לימודיהם במוסדות החסידות.

הילדים גדלו כבני-בית במעונו של הרבי מסרט-ויז'ניץ. קרוב המשפחה היה בא לבקרם תכופות. הוא גם שילם את שכר-הלימוד החודשי בעבורם. לימים דאג לשלבם בלימודי מקצוע ולמצוא להם מקומות עבודה מתאימים.

יצחק ומשה הקימו משפחות. ניגוני השבת ומנהגי חצר סרט-ויז'ניץ מלווים אותם עד היום, ואת ליל הבריחה מהמנזר לא ישכחו לעולם.

(על פי גליונות חב''ד)

תמיד לדון לכף זכות

 הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין השתדל תמיד ללמד זכות על עם ישראל. הוא סיפר כיצד הוא הגיע למידה זאת.

פעם הוא השתתף בהלוויה של איש ירושלים ר' אליעזר ריבלין שהיה איש ציבור וגבאי צדקה. לרבי אליעזר ריבלין היה חבר בשם רבי שמואל קוק – אחיו של מרן הרב קוק. רבי אליעזר ריבלין ורבי שמואל קוק היה נאהבים ונעימים בחייהם, ועבדו יחד במשך שלושים שנה. 

פתאום רבי שמואל קוק עזב את ההלויה שרק החלה את דרכה, ונכנס לחנות פרחים כדי לקנות עציץ. רבי אריה לוין ראה זאת וחשב בליבו, כיצד נוהג ידיד קרוב עם חבירו שנפטר? האם לא יכול היה למצוא זמן אחר, לקנות לעצמו עציץ? מדוע עשה זאת בשעת הלויה. 

הרב אריה לוין לא רצה להשאר עם המחשבה הלא טובה הזאת שחשב על רבי שמואל קוק  והחליט לשאול את רבי שמואל לפשר הדבר. רבי שמואל קוק הסביר לו שהוא מטפל במשך שנים ביהודי מצורע אחד, והוא נפטר. הרופאים הלא יהודים שטפלו ביהודי המצורע החליטו מטעמים רפואיים לשרוף את כל בגדיו וחפציו של האיש כדי שלא ידבקו ממנו, וזה כלל גם את התפילין שלו. 

רבי שמואל קוק רצה להציל את התפילין משריפה והוא הגיע לסיכום עם הרופאים שעד השעה שתים עשרה הוא יביא עציץ בו יניחו את התפילין והעציץ העשוי חרס יטמן באדמה.

הלוויתו של ידידו של רבי שמואל קוק יצאה בשעה שהוא היה צריך לרוץ להביא עציץ לבית החולים. 

הוסיף רבי אריה על הסיפור ואמר שמאז הוא קיבל על עצמו לדון כל אדם לכף זכות.

[נוסח הסיפור הוא על פי הספר שבעים פנים לתורה].

מי בעל הבית?

שמעתי ממכירי בעל המעשה, יהודי נכבד מתושבי ניו יארק אשר נתברך מן השמים בעשירות ולו מפעל גדול אשר שם מושבו שעות רבות בכל יום, וממילא שם הוא מקום 'קבלת קהל' שלו לכל השדרי"ם והמשולחים להעניק להם מרוחב לבו ומתת ידו בעין יפה.

והנה, בית המפעל שלו גדול ורחב ידיים על כן כתבו כמה מהמשולחים מודעות ברחבי הבנין בעל הבית נמצא במקום פלוני למנוע טירחה יתירה מהמתדפקים על דלתותיו, באחד הימים נכנס אליו משולח אחד, ובטרם כל פתח פיו בתלונות על המודעות התלויות ברחבי הבנין - וכי כך כותבים 'לבעל הבית ... לבעל הבית ...' מי שמך ל'בעל הבית', הרי הקב"ה הוא אדון הכל והוא 'בעל הבית' על כל העולם כולו, ומה לך כי נטלת לעצמך שם וכינוי של הבורא יתב"ש בכבודו ובעצמו...

לשבחו של 'בעה"ב' ייאמר שלא די שלא זלזל באותו משולח – כאומר, באת הנה לקבל מתת ידי ובמקום שתכניע עצמך מעט באת לחלוק דעתך בקול רעש גדול, אך זה האיש החליט 'קבל את האמת ממי שאמרה', שמע לקולו והבטיח נאמנה לתקן את אשר עיוות והעניק לו ממתת ידו פי עשרה מהסכום הקצוב שהוא נותן לכל אחד, ואת המודעות כולם החליפו בחדשות שם נכתב 'המנהל' נמצא במקום פלוני, כי 'בעל הבית' יושב בשמים ממעל.

באותם הימים התפוצץ אחד מצינורות המים אשר במפעלו הגדול, באותו מקום ישבה גויה מעובדי המקום שלא שמה ליבה לזרם המים הגובר והולך ושפך נהרות מים הנשפכים בזו השעה לתוככי החדר, בעל הבית שראה מחדרו ע"י ה'עין רואה' את הנעשה קרא לאותה עובדת שתסגור את זרם המים אך היא לא שמה אל לבה שהבוס קורא לה והמשיכה בעיסוקיה.

בינתיים נתקלקלו כמה וכמה חפצים בנזק שאי אפשר לתקן... מכיוון שכן שילחה לנפשה ב'פיטורין' כדת וכדין. אחר הדברים האלה קצף בעלה של הגויה על 'בעל הבית' שפיטר אותה ונשבר מטה לחמו החליט לעשות מעשה, ובבוקרו של יום הופיע במפעלו של היהודי כשבכיסו טמון כלי משחית (מוכן להרוג בו את בעל הבית).

משהגיע למפעל הגדול שאל היכן מקום מושב 'בעל הבית', הפועלים שלא העלו בדעתם את הנעשה מתחת לאפם שלחוהו לחדר פלוני שם איתן מושבו של 'בעל הבית', אך משהגיע לחדר וראה כתוב בו מפורש שהוא חדרו של המנהל שאל את ה'מנהל ' היכן 'בעל הבית'... הראה לו ה'מנהל' באצבעו כלפי מעלה כלומר בעל הבית יושב מלמעלה ומנהיג את כל העולם כולו והמפעל הלז ג"כ...

יצא הגוי מחדרו כשהוא ממהר לעלות לקומות העליונות כמו שהבין מהאדם שפגש זה עתה כי 'בעה"ב' יושב בקומות העליונות... היהודי שהחל לחשוד כי הלה מתכוון לרעה... החל מיד בודק אחריו באותם 'מצלמות' וירא איך שהגוי מכין את עצמו להרוג את בעה"ב, מיד נעל היטב את דלת חדרו ואת כל שערי המפעל הזמין את שוטרי המדינה שמיהרו לבוא ותפסוהו 'על חם' באזיקים לבית האסורים, ותנצל נפש היהודי ממוות לחיים...

כל זה בזכות הכרתו והכרזתו בעל הבית למעלה.

הבטחה לרפואה בחלום

הגאון רבי עזרא עטיה זצ''ל היה ראש ישיבת פורת יוסף, והיה הרב של כל גדולי הרבנים המפורסמים בדורנו כמו הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו.

בנו של הרב עטיה חלה במחלה קשה והרופאים לא מצאו לו תרופה. מצבו של הבן החמיר וחום גופו הגיע ל42 מעלות, והוא היה נתון בין חיים ומות. הרב עטיה התפלל על בנו במשך שעות ארוכות  בבכי ובתחנונים עד שנרדם.

בעת שנרדם נגלה אליו אחד מגדולי הדורות לפני כשלש מאות שנה הרב שלמה אידלס המכונה המהרש''א. כל מי שלומד תלמוד ומעמיק בהבנת הסוגיות לומד את פירוש המהרש''א על התלמוד. כמו כן יש למהרש''א ביאורים על אגדות חז''ל על התלמוד.

הרב עטיה כל ימיו עמל רבות להבין את דברי המהרש''א על התלמוד.

הרב עטיה נרדם וחלם שהמהרש''א נגלה לו בחלום והוא אמר לו : דע לך כיון שאתה כל כך עמל ומתייגע להבין כל מילה בפירושי למסכתות של הש''ס אני מבטיח לך שאתפלל על הבן שלך כדי שתוכל להמשיך וללמוד תורה מתוך שלוות הנפש. ואני נותן לך אות, שכאשר תתעורר משנתך תראה שהחום של הבן שלך ירד ל-  37  ואחר כך הוא יחלים לגמרי.

הרב עטיה התעורר וכל דברי החלום התקיימו.

סיפור דומה סופר על הרב של קרית אתא הרב שולזינגר זצ''ל.

בילדותו הוא חלה והיה בסכנת חיים. אביו הרב יצחק שולזינגר היה רב בחיפה והיה רגיל בכל שבת ללמוד את הספר החסידי המפורסם על התורה ''שפת אמת'', והיה לומד את כל הפרשה עם ה''שפת אמת''. כך במשך שנים רכש לו בקיאות עצומה בספר ''השפת אמת''.

הרב יצחק התפלל על בנו החולה עד שנרדם. בחלומו הוא ראה איש הדור פנים, ושאל אותו רבי יצחק מי אתה ? הוא אמר לו שהוא הרבי מגור ה'שפת אמת''. והוא הוסיף : "כיון שאתה עוסק בדברי התורה שלי אני אפעל בשמים לרפואת הבן''.

כאשר רבי יצחק התעורר מהחלום הוא פנה אל חסידי גור הזקנים ותיאר בפניהם את מראה האיש שהוא ראה בחלום. הם אמרו לו: ראית בחלום את האדמו''ר ה''שפת אמת'' זצ''ל. 

ה''שפת אמת'' קיים את הבטחתו והילד הבריא והיה לימים גדול בתורה והרב של קרית אתא.

בזכות משלוח מנות

מעשה ביהודי עני שגר בעיר מז'יבוז' שבפולין ששמע סמוך לחג הפורים, כי הבעל שם טוב הקדוש  עומד לשוב לעיר ולערוך בה את סעודת החג.

היהודי השתוקק מאוד לבוא לסעודת הפורים של הרב, אולם נאנח וחשב בליבו:  "כיצד אבוא לסעודת הצדיק וידי אינה משגת להביא משלוח מנות ראוי לשמו?"

בהתקרב החג, גברה בליבו התשוקה לראות את הבעל שם טוב ויהי מה. הלך העני לאופה ובקש ממנו אזני המן ומיני מאפה משובחים לפורים. "אמנם, אין בידי לשלם לך עתה, אולם מבטיח אני לך שאשיב את החוב כשאך ידי תשיג לשלם." הסכים האופה לתת בידי העני שתי אזני המן בלבד. לקח העני את המאפה שקיבל, צרר אוזן המן אחת במטפחתו להביאה לבני ביתו ואילו את האוזן השניה הניח בזהירות על צלחת להביאה כמשלוח מנות לבעל שם טוב. 

בעמדו מול הבעל שם טוב  השפיל העני את עיניו והושיט לצדיק את הצלחת ואמר: "מצטער רבי על משלוח המנות הזעיר, אך הימים קשים", ונאנח מעומק ליבו.

התבונן הבעל שם טוב במשלוח המנות ואמר לעני: "יודע האל את גודל מתנתך, ומי יתן ותזכה בשנה הבאה להגיש משלוח מנות כאוות נפשך".

בתום הסעודה, נפנה האיש אל ביתו ובלכתו התנגנו באזניו פסוקי המגילה ששמע מפי הבעל שם טוב, והיה שר ומזמר ולבו מלא שמחה.

בבית העני שורה העצבות. בשנה זו לא זכו בני ביתו לטעום טעמו של חג הפורים. חילק העני בין בני הבית את אוזן ההמן היחידה שקבל, וסיפר להם בהתלהבות על סעודת הפורים ועל הזמירות ששמע מפי חסידיו של הרב. ובני הבית נדבקים בהתלהבותו ומצרפים את קולם לקול שירתו של העני וקולם הולך וגובר על רוח החורף המקפיאה שנשבה מבחוץ, ורוח חג חזרה לשרות בבית.

הימים ימי אדר, ימי חורף. באותו לילה התחוללה בחוץ סופת שלגים. הרוח שרקה ופתיתי שלג נחו בכבדות על חלונות הבית. לפתע נשמעו דפיקות חזקות על הדלת, וקול איש קורא עמומות מחוץ הגיע לאזני החוגגים. נבהלו בני הבית והאישה לחשה לבעלה: "אל נא נפתח את הדלת, הלא רק גזלנים ופורעים משוטטים בלילה שכזה".

אך היהודי לא שעה לדבריה ואמר: "מי יודע אם אין הצועק אדם קופא מקור הזקוק לעזרתינו," ובדברו פתח את הדלת. 

אל הבית פרץ איכר גוי כפוף-גו, מטה עבה בידו והוא מכוסה פתיתי שלג ומרעיד מצינה. "יהודי, חוסה עלי והצל את נפשי" קרא האיכר. "שודדים התנפלו עלי בלכתי ביער. נמלטתי מידם בכוחותי האחרונים והם דולקים בעקבותי, אנא, הסתירני בביתך", על אף הסכנה שבדבר הכניס היהודי את האיכר לביתו, הושיבו להתחמם ליד התנור ואף הלינו על מצע נוח שהכין למענו.

עם שחר נפרד האיכר מבעל הבית וטרם צאתו אמר: "בעת שחמקתי מן השודדים עלה בידי להטמין את כספי ביער. ירא אני להוציאו עתה. מבקש אני כי לאחר שתחלוף הסכנה תלך ליער ושם, במוצא הנחל, תראה שלושה עצי אשוח ניצבים בשורה ישרה. גש אל העץ השלישי, חפור עד עומק שורשיו, ומה שתמצא - שמור בביתך".

כעבור ימים מספר מלא היהודי את בקשת האיכר. חפר עד שורשי העץ השלישי ובין שורשיו מצא תיבת ברזל חלודה. הביאה לביתו, הניחה וחיכה לשובו של האיכר.

חלפו יום, יומיים, שבוע, שבועיים, חלפו חודשים והאיכר איננו. יצא היהודי אל הכפר לחקור ולדרוש, אך אין איש יודע ואין איש מכיר. נעלם האיכר כלא היה.

משחלפה שנה והאיכר לא הופיע, אמר היהודי בליבו: "אפתח את התיבה ואולי אמצא בה סימן או רמז למקום בעליה", כשפתח היהודי את התיבה נדהם לגלות כי מליאה היא עד שפתה במטבעות כסף וזהב. בתחתית התיבה מצא העני פיסת קלף ועליה חקוקות המילים: "קבל גמול על רוחב לבך תתברכו בו אתה ובני ביתך"

הבין היהודי כי לא איכר התארח בביתו באותו ליל פורים, אלא אליהו הנביא הזכור לטוב, שנענה לברכת הבעל שם טוב.

הפך העני לעשיר גדול, אך מעולם לא שכך את ימי עוניו. פרע את חובו לאופה ביד נדיבה וידו הייתה פתוחה למתן צדקה לעניים ואביונים, בעיקר נהג לשמחם במשלוח מנות, שאותו היה שולח לביתם מדי שנה בשנה כל ערב פורים.

מתוך: משלוח מנות, ספורי עם לחגים

בגדי הגנרל

הרב יעקב גלינסקי מזקני רבני בני ברק היה תלמיד ישיבה בצעירותו בזמן שלטון הדיכוי הקומוניסטי והוגלה לסיביר – מחוז נידח שהטמפרטורה שם היא עשרות מעלות מתחת לאפס. האסירים עבדו בעבודת פרך ''מצאת החמה ועד צאת הנשמה''. רבים נרצחו ''נעלמו'' שם ולא חזרו לחיק משפחותיהם. 

הרב היה בתא קטן עם קבוצת אסירים פולנים. בכל בוקר הם קמו עם שחר וצעדו למקום העבודה בטור ארוך כאשר משני צידי הטור היו חיילים אוקראינים מלווים בכלבים נובחים. כך הם עבדו עד החשיכה וחזרו לתאים שלהם במחנה האסירים.

הרב שם לב שאחד האסירים באמצע הלילה היה פושט את מדי האסיר, לובש בגדי צבא  מסתכל על עצמו בראי קטן, צועד בתא הקטן, ואומר כל מיני דברים שנראו כמו פקודות בצבא. לאחר מכן הוא היה פושט את בגדי הצבא ולובש בגדי אסיר.

הרב התפלא על התנהגות זו שחזרה מידי לילה. למחרת בבוקר הם צעדו לעבודת הכפיה, והאסיר הפולני היה לפני הרב בטור. 

הרב טפח על שכמו של האסיר ואמר לו מה אתה עושה כל לילה למה אתה מחליף את הבגדים שלך? בתחילה האסיר ניסה להתחמק, אך לבסוף אמר לו אספר לה כאשר נחזור לתא.

כאשר הם חזרו לתא סיפר האסיר לרב : הייתי גנרל בצבא הפולני, ונאסרתי על ידי השלטון הקומוניסטי בגלל שחשדו בי שאני אחד ממתנגדי המשטר. השיטה שלהם היא לשבור את רוחו של האסיר, ולהראות לו שהוא אפס – לא שווה כלום. דווקא בגלל שהייתי במעמד כל כך גבוה בפולין הם רצו כמה שיותר להשפיל אותי כדי להראות לי שאני לא שווה כלום ותלוי בחסדם. 

רוחי כמעט נשברה בגלל ההשפלות שעברתי ואז החלטתי שכדי לא להשבר ברוחי אחרי כל הסבל שאני עובר במהלך היום בערב אני ''אחזור לימים הטובים''. אני לובש את המדים של הגנרל שהצלחתי להביא לכאן בסתר. אני מדמיין לעצמי שאני בשדה קרב מפקד על אלפי חיילים נותן פקודות ומרגיש ''גדול''. 

כאשר אני מרגיש שרוחי חוזרת אליי ואני חזק בנפשי אני מוריד את בגדי הגנרל שלי.

[הסיפור על פי הספר עלינו לשבח] .

איזו אות לא מופיעה בברכת המזון?

מנהל ת"ת ידוע בירושלים, סיפר שבשכונתו היה יהודי מבוגר שבכל התנהלותו התנהג בצורה מאוד פשוטה, אולם כשהגיע לברכת המזון, הוא בירך כאחד החסידים אשר בארץ, בצורה שלא תאמה להנהגת חייו במהלך היום יום.

אותו מנהל שלא כבש סקרנותו, ניגש אליו ושאלו. מהו סוד ההנהגה שלך שכשאתה מגיע לברכת המזון אתה נהפך לאדם אחר?

סיפר לו אותו יהודי: "הייתי ילד כבן שתיים עשרה בחיידר בפולניה, יום אחד בא לחזק אותנו הגאון ר' מאיר שפירא מלובלין מייסד הדף היומי, וכך הוא אמר לנו: "ילדים יקרים, האם אתם יודעים איזה אות לא מופיעה בברכת המזון?

"כאן הוא הקריא מה שכתוב ב"באר היטב" (או"ח הלכות ברכת המזון סימן קפ"ה אות א') וז"ל: "מצאתי למה אין אות פ"א סופית (ף) בברכת המזון! לפי שכל מי שבירך ברכת המזון בכוונה, אין שולט בו לא חרון אף ולא שצף, ולא קצף, ומזונותיו מצויין לו ברווח ובכבוד כל ימיו".

אמר לנו המהר"ם שפירא זצ"ל שכל ילד יקבל על עצמו בקבלה חזקה לברך ברכת המזון בכוונה. ותראו מה אתם מרוויחים, צ'ק חתום מה"באר היטב" - לא צרות. ועוד - פרנסה ברווח לכל החיים.

עברו שנים ויום אחד מצאתי את עצמי בשערי אושוויץ, במסדר הידוע לצד ימין ושמאל... מול הצורר הנאצי ימ"ש, לפתע נזכרתי באותה שיחה נוראה של המהר"ם שפירא בחיידר, ואמרתי לעצמי, זהו הגיע הזמן של פירעון הצ'ק.

וכך מצאתי את עצמי מתפלל לבורא עולם: "רבונו של עולם יש לי הבטחה מה"תשב"ץ" ומה"באר היטב" שמי שמברך ברכת המזון בכוונה לא יהא לו צרות ופה בשערי אושוויץ אני מתחנן לפניך ריבונו של עולם תציל אותי מכל צרה וצוקה, ותוך כדי תפילה מראים לי עם האצבע לצד ימין.

לאחר מכן הכריזו שכל אחד צריך לומר בפני הקצין באיזה תחום הוא מבין כדי לשבץ אותו בעבודה, ואני שהייתי בחור ישיבה בלא ידע באיזה מקצוע לא ידעתי מה לומר, וכך בעמדי בתור נשאתי תפילה נרגשת לבורא העולם "רבונו של עולם יש לי הבטחה על הפרנסה, ואני צריך לאכול כאן באושוויץ, ואין לי שום מקצוע שאני יכול להגיד לקצין, תוך כדי תפילה זה שעמד בתור מאחרי פונה אליי ואומר לי: תגיד לקצין שאתה טבח ואני עוזר שלך, וכך מצאתי את עצמי כטבח במטבח של אושוויץ, בשעה שהאחרים נמקו ברעב אני הייתי במטבח של אושוויץ עם כל האוכל.

כך הוא מספר לאותו מנהל ראיתי בחוש איך שההבטחות של התשב"ץ והבאר היטב התקיימו גם בתוך התופת של אושוויץ הנאצית...

נו, אז שלא אברך ברכת המזון עם כל הכוח והכוונה?...

אחרון ברשימה בסיאנס

בשעת לילה מאוחרת עבר רמי, קצין בגולני, בין העמדות במוצב החרמון והופתע לראות עשרה חיילים מסובים סביב שולחן, כשנרות מהבהבים לצדם. מישהו הסביר שהם באמצע סיאנס, כלומר מתקשרים עם נשמות של נפטרים. רמי לגלג: "קיבלתם דרישת שלום מהעולם הבא?..." 

לאחר שראה כי כוס הזכוכית שהונחה הפוכה על טבלת האותיות מתחילה לנוע, סר חיוכו. האותיות המצטרפות סיפרו כי נשמת גויה שקבורה ברמת הגולן רוצה להתנקם באחד החיילים, שעלה עם נגמ"ש על קברה. לאחר מכן תקשרו עם חייל שנהרג במלחמת יום כיפור. המת סיפר כל מה שעבר עליו מאז מותו, והתחנן שיאמרו קדיש לעילוי נשמתו, וכן שישחררוהו מהסיאנס הגורם לו צער רב.

רמי עדיין התקשה להאמין. הנפטר הבא היה חייל ששירת עמם ונהרג בתאונה לפני חודשים ספורים. רמי שאל את הנפטר שאלות שתשובותיהן היו ידועות לו בלבד, ואכן הרוח השיבה בהתאם. לאחר מכן נשאלה הרוח לגבי מועד המלחמה הבאה, וענתה: "סיוון תשמ"ב". מישהו הסביר שמדובר בערך באמצע 1982, בעוד כשנתיים. ואז שאלו: "אתה יודע מי ייהרג מהיחידה?" הרוח מנתה שנים-עשר שמות, כולל שמו של רמי. מישהו כינה זאת 'הרשימה השחורה'. 

רמי לא הצליח להירדם. הנבואה החרידה אותו. אז הרהר בכך שביוני 82' יהיה ארבעה חודשים לאחר השחרור וישרת ביחידת מילואים, וכך נרגע ונרדם. ביחידה המשיכו לדבר על הסיאנס, אבל לבסוף הכל נשכח. 

לאחר שנה וחצי השתחרר רמי ונרשם לטכניון. בחג שבועות תשמ"ב הוזעק בצו 8 והגיע בדרך-לא-דרך ליחידתו. הסבירו לו שעליהם להיכנס לעומק שטח לבנון. 

בלילה הראשון נהרגו ארבעה חיילים מהרשימה השחורה. לאחר כשבוע של היתקלויות נהרגו שניים נוספים. מישהו אמר: "אתם זוכרים את הסיאנס מלפני שנתיים? התאריך מדויק, וכבר נהרגו שישה מהרשימה..." 

רמי נזכר, אך לא רצה להרהר בכך. חלפו כמה ימים, ושלושה חיילים נוספים מהרשימה נהרגו. אז נשלחה היחידה להרי השוף, 'לטפל' במפקדת מחבלים בכפר לבנוני. שלושה חיילים נבחרו להגיע בחצות ליל לגבעה החולשת על הכפר ולפתוח באש על המפקדה כדי למשוך תשומת לב, ואז יסתער הכוח העיקרי. היו אלה הנותרים ברשימה השחורה... 

רמי ושני החיילים ירדו בלאט לוואדי החשוך והסתתרו בין צמחי הפרא. נורתה ירייה לעברם, והחייל שלצד רמי צעק "אני מ–ת!" 

המפקדים הורו לשניים להמשיך. שניהם נעו בזהירות לכיוון הגבעה, כשהם מתחלפים בהובלה. לפתע נעלם החייל השני מבלי שיישמע הגה. רמי הבין שכנראה חוסל בסכין. לחרדתו נזכר שהוא נותר אחרון מאותה רשימה. 

כעת התקדם חרש לקראת הווילה המוקפת בגדר, כשאצבעו דרוכה על ההדק. הוא הביט היטב לצדדיו, ואז לפתע הרגיש שמישהו מזנק עליו מלמעלה וצועק: "אללה-הוא-אכבר!" 

מחבל זינק מהעץ ובידו סכין ענקית. הוא שבר לרמי את שיניו והשליכו על העץ. רמי קלט שהוא נתון בקרב פנים אל פנים, לחיים או למוות. הם זינקו זה על זה כחיות טרף. רמי ניסה להתחמק מסכינו של המחבל, שלבסוף ננעצה בירכו השמאלית. כוחותיו אזלו, איבריו כבדו והוא חש שהסיפור נגמר...

להרף עין ראה את תמונות חייו לנגד עיניו: הורים, אחים, דודים, מכרים... כעת, בן 22, נפרד מכולם. לפתע נזכר שקיבל בילדותו ספר ציורי עלילות המקרא שמאוד אהב, ובהם תמונת יעקב הנלחם עם המלאך. באותה שנייה ידע שרק הקדוש ברוך הוא יכול להצילו, והוא צעק אליו מקירות לבו.

לפתע הרגיש שכאביו נעלמים, והוא זוכה לכוחות עצומים. הוא זינק אל המחבל והעיף את סכינו, תפס בגרונו ולחץ בכוח אדיר, עד שהרגיש שאצבעותיו נמלאו דם. לאחר מכן ירה בראשו. 

ברקע נשמעו יריות קרב, ורמי זחל בשארית כוחותיו לעבר הכוח. שני חיילים נשאוהו בחירוף נפש למסוק החילוץ. בהיתקלות בדרך פגעו בו שלושה כדורים. כאשר הגיעו למסוק, התמוטט. 

לאחר שהתעורר בבית החולים פצוע וכואב, החל להרהר בסיאנס ובדו-קרב שעבר, ונולד אצלו רצון עז לדעת אם יש חיים לאחר המוות.

לאחר שנתיים, שבהן עבד כקצין בטחון בצפון הארץ, נקלע לצפת. דקות ספורות לפני שעמד לנסוע לתל אביב, ראה מודעה שכותרתה 'חיים לאחר המוות': הרצאות בנושא סיאנסים, גלגולי נשמות, היפנוזה, קבלה ומדע. 

רמי הבין שהגיעה הזדמנות לברר את העניין. חבריו טענו שמדובר בשטיפת מוח מיסיונרית, אבל הוא החליט להישאר. האולם היה מלא, ועל הבמה ישבו כמה רבנים מזוקנים ועטורי מגבעות. עיניו חשכו, אבל הוא החליט להישאר עשר דקות, שהרי ממילא הפסיד את הנסיעה. לאחר עשר דקות לא היה מסוגל לקום מכסאו. לאחר אותו ערב החל ללמוד יהדות בקביעות, כדי לשמוע יותר על החיים שלאחר המוות, ולא פחות חשוב מכך – על החיים שלפני המוות.

סוכה או גן עדן

חג הסוכות הלך והתקרב, ובכל העיר ברדיצ'וב אין אפילו אתרוג אחד לקיים בו את המצווה. אין אתרוג לצדיק, רבי לוי יצחק, ואין אתרוג אף לאחד מיהודי העיר.

עצוב רבי לוי יצחק וככל שמתקרבים ימי החג, מעמיק צערו. שליחים נפוצו בכל הסביבה. ביקרו בכל השווקים, חיזרו על כל בתי היהודים באזור, ארבו בדרכים, אולי ייתקלו ביהודי הנושא עימו אתרוג לחג הסוכות.

המאמצים נשאו פרי. נמצא יהודי שהיה בדרכו לביתו, ובידו, ממש לא ייאמן: אתרוג מהודר. ולא זו בלבד, ברשותו של היהודי גם לולב, הדסים וערבות. מי היה מעלה על דעתו מציאה מושלמת ונפלאה כזו?

בשמחה גדולה ביקשו השליחים מהיהודי למכור להם את האתרוג. הציעו לו מחיר גבוה ומפתה. אולם היהודי מסרב. האתרוג אינו למכירה. שלו הוא. גם הוא יהודי המחוייב בנטילת ארבעת-המינים. לא הועילו הפצרות ותחנונים. 

השליחים ניסו לבקשו שיואיל לפחות להתעכב בברדיצ'וב ולשהות עימם בימי חג הסוכות, כדי שיוכלו גם בני העיר לברך ולצאת ידי- חובת המצווה בזכות האתרוג היחיד שבידו. היהודי לא ניאות. מתגעגע הוא אל אשתו ואל ילדיו. זה זמן רב שנעדר מביתו ובדעתו לחגוג בחיק משפחתו. אך בני ברדיצ'וב לא ויתרו. במאמץ שיכנוע אחרון התחננו בפניו: לכל הפחות ייכנס נא אל הצדיק רבי לוי-יצחק. לזאת נענה היהודי.

"זכות גדולה נפלה בחלקך", ניסה הרבי לשכנעו. "כל הקהילה הגדולה תוכל בזכותך לקיים את המצווה החשובה". אך היהודי בשלו: ברצונו לשוב לביתו ולעשות את החג במחיצת בני- משפחתו.

כשראה הצדיק שדבר לא יזיזו מדעתו אמר לו: "אם תישאר כאן לחג הסוכות, אני מבטיח לך שתהיה איתי במחיצתי בגן-עדן". להבטחה שכזו אי-אפשר לסרב. הבטחה מפורשת להיות בגן- עדן יחד עם הצדיק רבי לוי-יצחק! היהודי נענה ל'עיסקא' ונשאר בעיר. מפה-לאוזן עברה הבשורה, וכהרף עין שבה השמחה לשכון בלבבות היהודים המתכוננים לחג הממשמש ובא.

אחרי תפילת ערבית, בלילו הראשון של החג, סר היהודי האורח לעבר הסוכה הצמודה לאכסניה בה השתכן. הוא היה במצב-רוח מרומם מאוד. הכבוד הגדול שזכה לו מבני העיר והמחשבה על גן-העדן המובטח לו סיפקו לו די והותר סיבות להיות שמח. בלב גדוש שמחה עמד להיכנס לסוכה ולקיים את מצוות הישיבה בסוכה.

הפתעה מאוד לא נעימה ציפתה לו. בנימוס אך בתקיפות הסביר לו מארחו, כי הכול הוא יכול לתת לו, רק לא לשבת בסוכה. היהודי נדהם. "מה זאת אומרת?!", תמה, "אני רוצה לקיים את מצוות סוכה". אך המארח בשלו: אין הוא יכול לאפשר לו את הכניסה לסוכה. "מארח מוזר", חשב האורח בליבו ופנה לבית השכן. חשב לבקש מהשכנים להתארח בסוכתם. למרבה פליאתו, גם משפחה זו סרבה לפתוח בפניו את דלת סוכתה. תוצאות דומות השיג לתדהמתו הגוברת גם אצל יתר השכנים. אט-אט החל היהודי להבין שאין אלו סתם מקרים. הרבי, כך מסתבר, ציווה על בני הקהילה שלא יכניסוהו בשום פנים ואופן לסוכה. אך מדוע הוציא הוראה מוזרה כל-כך?!

מיואש ומבולבל כיוון פעמיו לעבר בית הצדיק. "האם כך משלמים לי עבור הטובה שעשיתי?!", קבל. "נעתרתי לבקשתכם ונשארתי כאן, במקום זר, במשך כל ימי החג במקום לבלות בנעימים עם משפחתי, על-מנת לזכותכם במצווה, ואתם מונעים ממני מצווה חשובה לא פחות, מצוות ישיבה בסוכה?!"."זהו הדין", מרגיעו הרבי. "אם אין אתרוג - אין מברכים עליו. אם אין סוכה, פטורים גם מן החיוב לשבת בה".

"אין סוכה?!", דברי הרבי הקפיצו את האיש. "הרי בעיר אלפי סוכות!". "מה אפשר לעשות?", נענה הרבי באדישות מעושה. "רבי", זעק האיש בעיניים דומעות, "אנא רחם עלי ותן לי לשבת בסוכה. אני מוכן לתת את כל הוני כדי לא להפסיד את המצווה". "אם תוותר על ההבטחה שנתתי לך, בדבר חלקך בגן-עדן, אתן לך מיד לשבת בסוכה", אמר הצדיק בקול שלו ומתון.

היהודי האורח קפא על עמדו כשהוא נבוך. מלחמה פנימית קשה התלקחה בליבו. האם יוותר על ההבטחה הנפלאה רק כדי לקיים מצוות סוכה? ואולי כדאי לשלם את המחיר הגבוה, לוותר על הסוכה, כדי לזכות בגן-עדן? 

הוא החליט. "רבי", אמר בקול בוטח ונחוש. "אני מוותר על הבטחתך. מה בצע לי בגן-עדן אם אינני יכול לחיות כיהודי ולקיים את מצוות סוכה ככל עמנו בני ישראל. אנא הנח לי לקיים את מצוות סוכה"!

חיוך לבבי זרח על פניו של הרבי. "הנך מוזמן לסעוד עמנו בסוכה. ועכשיו אני שב ומבטיחך: מקומך בגן-עדן שמור לך, עמי במחיצתי. לא רציתי שתזכה בגן-עדן רק בזכות החוש  המסחרי שלך. רציתי שתהיה ראוי לכך. ועכשיו, כשהוכחת מסירות-נפש על קיום מצווה, הינך ראוי באמת להיות עמי במחיצתי בגן-עדן!"

לא מוותרים על אף יהודי

במהלך שיעורו השבועי של הרב שמואל אליהו סיפר קצין בכיר ביחידה מובחרת סיפור אישי על הרב מרדכי אליהו זצ"ל.

"ההיכרות שלי עם הרב התחילה באמצע שנות ה-70 עוד בהיותי בחור בישיבה ולאחר מכן בשירות הצבאי שלי. לאחר השירות זכיתי להיות תלמידו של הרב ולקבל ממנו הסמכה לרבנות.

הייתה לרב אליהו ז"ל אהבת ישראל אמיתית. כשעמדתי לפני גיוס הוא עודד אותי ללכת ליחידה קרבית. וכשהייתי ביחידה הייתי בא אליו כל פעם לפני שהיינו יוצאים לפעולות מסובכות ומורכבות והוא היה מעודד מחזק ומברך אותנו.

ביום מסוים מדינת ישראל קיבלה על מגש של כסף מידע מודיעיני מדויק מאוד והחליטה שצריך לפעול. הצוות שלי ואני היינו אמורים לבצע את אותה פעולה. בנינו כל מיני מודלים ותרחישים לפעולה, כשהכול היה מוכן באתי לרב ואמרתי לו: הפעם זה יותר מורכב מכל המבצעים הקודמים. זה מסובך מאוד. הודיתי שאני גם קצת מפחד.

הרב עודד אותי, ואמר: אל תדאג, אני אתך כל הזמן. תלכו לשלום, תחזרו לשלום, ה' איתך. אל תדאג. 

בסיום השיחה הוא לחץ לי את היד חזק ואמר: תזכור דבר אחד, לא מוותרים על אף יהודי אף פעם. אתה שומע? לא מוותרים על אף יהודי. 

הסתכלתי על הרב ולא הבנתי מה הקשר בין זה לבין הפעולה שאנחנו הולכים לבצע, הוא לא הסביר, רק לחץ לי את היד בפעם השלישית ואמר: לא מוותרים על אף יהודי.

כלי טיס של חיל האוויר לקחו אותנו לאן שלקחו, עברנו ממקום למקום והתקרבנו ליעד הסופי. 

בהיותנו במקום האחרון שמענו לעת ערב קולות בעברית תנכית שקוראים לנו במבטא ערבי כבד: הצילוני נא, הביאוני נא. יהודי אני, הצילו אותי. 

זה לא היה תקין שזיהו אותנו. הדבר הראשון שחשבנו עליו הוא שיש כאן תחבולה. מלכודת. הארנו על האיש שקרא לנו הורינו לו להוריד את בגדיו, הכנסנו אותו למקום שהיינו בו, והוא סיפר שהוא גר בכפר קרוב למקומנו עם אשתו ושני בניו כבר עשרים שנה. הם חיים כמו אנוסים, אנשי הכפר לא יודעים שהם יהודים, אם היו יודעים, היו הורגים אותם מיד. הוא ביקש תוציאו אותנו משם והביאו אותנו לארץ-ישראל.

זה לא פשוט להיכנס לכפר כזה להוציא את משפחתו, אם מדובר במלכודת, גמרנו על כל היחידה. בדקנו את המידע, הצלבנו דברים. בסופו של דבר זכרתי היטב את הדברים שאמר לי הרב מרדכי אליהו זצ"ל. נכנסנו לבית שלו בכפר בדרך מתוחכמת ופגשתי את אשתו וילדיו.

בבית שלו ראיתי משהו שאם לא הייתי רואה את הדבר בעיני הייתי אומר שזה סיפור מהסרטים. 

הוא היה נגר במקצועו וחדר השינה שלו נראה כמו חדר שינה רגיל לגמרי. אבל הייתה שם דלת הזזה נסתרת שמאחוריה הייתה נישה קטנה ובה פמוטים, תפילין, חנוכייה, מגילת אסתר, ספרי קודש, תשמישי קדושה. 

כשראה את פליאתנו אמר: בחדר הקטן הזה היהדות שלנו. כאן אשתי מדליקה נרות שבת, כאן מדליקים נרות חנוכה, כאן קוראים את מגילת אסתר. מחוץ לחדר הזה אין זכר ליהדות. גם אין מזוזה. הוא ביקש שניקח את כל חפצי הקודש האלה לארץ ישראל. לקחנו את חפצי הקודש, ויצאנו מן הכפר.

מחוץ לכפר חיכו לנו כוחות אחרים, הם הביאו את המשפחה בדרך לא דרך למטוסים של חיל האויר שהטיסו אותם לארץ-ישראל. אנחנו המשכנו בדרכנו לביצוע הפעולה שהצליחה, ב"ה.

כעבור תשעה חודשים הרב ביקש שאבוא אליו עם הצוות שביצע את הפעולה. הגענו אל הרב, נכנסנו אל לשכתו. הרב ישב עם הרה"ג אברהם שפירא זצוק"ל. מימינו של הרב ישב אותו יהודי שהוצאנו. 

הרב ביקש מאותו יהודי: ספר לנו קצת על החיים שלך עד שהביאו אותך לארץ. אותו יהודי סיפר על החיים שהיו להם שם. איך הם שמרו שבת. הוא סיפר כי הם לא אכלו בשר או עוף כבר עשרים שנה כי אין שוחט. התושבים האחרים קראו להם "המשוגעים של הכפר", כי הם לא אכלו באף בית אחר. אשתו טבלה כל פעם במעיין אחר שלא יזהו. הוא היה שומר שאף אחד לא יתקרב. כך הם שמרו על היהדות שלהם, ממש כמו האנוסים אבל בימינו.

לפתע שמתי לב שהרב אליהו בוכה. מעולם לא ראיתי את הרב בוכה, הוא הסתכל עלי, שם את ידו על כתפי, קרא לי בשם החיבה שלי ואמר לי: אני לא בוכה מצער, אני בוכה משמחה. אני שמח שיש לנו עם כזה. אני שמח שיש לנו חיילים כאלה. כשיהיה מותר לך לספר לאחרים על הפעולה הזאת אני לא יודע אם אהיה פה בעולם. כשיהיה מותר לספר, תאמר לחיילים היקרים שלך: תהיו גאים שאתם חלק מעם ישראל. שאתם שומרים על עם יקר וקדוש כל כך. עם ששומר במסירות נפש על היהדות שלו. עם שחי על קידוש ה'.

הרב שאל אותי אם אני זוכר מה שהוא אמר לי כשיצאתי לפעולה. אמרתי לו שאי אפשר לשכוח דבר כזה. הוא המשיך ואמר לי: יש עוד כמה בדרך. (ובאמת היו עוד כמה). ואז הרב לחץ לי את היד בחום ואמר: תבטיח לי, שכאשר כבר יהיה מותר לדבר תגיד לכולם שלעולם, לעולם לא מוותרים על שום יהודי. תגיד להם שעם ישראל הוא עם קדוש. אנשים מיוחדים. תגיד לחיילים שלך כי יש להם זכות מיוחדת. הם צריכים להיות גאים בכך שהם חלק מהעם הזה. שהם שומרים על העם המיוחד הזה.

אני מקיים בסיפור הזה את הצוואה של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל. תהיו גם אתם שליחים לצוואה הזאת של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, לספר את גדולתו של העם הזה".

לעשות לעילוי נשמתך

מעשה בעשיר מופלג בניו יורק בארה''ב שפנה אל הרב שלו ואמר לו:

במשך שנים רבות עבדתי בכל מיני עבודות וצברתי רכוש רב. כעת כאשר הגעתי לגיל זקנה אני רוצה לעשות משהו למען העולם הבא שלי, ואני חושש שהבנים שלי כיון שהם עסוקים מבוקר ועד ערב בעסקים הגדולים שהשארתי להם, הם לא יתפנו לאחר מותי לדאוג לתיקון נשמתי. רבי מה אעשה למען העולם הבא שלי?

אמר לו הרב: אתה צודק, אל תחכה לילדים שלך שידאגו לתיקון נשמתך לאחר מותך ''אם אין אני לי מי לי'', אתה צריך עכשיו לדאוג לרוחניות שלך.

עצתי לך שתתרום סכומים נכבדים כראוי לעושרך למוסדות תורה צדקה וחסד ובזה תזכה את עצמך לעולם הבא.

האב הבן והמעיל

מעשה באב ובנו שבאו אל רב העיירה שלהם בשאלה הלכתית קשה שהתעוררה להם.

בביתם היה רק מעיל אחד. והשאלה היתה מי ילבש את המעיל: האם האב ילבש אותו שבגלל גילו המבוגר זקוק גופו לחום, או הבן ילבש אותו כי הוא יוצא לפרנס את אביו, ושוהה מחוץ לבית שעות ארוכות?

הרב ביקש מהם לבוא אליו בעוד כמה ימים כדי לקבל את התשובה. 

עבר זמן והאב התחיל לחשוב שאולי בעצם המעיל מגיע לבן, סוף סוף הוא מתרוצץ שעות רבות בשלג ובכפור כדי להביא פרנסה לאביו.

באותו זמן חשב הבן לעצמו' שהוא בגילו עוד מסוגל להסתדר בחוץ בלי מעיל, ואילו אביו הקשיש זקוק למעיל פרווה גם בבית. 

כאשר חלף הזמן שהקציב להם הרב, הגיעו האב ובנו אל הרב אך הפעם היו להם טענות אחרות:

האב ביקש שהבן יקח את המעיל, והבן ביקש שאביו יקח את המעיל.

יצא הרב מהחדר וחזר עם... מעיל.

''קחו את המעיל הזה, ואז יהיה לכל אחד מכם מעיל בפני עצמו'', אמר להם הרב.

האב ובנו הביטו אחד אל השני בפליאה ואמרו: אם לרב היה פתרון כל כך פשוט לתת להם מעיל נוסף למה הוא לא אמר זאת מההתחלה?

השיב להם הרב, כאשר הגעתם בהתחלה ושאלתם למי לתת את המעיל, שמתי לב שכל אחד מכם דואג לעצמו, ואז אמרת לעצמי שגם אני זקוק למעיל. אך כאשר אתם וויתרם אחד לשני, גם אני החלטתי לוותר והענקתי לכם את המעיל. [עלינו לשבח].