יום שני, 28 במרץ 2022

הבריון שלא שכח את הרב קרליבך

מספר חסיד בובוב מבורו פארק שבשעת לילה מאוחרת טעה ביציאה מהכביש המהיר ומצא את עצמו בהרלם (רובע מגורי בצפון מנהטן בארה''ב היה ידוע כאזור פשע).

הוא לא היה מודאג במיוחד כי חשב שיחזור לכביש המהיר. אך כתוצאה מתקלה טכנית המכונית נעצרה והוא מצא את עצמו ברחוב חשוך ומזוהם באשפה.

הוא יצא מהמכונית כדי לפתוח את מכסה המנוע ולבדוק מה קרה, ופתאום ראה שלוש דמויות מאיימות רצות לעברו מן החשיכה. הרחוב היה שומם ולא היה למי לקרוא לעזרה. הוא היה בטוח שסופו קרב והתחיל לקרוא 'שמע ישראל'.

כאשר שלושת הבריונים הקיפו אותו הגיע פתאום אדם גדל גוף ומרושע למראה וצעק אליהם ''הי אחים, חכו רגע לפני שאתם מתקיפים את היהודי הזה אני רוצה לשאול אותו שאלה''.

הוא ניגש לחסיד בחן אותו מכף רגל ועד ראש, שלף פיסת נייר מרובעת מכיסו והראה אותה לחסיד ושאל אותו: "אתה מכיר את האיש הזה?"

החסיד רעד מפחד הסתכל בנייר וראה כרטיס ביקור עליו היה כתוב הרב שלמה קרליבך.

''כן'' אמר החסיד ''בטח שאני מכיר את ר' שלמה. הוא אדיר. הקדוש מכולם''.

הבריון הביט בחסיד ארוכות ואמר לו ''אתה יכול להירגע''.

הוא פנה אל שלושת הבריונים האחרים וצרח עליהם שיסתלקו. ''הוא אח שלי'' אמר להם.

''תעזבו אותו. עכשיו אני שומר עליו''.

כאשר השלושה התרחקו באכזבה הבריון הרביעי עזר לחסיד לתקן את האוטו וסיפר לו את הסיפור הבא: ''אני עוזר לך מפני ששלמה תמיד עזר לי. לפני שנים הייתי בין חסרי הבית שגרים בקרטונים בפארק ריברסייד שליד בית הכנסת של שלמה. חייתי מהנדבות שקיבצתי. הנדבות הגדולות ביותר היו תמיד של שלמה קרליבך. בכל פעם שפגשתי אותו הוא נתן לי לא פחות מ 10$ מכספו. הוא תמיד קיבלת את פניי בברכה 'הי אחי הקדוש מה קורה'? וניסה לעזור לי להשתנות. מעולם לא שכחתי אותו, וכרטיס הביקור שלו תמיד איתי. הצלתי את החיים שלך הערב בגלל האהבה של שלמה קרליבך''.

(מתוך הספר הרבי מקרן הרחוב עמ' 176 – 177 ).

עד כלות הנשמה

כשהגיע יום-הכיפורים בשטוטהוף, הוצאו כל היהודים אל כיכר נרחבה של חולות ורוח. עמדו היהודים שורות-שורות מדמדומי השחר עד שעה מאוחרת אחרי-הצהרים; ולבסוף הביאו להם מרק של בשר-גזר-ותפוחי אדמה, כה החם וכה מעלה-ריח, שאנשי המחנה לא ראו כמותו זה שנים; לכל אחד ואחד מלוא-הכף לתוך ספל-הפח, כאוות נפשו.

הריח הנפלא של בשר-גזר-ותפוחי אדמה כה גירה את אנשי המחנה היגעים, הקפואים והרעבים זה שנים, וכה כבש אותם, עד שקשה היה לעמוד בניסיון; עודדו האנשים זה את זה; לכבוש את היצר; לא להיפתות לנוגש המסית; להראות לעין כל, כי גם ברעב-המחנה לא מכרו את יום קדושתם; 

היו אחדים בין הנחשלים ותשושי-הכוחות, שלא עמד בם רצונם, ונכבשו לריח המשכר שלא ידעו דוגמתו, כבשו עיניהם בקרקע ואכלו; וכל יתר האסירים וביניהם גם אנשים שלא היו צמים עד כה ביום-הכיפורים, לא נכנעו, צמו ועמדו על רגליהם עד צאת-הכוכבים; והריח המסית נודף, מיתמר ועולה.

לפנות ערב, בשעת נעילה, נתכוצו זה לזה אנשי המחנה כחומת-מגן וערכו תפילת נעילה, וזה לזה שינה ושילש: "לשנה הזאת בירושלים" - עד כלות הנשמה. 

ד"ר מ. דבורז'צקי 

ספר תורה זעיר מברגן בלזן

שמחת-תורה בבית-כנסת חסידי קטן, אי-שם בארץ. הגבאי דופק על הבימה, ספרי התורה מוצאים מארון הקודש וחלוקתם לקהל המתפללים מתחילה.

ראשון, מזמינים את רב בית הכנסת לבוא ולקבל ספר-תורה להקפה ראשונה. הרב מניע בראשו, ואומר לגבאי: "לא הפעם". 

הגבאי מתפלא, אך ממשיך הלאה בחלוקה. 

הקפה ראשונה. 

ציבור המתפללים מזמר ושר, והרב, קם ממקומו, בידיו הוא מחבק ספר-תורה שגודלו כגודל כף היד. ספר-תורה קטנטן. הוא מאמץ אותו אל ליבו בחום - ורוקד. רוקד ושר. מקיף עם הקהל את הבימה שוב ושוב. עיניו מאירות וידיו מחבקות ומלטפות את ספר התורה. 

ילדים נגשים ומנשקים את ספרי התורה בזה אחר זה. הרב מנמיך את ספר התורה הקטן שלו, והם משתאים. נותנים נשיקה וממשיכים לספר התורה הבא.

מבטים מוחלפים, אף אחד מן המתפללים אינו יודע מניין צץ ספר התורה הקטן. בין הקפה שנייה לשלישית, מעיז אחד הצעירים ושואל: "הרב, מהיכן הספר?"

הרב מחייך, נושק לספר התורה ואומר: "לפני ההקפה האחרונה, אספר לכם את סיפורו של ספר התורה המיוחד הזה".

ההקפות נמשכות, הרגליים נישאות ומרקדות, הפיות מזמרים וספרי התורה עוברים מיד ליד. הילדים, מקבלים 'עליה', ממתקים וסוכריות נושרים, ריקודים נלהבים, זמירות וניגונים.

שמחה של תורה, בבית-כנסת.

 

לפני הקפה אחרונה, הקיפו המתפללים את הרב והמתינו לסיפור. הרב, הביט בספר ובקהל בחיבה וסיפר:

אבי, זכרונו לברכה, עבר תלאות רבות וייסורים קשים ומרים במהלך מלחמת-העולם השנייה. באחד הימים, בעודו שוהה במחנה עבודה, חלפה על פניו קבוצת יהודים, מלווה בחיילי אס. אס. חמושים. אחד מהיהודים הצליח לחמוק מן השורה, פנה אל אבי ותחב לידיו חבילה עטופה בבד גס:

"קח! קח מהר!!! הם לוקחים אותנו ולא נחזור. זוהי דרכנו האחרונה. קח ושמור על זה! אני מצווה עליך! הם בני למעלה ממאה שנה. זוהי צוואתי לפני מותי. ר' ייד, שמור עליהם מכל משמר!"

כל האירוע הזה ארך שניות מועטות בלבד. אחד החיילים שהשגיח על הקבוצה, הבחין ביהודי שהתחמק והחזיר אותו במכת רובה אל השורה: "שנעל! יודע! שנעל!" [מהר, יהודי. מהר].

אבי נסוג, כשהוא אוחז בידו חבילה לא מזוהה. בפינה כלשהי, הוא פתח את קישורי הבד, ולתדהמתו הרבה גילה שני ספרי-תורה זהים ויפהפיים. קטנטנים. גודלם, כגודל כף יד.

אבי שיתף חבר קרוב במעשה, ושניהם החלו לתור ולחפש אחר הדרך הטובה ביותר לשמור על ספרי התורה, לבל יגיעו לידיהם המרצחות של הגרמנים.

הפתרון שנמצא היה יצירתי במיוחד: הם שברו את עצי החיים של ספרי התורה [מוטות האחיזה מעץ, עליהם מגולגל ספר התורה], וגללו את הספרים באותה צורה שגוללים מגילה. בגליל אחד, במקום בשניים המקובלים.

את שולי המכנסיים הם תחבו בגרביים, כדי להגן על עצמם מהקור העז, ואת ספרי התורה, הם שלשלו לרווח בין הברכיים למכנס. כך היו ספרי התורה צמודים לרגליים והגרביים הגנו עליהם, לבל יצנחו ויפלו מטה.

בצורה זו, כשספר תורה צמוד לכל ברך, הסתובב אבי ימים רבים במחנה, כשרק חברו יודע על קיומם של ספרי התורה.

 

בוקר אחד, הבחינו השניים כי הגרמנים עורכים חיפוש על כל אסיר ואסיר, על מנת לגלות אוכל וחפצים מוברחים. בלית ברירה, הם חילצו את ספרי התורה מן המכנסיים, ומיהרו לקבור אותם באדמה, כשהם מסמנים לעצמם סימנים רבים ככל האפשר, על מנת שיוכלו לאתר לאחר החיפוש הדקדקני של הגרמנים ויום העבודה הארוך, את מקום הטמנת הספרים.

היום חלף לאיטו. הלילה גם הוא עבר. רק למחרת הם הצליחו להגיע למקום בו טמנו את ספרי התורה. 

במהירות חפרו באדמה, וגילו ספר תורה אחד בלבד. הספר השני - נעלם.

עיון מדוקדק בספר שנמצא הראה, שהספר מונח באותה הצורה בה טמנו אותו השניים, אך היריעה האחרונה - חסרה.

בדמעות, הם נשקו לספר, גלגלו אותו ושבו להסתיר במכנס. צמוד לברך ומעל לשולי הגרב.

כך, שרדו אבי וחברו הטוב את המלחמה. הם וספר התורה הקטנטן.

 

בתום המלחמה, נשא אבי את אמי לאישה. ברית המילה הראשונה שנערכה במחנה העקורים 'ברגן בלזן' - הייתה שלי. 

אני הייתי התינוק הראשון שנולד במחנה לאחר המלחמה. התינוק הראשון, ששמע יהודים שעברו את אימי המלחמה, איבדו את כל אשר להם, וזעקו מעמקי ליבם השותת: בדמייך חיי... בדמייך חיי...

הוריי היגרו לארצות-הברית עמי ועם ספר התורה. גם החבר שלח אבי הגיע לארצות-הברית, והקשר עימו נשמר לאורך השנים.

לפני שנים ספורות, הלך אבי לעולמו. כשקמנו מן ה'שבעה' ופתחנו את צוואתו, ראינו שאת ספר התורה הקטנטן הוא הוריש לבנו בכורו. לפעוט שנולד ב'ברגן בלזן' - ולחבר שסייע לו לשמור על הספר, לאורך המלחמה.

ניגשתי לבקר את חברו של אבא בבית האבות בו הוא שוהה. סיפרתי לו על הצוואה, וציינתי ששנינו היורשים של ספר התורה. החבר, נענע בראשו ואמר: "קח לך את הספר, מנחם. שמור עליו. תעלה אותו איתך לארץ ישראל. שם מקומו. אני את חלקי, כבר מילאתי. עכשיו תורך".

והנה, יכולים אתם לראות בעצמכם: זה ספר התורה, שהעניק אותו יהודי, שאינני יודע את שמו, לאבי. בדרכו האחרונה למוות, הוא מסר את הספר הלאה.

זה הספר שנטמן יחד עם ספר נוסף באדמה, בזמן החיפוש של הגרמנים. זה הספר שנמצא, וזה הספר שחסרה בו היריעה האחרונה. הוא פסול לקריאה, אבל הוא קדוש בקדושה מיוחדת. בקדושה של מסירות-נפש, של יהודים יקרים וטהורים שמסרו את נפשם כדי להצילו.

לא יכולתי בשמחת-תורה להשאירו בבית. הייתי מוכרח להביא אותו אל בית הכנסת ולרקוד עימו. הוא מסמל בעיניי, את מה שעבר על העם המיוחד והמיוסר הזה, מיום שקיבלנו את התורה על הר סיני.


מיד ליד, העבירו המתפללים את הספר. כל אחד נשק לו בחרדת-קודש ובזהירות. הגבאי חזר למקומו ליד הבימה, וספרי התורה של בית הכנסת, חולקו למתפללים, כדי לרקוד בהקפה השביעית והאחרונה.

יהודי קשיש, הנעזר במקל על מנת לצעוד, פנה אל הרב: "בבקשה, הרב, כבר שנים שאינני רוקד עם ספר-תורה בשמחת-תורה. מפאת הכובד, אינני מסוגל לאחוז בספר-תורה בכוחות עצמי. היכול אני לרקוד בהקפה האחרונה עם ספר התורה שלך?"

יהודי נוסף נגש אל הרב ומלמל: "כבוד הרב, אני רק נגר פשוט. אבל, אם ירצה ה', במוצאי החג, אבנה ארון-קודש קטן ומיוחד לספר התורה. ספר-תורה לא יכול להיות מונח סתם ככה. בסדר, כבוד הרב?" 

וסופר סת"ם, המתפלל בקביעות בבית-כנסת זה, שישב כל העת והחריש, ביקש מהגבאי להמתין לו, קודם שיתחילו לשיר: 

"יודע הרב ויודעים כולם, שאמי נפטרה לפני חודשים ספורים. אבל אינכם יודעים, שאמי הייתה בין הבודדות ששרדו את ניסוייו של מנגלה ימ"ש, באושוויץ. אני מבקש ממך, שתעניק לי את הזכות, לתקן את ספר התורה ולהשלים את היריעה החסרה, לעילוי נשמת אימי. זהו החסד האחרון, שאוכל לגמול עימה..."

"אם ירצה ה', ר' יוסף. במוצאי החג נשוחח. בא נצטרף למעגל, נרקוד ונשמח עם התורה..." חייך הרב.

 

"הקפה ז'", הכריז הגבאי.

יהודי קשיש, ששנים לא אחז ספר-תורה בידיו, רקד ופיזז כאיש צעיר, כשהוא מנשק ומלטף ספר-תורה קטנטן.

נגר פשוט, שבמוחו כבר נבנתה תמונת ארון הקודש המתוכנן, אחז בידו של סופר הסת"ם שדמע וקיווה לעשות נחת-רוח אחרון לאימו, ניצולת אושוויץ. 

והרב, התינוק הקטן שנולד ב'ברגן בלזן' לאביו ששמר על ספר התורה לאורך שנות המלחמה, אחז בידי המתפללים. 

כולם, הושיטו ידיים וסגרו מעגל.


*מעט פרטים שונו, על מנת לטשטש את זהות המתפללים, אך הסיפור הינו אמיתי לחלוטין, וארע בשמחת-תורה האחרון, בבית-כנסת קטן, אי-שם, במרכז הארץ

מאת שרית אמיחי 

הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ''ל

על מה כאב לרבנו? 

מעשה בתשל"ב שרבנו לא יכול להירדם בלילה. הסתובב בביתו כארי בסוגר וצעק: קרה דבר נורא בישראל! מתוך אנחות וגניחות. בבוקר נמצא שר אחד בישראל מת אחרי ששלח יד בנפשו עקב חשדות שהתעוררו לגביו. 


אחרי שרבנו נותח בבית החולים, מצבו היה טוב, והוא שכב רגוע. אך פתאום החל להיאנח בצורה נוראה. כאשר שאלוהו מה כואב לו, השיב: כואב לי עם ישראל. לאחר זמן נודע שספורטאים מישראל נרצחו בידי טרוריסטים במינכן בדיוק באותה שעה. אמנם יותר מאוחר אמר רבנו בכאב: מה היה להם לחפש על האדמה הארורה הטמאה הזאת?


ביום שישי, בתחילת חודש אדר תשמ"ב, שבועיים לפני שעלה למרומים, עלה החום של רבנו בלי סיבה מובנת, וכן תקפוהו כאבים עזים והרופאים לא הבינו למה. ואז נודע לרבנו ששר הביטחון הקים מחסומים כדי שלא יוכלו להגיע יותר לחבל ימית. על אף כל חולשתו, רבנו הביע רצונו לנתק את האינפוזיות אליהם היה מחובר, כדי ללכת לחבל ימית. הוא זעק: "וכי הוא בעל הבית על ארץ ישראל?", ואמר בתקיפות שיש למסור את הנפש על ארבע אמות של ארץ ישראל (הרב יוסי בדיחי). 


מצוקות וחיבור לכלל 

מעשה באדם שאחיו התאבד והוא בעצמו היה מאוד מדוכדך ובני משפחתו חששו שגם הוא ינהג כאחיו. תלמיד של רבנו שוחח אִתו כמה פעמים באריכות כדי לרומם אותו מעל בעיותיו, אך יום אחד הגיע אותו אדם בחצות במצב קשה מאוד והציע לו שיקחנו לרבנו. בשתים עשרה וחצי התדפקו על דלתו של רבנו והוא קיבלם בסבר פנים יפות. אמנם גם התלמיד רצה להיות נוכח, אבל רבנו רמז לו שעליו לדבר עם אותו אדם ביחידות. בשלוש בלילה סיימו את השיחה והאדם הגיע אל תלמידו של רבנו, משוחרר כולו, ממש אדם חדש עם אישיות חדשה. התלמיד שאל: במה עסקתם? הוא השיב: דיברנו על אברהם אבינו, על אבותינו, על כלל ישראל. – וזה מה שהוציא אותך מן המצוקות? – כן. אכן רבנו ראה לנכון שמה שקודם לכול, הוא בניית זהותו האישית של האדם כאיש ששייך לכלל ישראל. כל הקשיים וכל הסיבוכים, כל אי הבנה וכל פגם באמונה, מתחילים מניתוקו של אדם מכלל ישראל. ומתוך חיבור לכלל, כל החשיבה משתנה. יותר מאוחר התלמיד פגש את אותו אדם והוא אמר לו: אני האיש שניצל על ידי שיחה על אברהם אבינו (הרב צפניה דרורי). 


כלל ישראל 

פעם התעורר רבנו ואמר: "אני כולי כלל ישראל. מה שמטריד אותי בהרחבה, זה כלל ישראל" (הרב יחזקאל גרינוולד). 


סגולת ישראל 

רבנו היה חוזר ומדגיש את דברי חז"ל ש"בנים אתם לד' אלוהיכם" בכל המצבים - גם הרחוקים (קידושין לו) - ושיש לגלות את עצמיותנו האמִתית ולקרבנו לעצמיותנו (הרב חיים דרוקמן). 


לרב אין פרטיות 

מעשה והדלת בין חדר השיעורים בבית רבנו לחדרו הפרטי הייתה פתוחה. העיר תלמיד אחד שאולי כדאי לסגור אותה משום פרטיותו של הרב. השיב: רב צריך לדעת שאינו אדם פרטי (הרב בנימין אייזנר). 


סבלנות 

רבנו היה מבאר שהמובן של אמונה הוא סבלנות, הן בעניינים כלל-ישראליים והן בעניינים חינוכיים אישיים (הרב ציון טוויל). 


התעניינות 

נער שלח מכתב אל רבנו ושאל אותו בדבר חבר בישיבה התיכונית שלו חוזר בתשובה. רבנו השיב לו: "על דבר תסבוכת-דברים של הבחור החוזר בתשובה שהזכרת, אם היה מזדמן לידי, אולי יתבררו ויתלבנו ויתוקנו הדברים בע"ה" (אגרת ח' באייר תשל"ז). באלול תשל"ח, יותר משנה לאחר מכן, כאשר בא ללמוד בישיבה, הוא נכנס אצל רבנו לדבר ביחידות. רבנו שאל לשמו. כאשר אמר לו, הזכיר רבנו: "היו חילופי מכתבים בינינו. מה שלום הבחור ההוא"? (הרב אחיה אמיתי). 


מאיפה אתה 

בחור מחוץ לארץ הגיע לביקור בישיבה. שלושה ימים לא העז לגשת אל רבנו, רק בירך "שחלק מחכמתו ליראיו". בסוף, כאשר ניגש, הסתכל עליו רבנו באהבה, ושאלו מאיפה בא. השיב: מפריז. והוסיף: אני תלמיד של הרב יהודה ליאון אשכנזי. הגיב רבנו: הרב אשכנזי? כבודו מלא עולם. ושאלו: טיילת בירושלים? – כן, בספריות. – בספריות? בוא אל ביתי היום בשלוש. 

רבנו כתב לו פעם לחו"ל ושאלו לשלום בנו – ואפילו זכר שמו (רפאל כ). 


דאגה לזולת 

אחרי התפילה בישיבה בבנין החדש, נכנס רבנו לחדרו הקטן והזמין אורח להתלוות עמו. המקום היה צר ולא היה מקום לשניהם לשים רגליהם תחת השולחן המשרדי, רבנו התעקש שהאורח ישב בצורה נוחה והוא עם הרגלים בחוץ (רפאל כ). 


דאגה אישית 

מעשה בתלמיד, שאחרי מבצע קדש, התלבט אם להתגייס לצבא או לא. בימים ההם, הישיבה הייתה קטנה, רבנו הכיר את כולם. הוא חש בקושי של התלמיד וניגש אליו ("איש ימינך" עמ' 69). 


בליל תשעה באב שחל במוצאי שבת, התלווה תלמיד לרבנו מן הישיבה שבבנין הישן אל ביתו ופנה ללכת לבנין הישיבה החדש. משום מה, התלמיד התעכב בגאולה וישב לו בתחנת האוטובוס. פתאום הוא רואה שרבנו בא לעברו: עתה מוצאי שבת, ודאי אין לך כסף לנסוע באוטובוס, הבאתי לך כסף לנסיעה. יש לציין שרבנו סבל ברגליו שנים רבות, בכאבים איומים שלא יתוארו, לפעמים היה צועק למלאכי החבלה שיסורו ממנו. בכל זאת הוא הלך כל הדרך הזאת כדי להביא כסף לתלמיד. 


דאגה לכל תלמיד 

תלמיד נסע עם רבנו במונית מביתו לסליחות בישיבה. עבר תלמיד במדרכה, והתלמיד חשב לא לעצור לקחתו כדי לא לבזבז זמנו של רבנו. אך גם רבנו ראה אותו, ומאוד הקפיד על כך (הרב אליהו זוהר). 


רגישות 

בהתחלה, רבנו היה בעצמו מחלק לתלמידים את המכתבים שהגיעו עבורם. ואיך ידעו שעליהם לגשת לרב? רבנו היה מוסר פתקה עם שמות אותם התלמידים וטרח לסדרם לפי סדר א"ב. ולמה לפי א"ב? שמא תלמיד ייפגע על מקומו ברשימה. אבל את המכתבים לא היה מסדר לפי א"ב, אלא עובר על כולם, ומסדר לעצמו את הרשימה בראש, בעזרת זיכרונו המופלא (הרב שמואל יניב). 


לשמוע אותך 

בחנוכה ביקש רבנו מתלמיד לדבר. התלמיד התבייש, אך רבנו התעקש: "הייתי רוצה, פעם אחת, לשמוע אותך". התלמיד דיבר ובסוף ביקש סליחה מרבנו. "אדרבה," אמר רבנו, "תודה לך" (רפאל כ). 


תלמידים טובים 

אדם כתב לרבנו מחו"ל ואיחל לו שיהיו לו תלמידים טובים. בענוותנותו קרא רבנו מכתב זה בישיבה (רפאל כ). 


התחשבות בבני לוויה 

מעשה שהגיעו לשיעור של רבנו רק שני אברכים. הוא לא הסכים לתת את השיעור, מתוך התחשבות באלה שלא הגיעו ויפסידו, ואמר שיש להתחשב בבני לוויה. סיפר בנדון על רבי פינחס בן יאיר (חולין ז א) והשווה אותו לרבי אריה לוין (הרב יחיאל כונן). 


שהחיינו 

כאשר רבנו לא היה רואה אדם אהוב שלושים יום היה מברך שהחיינו בשם ומלכות. למשל, כאשר תלמיד חזר מן הצבא, רבנו היה בוכה ומברך (הרב מרדכי שדה). 

אני עסוק 


חיבה 

תלמיד אחד, שהיה בא לעתים נדירות, רבנו היה מושיבו לימינו וליטף את ידו תוך כדי השיחה. לשני שגם היה בא לעתים נדירות, היה נותן מכות אגרוף קטנות מתוך אהבה (רפאל כ). 


אוהב את הבריות 

הרבנית חוה לאה, אשתו של רבנו, פגשה זוג של עולים חדשים שהיו להם רק בגדיהם אשר עליהם בוהים ברחוב. הציעה להזמינם הביתה. שאלה את רבנו אם מסכים. – בוודאי, אמר רבנו. חילקו את דירת שני החדרים הקטנה ביניהם למשך שנתיים וחצי. אותו זוג היה חילוני, ובמשך הזמן רבנו לא ניסה אף פעם אחת לשכנע אותם לתורה ויהדות רק התנהג בידידות (הרב ציון טוויל). 


לא להפריע 

אחרי שרבנו הלך לבקר בקברו של אחיינו, ר' אברהם יצחק רענן, לא היו מים בברזים שם. תלמידים שאלו: "אולי ניכנס לבית הסמוך ונבקש רשות לנטול ידיים"? אמר רבנו: "אם אין לולב, אין נוטלים לולב". כלומר לא להפריע לאנשים (רפאל כ). 


סליחה שהטרחתי 

תלמיד אחד עמד בפתח חדרו של רבנו וחיכה לשיעור. כאשר רבנו נכנס, הוא הצטופף הצידה. אמר לו רבנו: סליחה שהטרחתי (ר' יואל אטון ז"ל). 


כאיש גבורתו 

מעשה במנהיג צבור חשוב מתלמידי רבנו שבא לדווח לו בהתרגשות על דבריו ומעשיו החריגים. רבנו הגיב בשלוה: כאיש גבורתו. 


מדריכים 

הגיעו מדריכים ומדריכות של בני עקיבא לרבנו ובקשו שיעור. אמר להם רבנו: להיות מדריך – זו אחריות, והושיב אותם בנים קדימה ובנות מאחורה, ובסיום השיעור ליווה אותם לדלת בחיבה גדולה (הרב אליהו מאלי). 


חלומות רעים 

לאדם שכתב לרבנו בהתלוננו על החלומות שפוקדים אותו, השיב רבנו דברי ברכה וחיזוק: 

"בתשובה ליקרת מכתבו הנני מביע ומודיע לו את שפעת ברכתי הנאמנה ממקור אמירתה בתורה ממרום עיר קדשנו ותפארתנו לכ' ולכא"ל לקריאות שלמו ולמלוא כל משאלות לבבכם לטובה והופעת כל נועם ד' עליכם. גם ברכנו בייחוד "מי שברך" לכ' ולבנו ולבנותיו. 

בכפלי ברכות אמתיות. 

וכל חביבוּת היקר וצפית הישועה השלמה". 


אהבת הכול 

רבנו הלך ברחוב, וראה במדרכה ממול בחור שלא הכירו שעינו חבושה בתחבושת גדולה. הוא אמר: "אוי, שיהיה בריא". 


פגישה 

רבנו פגש מישהו ברחוב. אמר לו בשמחה: "המכין מצעדי גבר" (רפאל כ). 


חסד לכול 

בשבת אחת הסתובב רבנו בבניין הישן כאשר הוא מוציא מפיו מילים לא מובנות: "היא תוכל לטייל", "היא תוכל לטייל". כאשר תלמידיו שאלו לפשר הדבר, סיפר שאתמול בחורה חילונית, כנראה לא לבושה בצניעות, שאלה אותו על רחוב מסוים. ואמרה לו שאנשים מכוונים אותה, אך זהו רחוב קטן ונידח, והיא הולכת כך נבוכה זמן רב. השיב לה רבנו שהוא ילווה אותה לשם. בדרך סיפרה לו שבאה מחולון כדי לטייל בירושלים, אך היא מצטערת שכנראה יהיה יום סגרירי ולא תוכל לטייל. השיב לה רבנו שלא תדאג, מחר תזרח השמש, יהיה יום יפה ותוכל לטייל. אכן למחרת, היה יום יפה, לכן שמח רבנו ואמר לעצמו: "היא תוכל לטייל". 

הרבנית בתיה-מרים, אחותו של רבנו הוכיחה אותו: "ר' צבי יהודה, למה אתה עושה דברים כאלה, ללכת ברחוב עם בחורה צעירה, הרי אתה יודע שמדברים עליך במאה שערים". השיב רבנו: "מי שאינו רוצה לעשות חסד, יש לו תמיד תירוצים". 


עם הארץ 

רבנו הסביר שלא תמיד הביטוי עם-הארץ נאמר לגנאי אלא לפעמים גם לשבח, במובן של העם שעבורו נבראה הארץ (רפאל כ). 


מי שאין לו דעת 

על דברי חז"ל: "כל מי שאין בו דעה, אסור לרחם עליו" (ברכות לג א) – אמר רבנו: אם התורה אסרה לרחם עליו, לכמה רחמים הוא זקוק! (רפאל כ). 


רחמיו על כל מעשיו 

רבנו היה מזכיר את הזדעזעותו של ר' יוחנן למראה נמלה, והיה אומר: "מה קטנו מעשיך ד'" (עיין כוזרי א סח- ט. אורות התורה ג ח). שבת אחת נתגלתה נמלה על השולחן, וכשהגיעה לשפת השולחן, הגביה רבנו את שולי המפה והשוה את גובה שוליה עם גובה השולחן. וכך החזיקה כמה דקות, עד שהואילה הנמלה לצעוד חזרה לכיוון השולחן, והסביר: "כדי שיהיה לה נוח" (הרב יוסף קלנר).


כאשר באמצע שיעור עלה חרק על ספרו של רבנו, הוא נמנע מלהפילו ארצה והסתכל עליו איך הוא הולך אנה ואנה, ואמר: מה גדלו מעשיך ד', וכן יש לומר: מה קטנו מעשיך ד', על גדולות הבריאה ביצורים קטנים אלה. עבר זמן, והתלמידים חיכו, עד שתלמיד אחד לקח את הספר והפיל את החרק על ידי נשיפה קלה. רבנו לקח את הספר והמשיך בשיעור בלי הערה נוספת כאילו לא קרה כלום (הרב דוד גולדנברג). 


נימה חיובית 

מי שדיבר עם רבנו ומדבריו נשמעה נימה שלילית או כזו שנשמע ממנה יאוש, היה רבנו חוזר על אותו משפט. לפעמים היה משנה את הנימה, לפעמים משמיט את המילה הביקורתית ולפעמים משנה את המנגינה. וכן עשה בענייני שָׁמַיִם (הרב דניאל אלחי). 


פנים מאירות 

רבנו היה שופע אהבה וחיבה לכול. כל מי שנכנס אצל רבנו, ראה אותו ישוב על יד שולחנו, בדירתו הקטנה והפשוטה, והיה רואה מול עיניו כמו אריה: פנים גדולות ורחבות, זקן גדול, ובתוך הפנים המאירות, עיניים של אהבה, קמטים של חיוך קבוע ואוהב בקצה העיניים (הרב יגאל שפרן). 


תזכה למצוות 

כאשר רבנו היה שומע תלמיד מודה על חסד באומרו: "תזכה למצוות", היה שואל: "לומר תודה אינך יודע?" (הרב מרדכי שדה). 


שמירת הלשון 

תלמיד שהתכונן לבחינות לרבנות שאל את רבנו למה נבחנים על הכול מלבד על שמירת הלשון. רבנו לא ענה לו אלא נאנח עמוקות. 


מעשה ורבנו ביקש מן הבאים לשיעור לסגור את הדלת ואמר: הבית הזה הוא מקום קדוש, וכל מי שמדבר לשון הרע, יעשה חשבון לגבי אפשרות כניסתו (הרב יוסף קלנר).


מעשה בתלמיד חכם, תלמיד אהוב מאוד על רבנו, שאמר לרבנו שיש שמועות לא טובות על בחורים בישיבה לצעירים. רבנו קם מלוא קומתו וצעק: לשון הרע! מי אמר לך? מי הרשה לך? אכן בלשון הרע, רבנו לא ויתר לאף אחד (הרב דוד חי כהן).


תוכחה 

כאשר נשאל רבנו כיצד דברי-תוכחה נוקבים של מרן הרב משתלבים בסנגוריה שלו על כלל-ישראל, הוא השיב: יש להבחין בין תוכחה שהיא בבחינת 'אשר יאהב יוכיח', לבין קטרוג ללא-הבחנה. הגאון כותב בביאוריו לתיקוני זוהר (תיקון כא דף נז): "השם יתברך שונא המקטרג על בניו", וב"מוסר אביך" כותב מרן הרב: "אדם נשחת ראוי לשנוא אותו מצד חסרונו, אבל מצד צלם-אלקים שלו ראוי להוקירו". וכך כותב בעל ה"תניא": "גם אלה שהוכיח אותם ולא שבו מעוונותיהם, שמצווה היא לשנוא אותם, מצווה היא לאהוב אותם גם כן. ושתיהן הן אמת – שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד הטוב הגנוז שבהם שהוא הניצוץ האלקי שבתוכם" (ליקוטי אמרים, פרק ל"ב. ליקוטי הראיה א 105). 


פעם בסעודת שבת, התחיל רבנו לשיר זמירות, אך כיוון שנראה לתלמיד שהוא מזייף, החל לצחוק, והצחוק הדביק את כולם. 

רבנו שאל מה קרה, אך הם לא הצליחו לעצור את עצמם. בסוף תפס רבנו את ידו של התלמיד בחמימות ובחיוך ואמר בלי לגעור: "שמחה של תורה". "יש להיות שמחים שמחה טבעית" (הרב יחזקאל גרינוולד). 


קנאות 

עם כל החריפות שבה היה רבנו מתבטא בעניינים חמורים, הוא היה נגד קנאות, ומלמד שאין קנאתו של אדם שלמה, אלא רק קנאתו של הקדוש ברוך הוא, והיה מזכיר שבתנ"ך קנאו תמיד כתובה בלשון חסר, ללמדנו שקנאתו של אדם חסרה, מה שאין כן בפעם היחידה שמוזכרת קנאתו של הקדוש ברוך הוא, שהיא בכתב מלא בהיותה שלמה (אפרת בדיחי). 


נשמתי קרועה 

תלמיד כתב שיר והראה לרבנו. כאשר ראה את המילים: "נשמתי קרועה", הוא אחז את ידו באהבה ואמר: למה? למה? 


תיאטרון 

רבנו סיפר על רב שהלך פעם להצגת תיאטרון והסביר מעשהו על פי הפסוק: "טוב שומע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים", טוב שומע גערת חכם מאיש ששמע שיר כסילים ומכיר ויודע את שיר הכסילים. ועל מנת שתהיה גערתו בקהילתו כזו, מצא נכון להכיר. 

וכן סיפר על אדם ירא שמים שנאלץ להיגרר אחר אשתו להצגת תיאטרון, והיה יושב וגורס תלמודו (הרב יוסף קלנר). 


להשפיע 

תלמיד כיתה י"ב ניגש לרבנו ואמר לו שצריך לצאת ולהשפיע בכל רחבי הארץ ולא להסתגר בבית המדרש. בתשובה ביקש ממנו למזוג לו כוס מים. התלמיד לא הבין מה כוונתו אך החל למזוג מים, ולקראת הסוף, כאשר הכוס כבר עמדה לעלות על גדותיה, הביט ברבנו, שאמר לו בקול מלא ביטחון: תמשיך תמשיך. כמובן שהמים נשפכו מהכוס לרצפה. אמר לו רבנו: הבנת? כשתהיה מלא וגדוש, אז תשפיע באמת. 


רופא 

כאשר ביקשו מרבנו להתפלל בעד חולה, לפני הכול היה שואל: "אצל רופא – היה"? (הרב יחזקאל גרינוולד). 


גנבים בירושלים 

תלמיד סיפר לרבנו על אירוע חמור של גנֵבה בירושלים. הגיב רבנו "גנבים בירושלים?" – "כן הרב, גנבים". המשיך רבנו: "בירושלים? אינני מבין, אינני מבין". רבנו הרי קרא יום יום עיתון הצופה וידע מה קורה, אך הוא רצה לבטא שבמציאות האבסולוטית של ירושלים, אין גנבים (הרב יחזקאל גרינוולד). 


פרידה 

כאשר יהודי היה צריך לצאת למילואים או לשליחות, רבנו היה מקפיד שיבוא להיפרד ממנו בערב ובבוקר למחרת (הרב יחזקאל גרינוולד. עיין מועד קטן ט).

יום חמישי, 3 במרץ 2022

תיאור שחרור הר הבית והכותל בששת הימים

הרב גורן בספרו עוז ותעצומות: בשנת תשכ''ז מיד אחרי חג הפסח הוזמנתי לבוא ליום העצמאות לאוסטרליה יחד אם אשתי הרבנית, המטרה היתה לסייע למגבית היהודית המאוחדת... ככל שהימים עברו המצב בארץ נעשה חמור יותר... עם היוודע העניין שאנו חוזרים ארצה, ארגנו בעבורנו עצרת פרידה גדולה באמפיתאטרון. אלפים רבים השתתפו בעצרת וקולות בכי רבים נשמעו בה... אני זוכר שאמרתי להם בעצרת בבטחון גמור, שבעזרת ה' עוד לפני חג השבועות אזכה להתפלל ליד הכתל,ד בר שנמנע מאתנו משך תשע עשרה שנה... אני אזכה להתפלל בכתל וגם על הר סיני. כך חשתי באותם הימים...


הרב גורן מגיע ארצה... כשהגעתי לחטיבת השריון סיכמנו שבשבת אחרי הצהרים אדבר בפני חיילי כל החטיבה... הרגשתי שעליי לעודד אותם ולהכניס בהם רוח לחימה. אמרתי להם כך: המלחמה תתחיל בקרוב ואנחנו בעזרת ה' ננצח. בשבת הבאה אתפלל ליד הכותל המערבי ובחג השבועות אתפלל בסיני על הר סיני. במוצאי שבת לאחר ההבדלה נפרדתי מהגדודים ואמרתי להם: להתראות ליד הכותל המערבי בירושלים המשוחררת.


התחלתי לרוץ לכיוון שער האריות. גדוד צנחנים התפרס משני צידי הדרך... פתאום שמעתי שהמג''ד צועק לי: הרב גורן עוד יהרגו אותך תבוא אלינו ותצמד לקיר. הרגשתי שאני מרחף באויר.


ברגע שהתקרבנו לשער האריות התחלתי לתקוע בשופר, מפני שעל פי דין בעת יציאה למלחמה יש לתקוע בחצוצרות או בשופר כפי שכתוב: "כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויבכם'' כך מובטח לנו הנצחון ולשם כך לקחתי עמי את השופר לתקוע במלחמה על שחרור ירושלים. 


תקעתי בשופר עד שהגענו לטנק שנתקע בשער האריות וחסם את הכניסה להר הבית. קפצתי על הטנק וירדתי מצדו השני. הנה מצאתי את עצמי בשערי הר הבית. בדרך התחלתי לשאת תפילה תוך כדי תקיעה, וצעקתי לחיילים ''בשם ה' תעשו ותצליחו, בשם ה' תשחררו את ירושלים. תעלו ותצליחו. צעקתי לכל אורך הדרך עד שהגענו ממש לתוך הר הבית ושם מצאתי את מוטה גור עומד מוקף בחיילים שלו. הכנתי את המנשר שלי וקראתי אותו בתוך הר הבית: חיילי ישראל אהובי העם עטורי הגבורה והנצחון, ה' עמכם גיבורי החיל... נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם, זה היום קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועותו... קיימתם היום הזה את שבועת הדורות ''אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני''... הנני מברך בשמחה עילאית ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לשנה הזאת בירושלים הבנויה... אחרי שגמרתי להקריא את המנשר אמרתי לחיילים שישירו את התקוה בהר הבית ליד מסגד עומר... אך הם סירבו ופרצו בשירת ''ירושלים של זהב'', שהיה שיר חדש ועוד לא שמעתי עליו.

כשהגיע זמן מנחה עברתי לפני התיבה והתפללתי מנחה ראשונה ליד הכותל לאחר השחרור... אחרי חזרת הש''ץ קראתי לכולם בצעקות גדולות ונרגשות להגיד ''הלל'' בברכה. ברחבת הכותל שהיתה עוד קטנה התאספו אלפים וכולם הצטרפו ל''הלל'' שלי שנמשך הרבה זמן.


מתוך הספר רציתי להיות טוב על חנן פורת ז''ל: הרגשתי בעת הלחימה בגודל השעה. זו היתה שעת בוקר, אתה רואה את כיפת הסלע, כיפת הזהב, החומות, מחזות שלעולם לא ראינו לפני כן. תמיד היינו מחפשים איזו נקודה להציץ מהמערב לכיוון הר הבית ופה אתה עומד והעיר העתיקה פרוסה לנגד עיניך. אני זוכר שאמרתי לאחד החבר'ה  ''עכשיו אנחנו כותבים פרק בתנ''ך, כמו החילות של בית דוד''. 

היתה הרגשה שמתחולל משהוא הסטורי. יש כאלה שהיתה אצלהם רק פתיחת שער לרגע, אבל את גודל השעה אני חושב שכולם הרגישו בכותל, גם אנשים שלא הכירו כלום. אני זוכר חבר שלי עומד לידי ולוחש לי ''חנן מה אומרים''? ואני אומר לו ''תגיד שמע ישראל'', והוא עונה לי מבויש ''אני לא יודע להגיד שמע ישראל'', אמרתי לו ''בוא תגיד אחרי''.. ואני צועק ''שמע'' והוא עונה אחרי ''שמע'', ''ישראל'' והוא עונה ''ישראל''' וכך הלאה.


יש תיאור נפלא של מוטה גור המופיע בספרו, הוא רואה את הרב הנזיר ואפילו אינו יודע את מי הוא רואה: בשעה 11:45 החלה ליד הכותל תפילת מנחה ברוב עם ועדה. הרמתי  עיני אל האבנים, התבוננתי בצנחנים המתפללים. כאלה עם קסדה על ראשם וכאלה עם כיפה על ראשם. בפינה הימנית מרוחק מעט מציבור הלוחמים עמד אדם, לא לא עמד, הוא כאילו נדבק לאבנים. הוא כחלק מהכותל אבן מאבניו. לבוש קפוטה חומה וארוכה. על ראשו מגבעת שחורה. מתחתיה שער מגודל. מאום לא זז. לא הראש לא השיער לא הגוף ולא הרגליים. שתי הידיים כפופות וכפותיהן שטוחות לרווחה כאילו רוצות לחדור לתוכן. ''ננעלתי אליו כרדאר ולא יכולתי להמיש את עיני ממנו. ''נדבקתי'' אל הקיר מקרוב. דרכו חשתי את הכותל. מבעד לגופו הכמו משותק הרגשתי את דפיקות הלב היהודי בוקעות מתוך האבן. כך עמדנו דבוקים יחדיו מספר דקות – הוא ואני והכותל. פניתי לאחור וחזרתי אל רחבת הר הבית. זימנתי את המגד''ים לקבוצת פקודות והודעתי להם: אנחנו נשארים בירושלים. 

מוסיף חנן: זוהי המחשה מהי השפעה סגולית – בלי לדבר ובלי מגע...

מתוך יומן הכותל

יום ד' כ''ו תשרי תש''ל השעה 19:00 – אמבולנס הגיע לשטח הכותל ומתוכו הוצאה אלונקה. האלונקה הוגשה לאבני הכותל. השוכב עליה בדחילו ורחימו תוך מאמץ קשה, מקרב האיש את שפתיו ונושק את אבני הכותל. התברר שזהו תייר משוייץ, בדרכו נפל ושבר את רגלו. הוא עמד לחזור לחו''ל, אך לא הסכים לחזור בטרם יבקר בכותל.

יום ג' ד' מרחשוון תשל''א השעה 20:00 – אחד המנתחים המפורסמים מבי''ח תל השומר, משך את תשומת לבו של הרב פרלא בתפילתו בדביקות. הוא מסר שהוא עומד לבצע ניתוח רציני ביותר, וחש צורך נפשי לבוא לכותל מתל השומר, כדי להתפלל אל ה' שיצליח במעשהו להצלת חיי אדם מישראל.

באחד הימים שמעתי אנחות מכיוון הכותל שהלכו וגברו מרגע לרגע. ניגשתי לאדם שאחז בידו מעטפה של מכתב והיה כבר חצי מעולף, על הגבי המעטפה היתה בקשה כתובה באנגלית I want to see my parents. השבתי את נפשו של אותו אדם נתתי לו לשתות והשתדלתי להרגיעו. לאחר שהתאושש סיפר אותו אדם: ''אני גר באמריקה ובני הצטרף לכת של 'ביטניקים' – הודים והחל להסתובב בעולם. לאחר שחלף זמן רב ולא קבלנו ממנו אות חיים יצאנו לחפשו. חיפשנו אותו בכל רחבי ארה''ב ובמזרח הרחוק וללא הצלחה. לבסוף נאמר לי כי בני נמצא בישראל. כמובן שטסתי מייד לישראל, והיישר משדה התעופה הגעתי לכותל על מנת להתפלל למצוא את בני. תוך כדי תפילה נתקלתי במעטפה שהיתה טמונה בין אבני הכותל, ושם בני וכתובתו כתובים עליה. שלפתי את המעטפה והתברר לי כי בני קיבל מכתב מחבר, וכאשר הגיע לכותל השתמש במעטפה זו כדי לכתוב עליה את בקשתו, והנה בדיוק מעטפה זו נפלה לידי, אכן נפלאים דרכי ה'. למחרת הגיע האב ובנו כדי להודות לה' על האחוד המשפחתי.

הרב גץ שייך לציבור ולכותל

הרב ישועה בן שושן תלמידו של רב הכותל הרב גץ למד קבלה עם הרב לאחר תיקון חצות בשעות מאוחרות ואעפי''כ היו אנשים שפנו אל הרב או טלפנו.

הציע התלמיד בוא נלך אליי בזמנים קבועים ונוכל ללמוד בשקט בלי הפרעה.

תשובת הרב: אני לא שייך לעצמי, אני שייך לכותל ולציבור המתפללים, מה יהיה אם מישהו יזדקק לי ואני לא אהיה? אינני יכול.

מה לי ולכותל?

פעם כשנשא הרב קוק נאום לפני אנשי אחת המושבות, התפרץ צעיר אחד וקרא: מה לי ולכל קודשי עם ישראל, אני רחקתי מכל אלה ואין ביני וביניהם ולא כלום.

הפסיק הרב את דבריו אל הקהל, פנה אל הצעיר בלבד וסיפר לו, מעשה בסוחר יהודי גדול שהחליט לקנות את רחבת הכותל המערבי ובית המקדש, כדי להקים במקום שוק חזירים ולפתח בדרכו את כלכלתה של ירושלים.

נסערה רוחו של אותו צעיר והחל צועק: מי הוא אותו סוחר, למוות אדקור אותו.

שוב פנה אליו הרב קוק ואמר: רואה אתה שעדיין לא שכחת את קודשי ישראל ומאוד איכפת לך שתישמר רחבת המקדש בקדושתה.

כבש הצעיר את פניו בקרקע ושתק.

בשביל ללכת לכותל צריך להתכונן

בג' באלול ביום האזכרה לאביו הרב, עלה הרצי"ה להר הזיתים, ובדרך חזרה הציע תלמיד לרצי"ה לעבור דרך הכותל כדי להתפלל מנחה.

רבנו הזדעזע ונחרד עד עמקי נשמתו ואמר: לכותל לא הולכים להתפלל כאשר עוברים על ידו. כדי להפגש עם הכותל יש להתכונן יום או יומיים מראש.

בסוף הרצי"ה הסכים כי היה קרוב לשקיעה.

כאשר נכנס דרך שער האשפות רבנו התחיל לרעוד כולו, וכן כל תפילת מנחה היה רועד, נרעש ונסער שלא כדרכו, אף לאחר התפילה עד שהגיע לביתו רבנו המשיך לרעוד מרוב התרגשות.

כאשר הוא היה מגיע לכותל היה מרגיש הרגשה עילאית כמו במקווה טהרה מרגיש שהוא נטהר מכל הקטנות מכל התפיסות השטחיות מכל הפרטיות, ושהוא עומד על המקום הכי גבוה בעולם משקיף על כל ההיסטוריה כאחד, ומסתכל על כל הדורות כאחד, את כל בבת אחת, את הכל באחדות אחת.

הרב קוק מזדעזע מפרח שנקטף

רבי אריה לוין זצוק"ל:

זכרתי ימים מקדם משנת תרס"ה, שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו להיות על אדמת הקודש ביפו.

שיחרתי לראשונה את פני רבנו הראי"ה קוק זצ"ל וקבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקדש לכל אדם.

שוחחנו בדברי תורה. אחרי תפילת מנחה גדולה, יצא רבנו כדרכו בקדש לשוח בשדה לצמצם מחשבותיו, ואני נלוויתי אליו.

בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו ואמר לי בנחת: "האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו גדל! כל ציץ אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל בריה אומרת שירה".

הדברים שיצאו מלב טהור וקדוש נחקקו עמוק בליבי, ומאז התחלתי להרגיש ביותר את מידת החמלה לכל דבר.

הדלקת ל"ג בעומר לאחר שהיטלר מת

בל"ג בעומר 1945 התכנסו היהודים בהר מירון להדלקה המסורתית.

אברהם לייב זילברמן היה המדליק הקבוע מטעם הרבי מבויאן אבל משום מה לא היה ירח בשמיים ובלי ירח מלא לא מדליקים.

עומדים ומחכים והשעה כבר 9 בערב ואין ירח. האיצו האנשים באברהם לייב להדליק אבל מקובל שעמד לידו אמר לו לא להילחץ.

בשעה 9:50 הגיעה הידיעה שהיטלר התאבד בברלין ומספר דקות לאחר מכן יצא הירח והמדורה הודלקה.

הרב חרל"פ לא יוצא מהסוכה

תלמידו הגדול של מרן הרב קוק זצ''ל היה מיקירי ירושלים הגאון הרב יעקב משה חרל''פ זצ''ל, והוא עמד בראש ישיבת מרכז הרב אחרי פטירתו של מרן הרב קוק.

כל כך חביב היה הרב חרל"פ על מרן הרב קוק, עד שלפי עדותו של הרב צבי יהודה קוק זצ''ל, מילותיו האחרונות של מרן הרב קוק בזה העולם היו: "ר' יעקב משה..."(שמו הפרטי של הרב חרל''פ).

לרב חרל''פ היו הנהגות מיוחדות בחג הסוכות ועל אחת מהן נספר כאן.

הרב חרל"פ היה מדקדק לשבת בסוכה ברציפות כל שבעת ימי החג, ואף לבית הכנסת לא היה יוצא. מניין היה לו בסוכה יום יום.

רק שתי פעמים היה יוצא מן הסוכה, פעם אחת לתפילה על יד הכותל המערבי, לקיים מצוות עלייה לרגל, ופעם שנייה להקביל פני רבו מרן הרב קוק בסוכתו.

שאלו אותו: מדוע אין הוא מצרף את שני הדברים הולך לכותל המערבי לתפילה ומשם לרב קוק? והרי על ידי זה ימעט את הליכתו בחוץ ושהייתו מחוץ לסוכה?

והשיב: כל עיקר מצוות קבלת פני הרב ברגל הוא עניין של הבעת הכבוד של התלמיד לרבו, ואם תיעשה מצווה זו כטפלה למצווה אחרת [=להתפלל בכותל], יהיה בזה משום מיעוט יחס הכבוד לרב. ולכן כל צעד להקבלת פני הרב חייב להיות מיוחד כולו לקיום המצווה הנעלה הזו.

(בשדה הראי"ה ע' 339).

תחילתו של הרמב"ם

האבא של הרמב''ם היה רב גדול ממשפחה חשובה וקראו לו מימון. הוא גר בקורדובה  והגיע לגיל ארבעים ולא התחתן.

יום אחד הוא חלם חלום  על זקן שאמר לו "הגיע הזמן שתתחתן"  לך אל הכפר הסמוך ושם תמצא אישה את הבת של הקצב של הכפר.

הרב מימון לא רצה להתחתן עם אישה ממשפחה פשוטה אך החלום חזר על עצמו כל לילה. הלך הרב מימון אל הכפר ושאל האם יש שם קצב והיכן הוא גר. הוא פגש את הקצב שהיתה לו בת והרב מימון התחתן עם הבת שלו והם גרו בקורדובה.

הבן היחיד שנולד לרב מימון מאישה זו היא רבי משה בן מימון הרמב''ם, ואמא שלו מתה בשעת לידתה.

כאשר הרמב''ם היה ילד הוא לא הבין כלום ממה שלימד אותו אבא שלו. הוא לא היה מרוכז בלימוד ואבא שלו מאד הצטער על כך.

פעם אחת הם למדו ושוב הילד משה לא הבין כלום ולא היה מרוכז בלימוד. האבא שלו הצטער מאד ואמר לו שהוא לא רוצה לראות אותו יותר הוא העליב אותו ואמר לו שהוא ירש את התכונות שלו מהסבא שלו הקצב ולכן הוא לא רוצה ללמוד תורה.

הילד משה עזב את הבית ולא רצה לחזור עוד, הוא הלך לטייל בנהר ובערב הגיע לבית הכנסת. הוא היה עצוב מאד. הוא הצטער על הצער שהוא גורם לאביו, והחליט מאותו רגע להשתנות וללמוד תורה.

הוא לא ידע מה לעשות, וניגש לארון הקודש, פתח אותו והתפלל אל ה' ובכה, הוא ביקש מה': עזור לי להתמיד בלימוד התורה הקדושה כדי שאבי לא יתבייש בי, וכדי שאמי שנמצאת בגן עדן תהיה שמחה שאני לומד תורה. 

זמן רב בכה רבי משה עד שנרדם על הספסל בבית הכנסת. בבוקר הוא התעורר ואמר "מודה אני לפניך"...  והוא הרגיש שהוא הפך להיות ילד אחר, כאילו נולד מחדש.

הוא החליט להקדיש את חייו ללימוד התורה, ויצא לדרך לישיבה הגדולה ביער אליסנה שם למד אביו בצעירותו אצל הרב גדול רבי יוסף. אחד האנשים נסע עם העגלה שלו לעיר אליסנה והנער משה הצטרף אליו. 

כאשר הוא הגיע לישיבה הוא אמר שהוא רוצה ללמוד אצל ראש הישיבה רבי יוסף. התלמידים אמרו לו שרק תלמידים גדולים לומדים אצלו. הנער משה שמע זאת והתחיל לבכות אך הוא ביקש שיתנו לו לראות את ראש הישיבה.

ראש הישיבה שמע את הבכי של משה והוא ניגש אליו, ושאל אותו: מי אתה בני?

משה הנער סיפר לרב הגדול שהוא הבן של הרב מימון ואת כל מה שעבר עליו.

ראש הישיבה בירך את משה והחליט ללמוד איתו בעצמו.

לא עבר הרבה זמן וראש הישיבה גילה שהילד הזה הוא חכם מאד ואמר שהוא עוד יהיה רב גדול מאד. אחרי כמה חדשים ראש הישיבה הרב הגדול רבי יוסף נפטר.

הנער משה היה עצוב מאד והוא חזר הביתה לאבא שלו בעיר קורדובה.

הנער משה הגיע הביתה בערב שבת אך לא חזר הביתה. בשבת בבוקר לפני קריאת התורה הוא עלה לבמה וביקש מהקהל שיאזין לדרשה שלו.

רק פתח משה את פיו והוא התחיל להגיד דברי תורה נפלאים וכולם התפלאו, הלא זה משה הבן של הרב מימון והוא לא למד תורה כאשר היה ילד?!

כאשר משה סיים את הדרשה שלו, הוא סיפר שהוא חוזר מהישיבה של הרב הגדול שנפטר הרב יוסף, שם הוא למד אצלו  וזכה לקבל ממנו ברכה.

הרב מימון חיבק את בנו וביקש ממנו סליחה שגירש אותו מהבית, ומאותו הזמן דף חדש נפתח.

משה למד תורה אצל אבא שלו הרב מימון והפך להיות רב גדול בישראל ושמו הרמב''ם = רבי משה בן מימון.

הרבנית חיה מושקה

הרבנית חיה מושקה ע''ה אשת הרבי מליובאבוויטש זיע''א (נפ' כ''ב שבט תשמ''ח)

עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה אחזה חרדה גדולה את תושבי פריז. הגרמנים לא הסתירו את שאיפתם להתפשט גם לעבר צרפת. לא ארכו הימים והעיר נכבשה בידי הגרמנים, אשר החלו מיד בהפעלת מכונת ההשמדה. כעשרים אחוזים מיהודי צרפת הי"ד הושמדו בשואה.

באותה עת התגוררו בעיר בני-זוג, שבחרו לנהל חיים צנועים ושקטים. אלה היו רבי מנחם-מענדל שניאורסון (לימים הרבי מליובאוויטש), אז חתנו של הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש, ואשתו הרבנית חיה-מושקה, בת הרבי.

לא היה קל להקפיד על כל דקדוקי המצוות ולקיים קלה כחמורה בפריז, אך הרבי לא ויתר על שום פרט, גם אם היה כרוך בקשיים מרובים. לצידו עמדה הרבנית בגבורה, ולא חסכה כל טרחה כדי לסייע בכך.

כדי להשיג 'חלב ישראל' הייתה צועדת קילומטרים רבים אל רפת ששכנה בפרוורי העיר, ושם השגיחה מקרוב על החליבה. החלב היה מצרך חיוני בעבורם, שכן משאר דברי המזון התנזר הרבי כמעט לגמרי.

שלושה ימים לפני כיבוש פריז הצליחו הרבי והרבנית לברוח אל העיר וישי, שבדרום צרפת. בתחילה נראה היה כי בווישי יוכלו למצוא מרגוע, בהיותה נתונה לשלטון צרפתי עצמאי. אולם במהרה התברר שמשטר וישי משתף פעולה עם הנאצים. הרבי ורעייתו עזבו את העיר כעבור חודשיים ונדדו דרומה, אל העיר ניס, שהייתה נתונה לשלטון איטלקי, והחיים בה היו בטוחים יותר.

יהודים רבים נמלטו לניס, ונהפכו לפליטים חסרי כול. לא היה קל להם למצוא אפילו חדר במלון לשהייה זמנית, שכן בתי-המלון חששו שהפליטים לא יוכלו לשלם, וסירבו לקבל אורחים שלא היה בכוחם להוכיח כי בידם כסף.

עדים סיפרו כי כבר אז נתגלתה דאגתו של הרבי לכל יהודי. היה בידו שטר של מאה דולרים, סכום נכבד מאוד באותם ימים. הוא היה עומד בתחנת הרכבת וממתין לפליטים יהודים. כשפגש משפחה כזאת היה מלווה לה את שטר הכסף, כדי שתוכל להציגו בבית-המלון, ועל-ידי כך לקבל חדר. לאחר מכן היה מקבל את השטר בחזרה ומלווה אותו לעוד משפחה יהודייה. כך הצליח לספק קורת-גג להרבה משפחות של פליטים.

יום אחד הלכה הרבנית ברחוב השוכן על קו החוף של ניס. בדרכה פגשה אישה שהייתה מוּכרת לה, אשת רב מבלגיה. השניים היו בין הפליטים שהתגוררו בעיר. לשאלת הרבנית על מעשיה במקום ענתה האישה כי בעלה ירד לטבול בים. האישה הצביעה לעבר נקודה רחוקה בים ואמרה: "שם הוא". היא הסבירה כי בעלה ביקש להתרחק מחוף הרוחצים והלך למקום מבודד.

פתאום הבחינה הרבנית בקבוצת גרמנים מתקרבת למקום. היא הבינה מיד כי סכנה גדולה מרחפת על בעלה של חברתה, אם ישוב אל החוף בעוד הגרמנים בסביבה.

הרבנית מיהרה לגשת אל המציל, הצביעה בדאגה לעבר הרב השוהה בתוך המים, לא הרחק מהחוף, ואמרה לו בצרפתית: "רואה אתה את האיש שם במים? חייבים להצילו בדחיפות!". בעודה מדברת רמזה לו על הגרמנים המתקרבים.

המציל הבין היטב את הרמז. הוא מיהר לקחת את בגדיו של הרב שהושארו בחוף, עלה על סירת ההצלה וחתר לעברו במהירות. כשהגיע אליו אחז בו והעלה אותו אל הסירה. עתה החל להשיט את הסירה הרחק מהחוף, כדי להתרחק מהסכנה הנשקפת לרב.

בתוך כך הגיעו הגרמנים קרוב אל שתי הנשים היהודיות. לנשים לא נשקפה סכנה, שכן בדרך-כלל הגרמנים לא היו פוגעים בהן. לכן הוסיפו לעמוד במקומן ולעקוב אחר סירת המציל המתרחקת.

הרב כבר היה רחוק מעיני הגרמנים, והללו החליטו להניחו לנפשו ולהמשיך בדרכם. המציל הוריד את הרב בחוף מרוחק, ושם לבש הרב את בגדיו וחזר לביתו.

אשת הרב הייתה אסירת תודה לרבנית, לאחר שראתה כיצד פעלה בתושייה ומתוך מסירות-נפש, ובצעד מהיר ונבון הצליחה להרחיק את בעלה ממקום הסכנה. בערב שלחה את אחת מבנותיה אל דירתם של הרבי והרבנית, כדי להודות לה על מעשה ההצלה המופלא וליַדֵע אותה כי הרב שב אל ביתו בריא ושלם, תודה לה'.

הרבי והרבנית המשיכו בפעולותיהם השקטות בצל האימה והסכנות, ובתוך כך ניהל חותנו, הרבי הריי"צ, מערכה מסועפת להצלתם מאירופה ולהשגת אשרות כניסה בעבורם לארצות-הברית. ביום כ"ח בסיוון התש"א (1941) הוכתרו המאמצים בהצלחה והרבי והרבנית עגנו בחופי ארה"ב.

הרבנית הוסיפה לחיות את חייה הצנועים גם לאחר שבעלה היה לאישיות ענקית בעולם היהדות. מלבד קרובים וידידי משפחה לא זכה הציבור להכירהּ. אולם דיי בסיפורים הרבים על אישיותה, תבונתה, אצילות רוחה, עדינות נפשה ואמרותיה המדודות והקולעות, לשמש דוגמה והשראה לכל בנות ישראל.

(על פי גליונות חב''ד).

מלאכים בנו את בית הכנסת

כאשר ביקש הרה"ג חכם צדקה הזקן זצ"ל לבנות את בית הכנסת "שמש צדקה", רצה לבנותו כמנהג המקובלים עם בימה בעלת ששה מדרגות כאשר הבימה עצמה היא המדרגה השביעית ושיתפללו כל בוקר בהנץ החמה. 

אמנם פחד חכם צדקה כי הערבים יפריעו אותו מלבנות, על כן נהג כעצת החכם מכל אדם אשר אמר: "אני חכמה שכנתי ערמה". 

החוק באותם הימים קבע כי בית אשר נבנה שלא ברשות- ייהרס מיד, אמנם, אם כבר הקימו לו גג, אזי חייבים אישור מבית המשפט. 

הכין חכם צדקה את כל החומרים מבעוד מועד ובליל פורים, עת הערבים לא נשמרו, בנו את כל בית הכנסת מהחל ועד כלה, ואף את הבמה הציבו. 

למחרת בא המפקח וראה את הבניין ניצב על תילו, אך לא היה יכול להרסו מפני שכבר בנו את הגג. 

התלונן המפקח בפני בית המשפט והם הזמינו את חכם צדקה לדיון. בני הקהילה רצו לשכור לחכם צדקה עורך דין, אך הוא סירב ואמר: איני צריך, אלך לבדי – והלך לבדו לבית המשפט. 

בבית המשפט ישבו שלשה שופטים: אנגלי, יהודי וערבי. פנה השופט היהודי אל הרב ושאל בעברית: איך עשית את זה? השיב לו הרב: דבר איתי בערבית, שגם השופט יבין. לשופט האנגלי היה מתורגמן. 

השופט היהודי שאל את חכם צדקה שנית בערבית את אותה השאלה, השיב להם חכם צדקה: הנכם חושבים שאני בניתי? וכי אפשר לבנות בלילה אחד בית הכנסת שלם וגם תיבה? טעות בידכם! מלאכים ירדו מן השמים ובנו, לכו ותבעו אותם ומה רצונכם ממני?

המילים הכו בחלל בית המשפט, עזותם הדהדה באזני השומעים. כל הנוכחים הביטו אל שלישיית השופטים, דרוכים חכו למוצא פיהם. 

אמר השופט היהודי: אמת דיבר. אמר השופט הערבי: דבריו נכוחים. אמר השופט האנגלי: אני עם מלאכים איני מתעסק… – ובית הכנסת נותר על תלו.

מדוע נקרא בית הכנסת "שמש צדקה"? ראשית, על שם מקימו – הרב צדקה. 

שנית, מפני שהיו מתפללים תמיד עם השמשות, בבוקר היו מתפללים בהנץ החמה, בחורף ובקיץ, בימי חול, שבתות וחגים. וגם מנחה היו מתפללים כמנהג האר"י, סמוך לשקיעה ממש. 

על כן סמכו את שם בית הכנסת על הפסוק "שמש צדקה ומרפא בכנפיה".

הבריון שלא שכח את הרב קרליבך

מספר חסיד בובוב מבורו פארק שבשעת לילה מאוחרת טעה ביציאה מהכביש המהיר ומצא את עצמו בהרלם (רובע מגורי בצפון מנהטן בארה''ב היה ידוע כאז...