באחת משבתות החורף הוזמנתי כהרגלי לשבות את השבת בקיבוץ חפץ חיים בבית מלון יוקרתי שממוקם שם. במלון התארחו משפחות של רשת "שובו" — רשת של משפחות המתקרבות לאביהם שבשמים המגיעים עם כל ילדיהם בכדי שיראו את הפעילות התורנית וישמעו שיעורי תורה מחזקים במהלך השבת וכמובן שהם באים על מנת להתקרב לאבינו שבשמים בכל המובנים. את השבת שבתתי עם ביתי, שהגיעה איתי בעקבות התור שלה שהגיע מבין הילדים שבאים איתי לשבתות.
הגענו למלון ונכנסתי מיד לאווירה. אחרי הסעודה ישבתי לשוחח על דא ועל הא עם אנשים, כשבמהלך השיחה בסביבות השעה שתיים עשרה וחצי הבת אמרה לי שהיא רוצה ללכת לישון בחדר ובקשה ממני שאביא לה את המפתח.
היא עלתה לחדר, נעלה אותו ו… הלכה לישון. ואני, בחוץ ממשיך לשוחח עם האנשים עוד כשעה, שלאחריה בקשתי אפוא לפנות לחדרי ולנום את שנתי לקראת יום הרצאות עמוס, שצפוי לי ביום שבת.
כשאני מגיע לחדר בשעה אחת וחצי — שוד ושבר! החדר נעול והבת ישנה בפנים. מיד התחלתי לדמיין שהלילה כנראה אנום את שנתי על השולחנות בחדר אוכל או על הסטנדר בבית הכנסת, וכבר נכנס לי בראש מלחמת הזבובים והיתושים המתישה שצפויה לי אם לא אשן בחדרי. אבל מה שבטוח — את המיטה שלי ואת השינה הנינוחה שלי הלילה אני לא אקבל.
כמובן "אין יאוש בעולם כלל", ולכן המשכתי לדפוק בכל הכח ובעוצמות, אבל כלום — הבת ישנה שנת ישרים.
בו בזמן הגיע אחד המרצים המבוגרים מארגון "ערכים", כשהוא מלווה ברעייתו. הוא רואה שאני מנסה לדפוק ולהעיר את ביתי וגם שלא הולך לי עם הדפיקות, ולכן הוא בא ונתן מכות חזקות לדלת. אבל כלום גם הם לא עזרו — היא ממשיכה לישון שם כאילו אין מחר.
"טוב, תשמע הרב זאיד", אומר לי אותו מרצה בערכים, "החלטנו אני ואשתי שאם הרב זאיד לא יישן הלילה, גם אני לא יישן, ואם אני לא יישן, גם רעייתי לא תישן". כמובן התנגדתי למהלך בנחרצות חד משמעית — שלא יקום ולא יהיה שבגללי שני יהודים חשובים ישארו ערים בלילה. והוא מצידו ממשיך לומר: "אין מה לעשות, נמצא שנינו מה לעשות ועל מה לשוחח, והשם יצליח דרכינו".
ירדנו ללובי והתיישבנו שם. השעה היתה רבע לשתיים בדיוק! שיחתנו התעסקה בין היתר בפעילות ארגון "ערכים" ובכלל בעצם החינוך שצריך בדור שלנו. כמובן לא פסחנו גם על נושא החיסונים המדובר שבימים אלה בסיעתא דשמיא צובר תאוצה.
לאחר כארבעים דקות, המנקה והסדרן הערבי פתע התעורר משנתו כי הוא היה צריך להעביר משהו. מיד פניתי לבקש ממנו שיפתח לי את הדלת. כמובן בלי ויכוחים מיותרים ובלי התעכבויות, הוא פתח לי את הדלת. בשעה שתיים וחצי כבר נכנסתי לחדרי ופניתי לנום את שנתי לקראת המשך השבת.
בסעודת הבוקר עמדתי לדבר בפני הקהל וסיפרתי להם את התלאות שעברתי בלילה. והוספתי לומר להם שהשם יתברך משלם שכר טוב ליראיו, וגם שהרב המרצה לא חייב לי כלום. ואדרבה — למה שאדם כה חשוב וכה מבוגר ישאר בגללי ער בלילה עד שיפתחו לי את הדלת? והאמנתי בכל ליבי ששכרו ישולם מן השמים.
קוראים יקרים, שימו לב! במוצאי שבת, עוד בדרכי לבית, מצלצל אליי אותו מרצה וסיפור מדהים בפיו.
בשבת בלילה נלקחה כלתו לבית החולים בכדי ללדת. בשעה אחד בלילה אמרו לבן שיש התסבכות וכי יצטרכו לערוך ניתוח. אבל הדגישו הרופאים שהניתוח מאוד מסוכן, ולכן נתנו לבעל להחליט. הבעל אמר להם שהוא איננו מבין וכי יעשו מה שנראה להם, והוא יעשה השתדלות ויקרא תהילים להצלחתה ולרפואתה.
לא תאמינו, אבל בשעה אחד וחצי בלילה — בדיוק אותה השעה שהחל אותו מרצה לשבת ולדבר איתי — יוצאים הרופאים בבית החולים ומודיעים לבנו שלא הוחלט עדיין, אבל כנראה לא יזדקקו לנתח אותה וכי היא תלד כרגיל. הוא הסכים והמשיך לקרוא תהילים.
בשעה שתיים וחצי, עת נכנסתי לחדרי ופתחתי את הדלת בבית המלון, נפתחה דלת אחרת נוספת במחלקת יולדות שבבית החולים, שממנה יצאו הרופאים להודיע לבעל שהאישה ילדה בן בשעטו״מ בבריאות איתנה.
למי ששאל מה זה לשאת העול עם השני — הרי שקיבל את התשובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה