הסיפור הלא מוכר על "צבא העצים"

הסיפור הלא מוכר על "צבא העצים"

זה לא פוסט על שר הטבעות, בימיו האפלים של השפל הגדול, עמדה ארצות הברית בפני שני משברים מקבילים: דור של גברים צעירים שנבלו בתורי הלחם העירוניים, וטבע פראי שהוחרב בעקבות עשורים של כריתת עצים אגרסיבית, שריפות יער וסחף קרקע.

ימים ספורים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו ב-1933, השיק פרנקלין דלאנו רוזוולט (FDR) את "חיל השימור האזרחי" (CCC) כניסיון נועז וחסר תקדים שנועד לרפא הן את אזרחי האומה והן את אדמתה. היה זה גיוס אזרחי אדיר בעת שלום, שהפך דור מיואש ומובטל ל״צבא עצים" ממושמע ומלוכד שמנה כשלוש מיליוני צעירים.

החיים ב-CCC היו קשוחים ונוהלו ביעילות צבאית. גברים צעירים בני 18 עד 25 נשלחו למחנות מבודדים בלב הטבע, שם קיבלו קורת גג, ביגוד ומזון, והועסקו בעבודת כפיים קשה. הם פילסו שבילים, בנו גשרים, נלחמו בשריפות יער ושתלו כמות מדהימה של שלושה מיליארד עצים – נתון שהיווה כמעט מחצית מכלל הייעור מחדש בהיסטוריה של ארה״ב עד לאותה תקופה.

עבור עבודה זאת הם הרוויחו 30 דולר בחודש, אך היה לכך תנאי מבריק: 25 דולר מתלוש השכר נשלחו באופן אוטומטי ישירות הביתה למשפחותיהם הנאבקות. מהלך זה החזיק מיליוני בתי אב עם הראש מעל המים והזרים זמנים חיוניים בחזרה לכלכלות המקומיות.

מעבר לתרומה הסביבתית והכלכלית, ה-CCC חולל מהפכה שקטה גם בחינוך ובבריאות של דור שלם. צעירים רבים שהגיעו למחנות סבלו מתת-תזונה קשה בעקבות השנים הארוכות של המשבר; חודשים ספורים של תזונה קבועה ועבודה באוויר הפתוח הביאו לעלייה ממוצעת של כ-5 קילוגרמים של שריר לכל מתגייס. בנוסף, בשעות הערב, לאחר ימי העבודה המפרכים, הפכו צריפי המגורים לכיתות לימוד. למעלה מ-40, 000 צעירים אנאלפביתים למדו לקרוא ולכתוב בין כותלי המחנות, ורבים אחרים רכשו מקצועות טכניים ששינו את מסלול חייהם לנצח.

כמובן שהפרויקט השפתני לא חף מאתגרים ומחלוקות. המשמעת הנוקשה והניהול שבוצע על ידי קציני צבא גררו לא פעם ביקורת מצד מתנגדים פוליטיים, שחששו כי רוזוולט מקים "צבא פרטי" או מיליציה בסגנון המשטרים האפלים שצמחו באותה עת באירופה. בנוסף, למרות שהתוכנית הייתה פתוחה גם לצעירים אפרו-אמריקאים, ההפרדה הגזעית של אותם ימים חלחלה גם למחנות, ורבים מהם שובצו במחנות נפרדים – שיקוף כואב של המורכבות החברתית באמריקה של שנות ה-30.

למרות הצללים הללו, ה-CCC נותר עד היום אחד המפעלים האהובים והמוצלחים ביותר של ה״ניו דיל". הוא הוכיח שבעת משבר עמוק, המדינה אינה חייבת לבחור בין הצלת הכלכלה לבין שמירה על אוצרות הטבע – שתי המטרות יכולות להזין זו את זו. הצעירים הללו, שהגיעו למחנות כשהם חסרי כל ותשושי נפש, לא רק נטעו מיליארדי עצים כדי להציל את אדמת המולדת, אלא גם בנו מחדש את תחושת הערך העצמי והגאווה הלאומית שלהם.

כשהתוכנית הגיעה לבסוף לסיומה ב-1942 עם כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, החליפו בחורי ה-CCC את אתי החפירה ברובים. השנים של הכושר הגופני והמשמעת הפכו אותם לכמה מהמגויסים המוכנים ביותר של הצבא. אך הם הותירו מאחוריהם מורשת פיזית חסרת תקדים.

כמעט מאה שנה מאוחר יותר, ביתני האבן, נקודות התצפית הנופיות ואלפי הקילומטרים של שבילי המטיילים שהם חצבו במו ידיהם, עדיין מהווים את עמוד השדרה של מערכות הפארקים באמריקה – עדות נצחית למה שיכול לקרות כשאומה משקיעה ישירות בנוער שלה ובאדמתה.

הנערה שהתנפלה מהשמיים ושרדה

אחד מסיפורי ההישרדות והתושייה המדהימים בהיסטוריה הוא סיפורה של ג׳וליאן קפקה (Juliane Koepcke), נערה בת 17 בלבד, ששרדה נפילה חופשית מגובה של אלפי מטרים מתוך מטוס שהתפרק באוויר, ולאחר מכן צעדה לבדה במשך 11 ימים בלב הג׳ונגל של אמזונאס.

ב-24 בדצמבר 1971, ערב חג המולד, עלו ג׳וליאן ואמה, המדענית מריה קפקה, על טיסה 508 של חברת LANSA בפרו, בדרכן מלימה לעיר פוקאלפה, כדי לפגוש את אביה של ג׳וליאן, הזואולוג הנס-וילהלם קפקה [1].

במהלך הטיסה, נקלע מטוס הטורבו-פרופ לסערת ברקים קשה ביותר. המטוס נכנס לאזור של מערבולות קשות, וברק פגע ישירות באחד המנועים וגרם להצתת מיכל הדלק [2].

כנף המטוס נשברה, והמטוס החל להתפרק לחתיכות בגובה של כ-3, 000 מטרים (כ-10, 000 רגל) מעל פני האדמה [1][3].

ג׳וליאן מצאה את עצמה קשורה לכיסא שלה, כשהיא נופלת ישירות אל תוך חופת היער הגשום של האמזונאס [1].

הכיסא אליו הייתה קשורה פעל כמעט כמו מסוק צעצוע (רוטור), והאט במעט את מהירות הנפילה, בעוד שצמרות העצים הצפופות בלמו את עוצמת החבטה הסופית בקרקע [2].

ג׳וליאן איבדה את הכרתה והתעוררה רק למחרת בבוקר, ב-25 בדצמבר [3].

ג׳וליאן הייתה הניצולה היחידה מבין 92 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו על המטוס [1].

פציעותיה היו קלות באורח נס: עצם הבריח שלה נשברה, היא סבלה מזעזוע מוח קל, חתך עמוק בזרועה ונפיחות קשה בעינה [2][3]. בנוסף, משקפיה אבדו לה, מה שהקשה מאוד על ראייתה [1].

למזלה של ג׳וליאן, שני הוריה היו זואולוגים, והיא חיה איתם תקופה ארוכה בתחנת מחקר ביערות הגשם, שם למדה חוקי הישרדות בסיסיים [2].

המזון היחיד שמצאה בין ההריסות היה שקית סוכריות קטנה [1].

ג׳וליאן ידעה שהסיכוי הטוב ביותר שלה להינצל הוא למצוא מים זורמים. היא מצאה פלג מים קטן והחלה לצעוד לאורכו, מתוך הבנה שפלגי מים קטנים מתחברים לנהרות גדולים יותר, ושם גדל הסיכוי לפגוש בני אדם [3].

במהלך 11 ימי הצעידה שלה:

* היא הלכה או שחתה בתוך המים כדי להימנע מהליכה על הקרקע המסוכנת של הג׳ונגל, שהייתה מלאה בנחשים ארסיים [2].

* היא סבלה מעקיצות קשות של יתושים וזבובים, וזבוב מסוים אף הטיל ביצים בתוך החתך שבזרועה, מה שהוביל להתפתחות רימות מתחת לעורה [3].

* היא שמעה מסוקי חיפוש חגים מעליה, אך בשל צפיפות העצים הגבוהים (חופת היער), המחלצים לא יכלו לראות אותה, והיא לא יכלה לאותת להם [1].

ביום העשירי לצעדתה, כשהיא תשושה לחלוטין, גוועת ברעב וסובלת מזיהום קשה בזרועה, נתקלה ג׳וליאן בסירת מנוע קטנה שעגנה לצד בקתת עץ ארעית ששימשה כורתי עצים מקומיים [2][3].

היא נזכרה בטכניקה שאביה לימד אותה לטיפול בזיהומים בבעלי חיים: היא לקחה דלק שמצאה במיכל של הסירה ושפכה אותו ישירות על הפצע בזרועה שלה. הפעולה הכואבת הזו אילצה כ-35 רימות לצאת מתוך עורה [3]. היא בילתה את הלילה בבקתה.

למחרת, ב-3 בינואר 1972, חזרו כורתי העצים לבקתה. בתחילה הם נבהלו וחשבו שמדובר ברוח רפאים מהמיתולוגיה המקומית, אך ג׳וליאן פנתה אליהם בספרדית רהוטה והסבירה מי היא [2].

הם העניקו לה עזרה ראשונה, האכילו אותה והשיטו אותה במשך שבע שעות עד לכפר הקרוב, משם הוטסה לבית החולים [1][2].

ג׳וליאן קפקה החלימה לחלוטין, המשיכה בדרכם של הוריה, למדה זואולוגיה והפכה לדוקטורית המתמחה בחקר עטלפים [1].

רפרנסים ומקורות

1. Koepcke, J. (2011). *When I Fell From the Sky*. (אוטוביוגרפיה רשמית של ג׳וליאן קפקה המפרטת את נסיבות הטיסה, הנפילה, ואובדן אמה).

2. BBC News (2012). *"How I survived a plane crash and 11 days in the Amazon"*. (ראיון מקיף עם ג׳וליאן קפקה על חוקי ההישרדות שלמדה מהוריה והמפגש עם כורתי העצים).

3. The Guardian (2021). *"Sole survivor: the woman who fell to Earth"*. (כתבה לציון 50 שנה לאסון, המפרטת את הפציעות, הטיפול ברימות באמצעות דלק, וההצלה).

שופט יהודי קרא למאפיה נגד הנאצים

בשנת 1938, נאצים צעדו ברחבי ניו יורק. הסיפור על החוק — כיצד התערבב עם גורמי הפשע בניו יורק, כעדות אמיתית לסולידריות של העם היהודי בתקופה נוראית זו בהיסטוריה. מי ייתן וזכרו של השופט נתן פרלמן יהיה לא רק זכר של חוק וסדר, אלא גם זכר של התמדה כנגד כוחות הנאצים שניסו להחדיר את האידיאולוגיה החולה שלהם לעירנו הגדולה.

בשנת 1938 — שופט יהודי הרים את הטלפון והתקשר למאפיה.

שמו היה נתן פרלמן. Nathan David Perlman (August 2, 1887 – June 29, 1952).

והוא סרב לראות את בני עמו היהודים נרדפים ומוכים ברחובות.

פרלמן רצה לשבש עצרות בניו יורק שאורגנו על ידי הבונד הגרמני-אמריקאי, אך לא מצא שום אמצעי חוקי או הצדקה לעשות זאת.

הוא החליט שהוא לא רק צריך צבא, אלא דווקא צבא יהודי.

נתן התעלם מהחוק והתקשר למאיר לנסקי, אחד הגנגסטרים היהודים המפחידים ביותר באמריקה. הוא אמר למאיר שהנאצים חושבים שיהודים הם רכרוכיים וחסרי הגנה.

את לנסקי לא היה צריך לשכנע. הוא ראה את הכפר שלו נשרף באירופה.

לשופט היה כלל אחד: להכות אותם, לא להרוג אותם. לנסקי הסכים וקרא לצוות שלו מברונקסוויל, אלה שקראו להם "רצח בע״מ".

ואז זה קרה. אולם נשפים ביורקוויל. דגלי צלב קרס.

מסיבת יום הולדת של היטלר.

אנשיו של לנסקי נכנסו דרך החלונות והדלתות בבת אחת.

חמשה עשר קרבות פרצו בו זמנית. זה נגמר תוך חמש עשרה דקות. הנאצים זחלו הביתה מדממים.

הפעולות האלה המשיכו במשך חודשים, עד שהתנועה הנאצית בעיר הושתקה.

אף אחד לא ידע במשך עשרות שנים.

פרלמן נפטר בבית החולים בית ישראל בניו יורק, ונקבר בבית הקברות הר חברון בקווינס, ליד אותם גברים שנלחמו לצידו.

זכרו את שמו. השופט נתן פרלמן. יהודי — לוחם 💥

יהי זכרו ברוך 🕯

שלהבתעד Passinghonor