כיצד אפשר לחייך כאשר יהודי בצער? !
מעשה שישב רבי אלחנן וסרמן ולמד במעונו עם שני תלמידים צעירים. באמצע הלימוד נכנסה אל החדר יהודיה מסכנה, דמעתה על לחיה, לבקש ברכתו עבור ילדה הקטן שתקפתו מחלה קשה.
רבי אלחנן בענוותנותו השתמט, כדרכו, מלברך. אולם האשה מרת-הנפש לא הרפתה. מרוב דיבורים ומיעוט שכל באה לידי גיחוך כשמיררה בבכי לפניו: 'היש מכאוב כמכאובי? אמא אחרת במקומי יכולה לכל- הפחות לשפוך שיחה בבית-החיים, על קברי אבות, ואני גלמודה לחלוטין, אבא ואמא שלי עודם בחיים. . . אל מי אפנה בצר לי. . .'. "
לשמע דבריה האחרונים, לא יכלו שני הצעירים שישבו לפניו לכבוש חיוכם, לא עמד בהם כח להתאפק.
רבי אלחנן, שהבחין בארשת פניהם, השיב מיד לאשה בנימה מפייסת, שהקב״ה קרוב לכל קוראיו, וליבו מלא תקווה שישלח לילד בקרוב רפואה שלימה.
דבריו הניחו את דעתה והיא יצאה מעל פניו.
כיון שיצאה משך רבי אלחנן בכתיפיו והפליט בהשתוממות: 'המוח איננו תופס איך זה אפשרי בכלל, כיצד מסוגל אדם להקל ראש, לחייך, בשעה שעומדת נכחך אשה כואבת, והילד שרוי בסכנה. . .'". )"אור אלחנן"(
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה