סיפורים לפסח

עלילת-הדם שנמנעה

בבית-הכנסת הישן, על-שם רבי יהודה החסיד, בעיר-העתיקה בירושלים - המכונה 'החורבה' - היו נוהגים פעם לערוך קידוש בכל ליל-שבת והבדלה בצאתה. מנהג זה בוטל בגלל מעשה שהיה.

בירושלים חי מומר אחד, יהודי שהמיר את דתו והפך מוסלמי. הוא שנא מאוד את אחיו היהודים ושש על כל הזדמנות להתנכל להם.

לקראת חג הפסח החליט הלה להעליל על כל היהודים 'עלילת דם'. הוא ידע שמדי יום שישי, לפני הדלקת הנרות, מביא השמש לבית-הכנסת בקבוק יין אדום ומניחו בארון הקודש. עובדה זו הולידה במוחו האפל את תוכנית המזימה.

בליל שבת, לאחר שהיהודים עזבו את בית-הכנסת ופנו איש לביתו לערוך את סעודת השבת, התגנב המומר לבית הכנסת. בצעדים מהירים ובטוחים פנה לעבר ארון-הקודש. אחרי דקות ספורות חמק מבית הכנסת כשבידו בקבוק יין אדום. בארון-הקודש השאיר בקבוק אחר, מלא אף הוא בנוזל אדום - דם!

שמח וטוב לב הגיע לביתו, כשהוא בטוח בהצלחתו. בעיני-רוחו כבר ראה את האסון הכבד שהמיט על היהודים, וגם את השכר ההגון שיעניק לו השליט הטורקי.

אך שומר ישראל לא ינום ולא יישן. בליל-שבת, בשעה שהכול נמו את שנתם, ראה השמש הזקן של בית-הכנסת בחלומו מחזה שהשאירו רועד מהתרגשות. איש זקן, בעל פנים מאירות, הופיע בחלומו וקרא לעברו: "קום! בית-הכנסת בוער! רוץ לכבות את הדליקה!".

החלום נראה היה כה מוחשי, עד שהשמש קפץ ממיטתו בבהלה ורץ במהירות לעבר בית הכנסת. שמחתו היתה רבה כשנוכח שבית הכנסת עומד יציב על תילו ואין זכר וסימן לשריפה כלשהי. "חלומות שווא ידברון", אמר בליבו. אך מכל-מקום החליט להיכנס לבית-הכנסת ולבדוק אם הכול כשורה. תחושה בלתי-ברורה בליבו לא הניחה לו לשוב מיד על עקביו.

השמש נכנס לבית-הכנסת הריק והדומם, הביט כה וכה, ונראה היה לו כי הכול עומד על מקומו. כשעמד כבר לעזוב את בית-הכנסת הבחין לפתע, כי הפרוכת של ארון- הקודש מוסטת קימעא. "מוזר", חלף הרהור במוחו. "הן אני עצמי יישרתי אותה בטרם נעלתי את שערי בית- הכנסת".

בצעדים מהירים ניגש אל ארון-הקודש ופתחו. הרגשת הקלה הציפה את ליבו. ברוך- השם, כל ספרי התורה נמצאים במקומם, כפי שהשאירם ביום האתמול. "סתם דמיונות", חשב השמש וכבר רצה לסגור את הארון, כאשר נפל מבטו על בקבוק היין. מבלי-משים נטל את הבקבוק בידו, חלץ את הפקק ו. . . הריח.

אימה נוראה שיתקה את איבריו. מהבקבוק שהיה אמור להכיל יין לקידוש ולהבדלה נדף ריח מחריד של דם!

בחושיו הבריאים הבין השמש כי נרקמת כאן איזו עלילה נוראה. הוא סילק את הבקבוק ורץ במהירות לביתו להביא בקבוק אחר של יין, אותו הניח בארון-הקודש כהרגלו. עתה שב לביתו רגוע.

בשבת בבוקר, בשעה שציבור המתפללים עמד בעיצומה של קריאת התורה, נשמע שאון מוזר מכיוון הכניסה לבית-הכנסת. לפתע התפרץ המומר לבית-הכנסת ובעיקבותיו פלוגת חיילים מזויינים בלוויית השליט המקומי.

חרדה אחזה בכל הקהל. השליט ציווה על המתפללים לא לזוז איש ממקומו, ולחייליו הורה לערוך חיפוש מדוקדק בכל בית-הכנסת. תוך כדי החיפוש הוביל המומר את החיילים לעבר ארון-הקודש וכשנפתח - שלף במהירות את בקבוק היין וקרא בתרועת ניצחון: "הנה! זהו הדם שבו משתמשים היהודים למטרותיהם האפילות!"

השליט נטל את הבקבוק, חלץ את הפקק והריח. ארשת תימהון נראתה על פניו. הוא משך בכתפיו והחזיר את הבקבוק למומר כאינו מבין מה הלה רוצה ממנו.

המומר הריח אף הוא. אין ספק, הבקבוק הדיף ריח טוב של יין טרי. פניו חוורו, ברכיו פקו. "אני לא מבין, לא מבין", מלמלו שפתיו.

השליט הביט בו בעיניים שאינן מבשרות טובות. "אני דורש ממך הסבר על מה שקורה כאן", הרעים עליו בקולו. המומר נפל לרגלי השליט והתחנן על נפשו. "רציתי קצת להתל ביהודים הכופרים, אבל אלוקיהם עשה להם נס", ייבב.

"איזה עלילה שפלה טפלת על היהודים!", רתח השליט מזעם. "שמת אותי ללעג ולקלס לעיני כול! תלו מייד את בן הבלייעל", פקד על חייליו.

השליט התנצל באוזני ציבור המתפללים על ההתנפלות הגסה. הוא הבטיח שיותר לא יילך שולל אחר דברי עלילה. אם יבוא מישהו שידבר סרה ביהודים - יותז ראשו בלי חקירות ודרישות. כפיצוי על הצער והבזיון שנגרם ליהודים, פטר את כל הקהילה מתשלום מיסים למשך כל השנה הקרובה.

במוצאי אותה שבת לא נערכה הבדלה בבית הכנסת. בקבוק היין הפך ליין-נסך לאחר שנגעו בו ידי הגויים. כשסיפר השמש לרב על הדרך הפלאית שבאמצעותה שמר הקב״ה על צאן מרעיתו, תיקן הרב תקנה ששוב לא יכניסו לבית-הכנסת יין כלל. מאז לא עשו עוד לא קידוש ולא הבדלה בבית-הכנסת.

יהודי ירושלים ידעו לספר עוד שנים רבות, כיצד בא רבי יהודה החסיד אל השמש הזקן בחלום, כדי להתריע על האסון ולהציל את הקהילה היהודית מפגיעה.

פגישה באפילה

ימי ההכנות לחג-הפסח מלווים אצלנו טעם של התחדשות וחגיגיות, אבל בתקופות מסויימות בעבר, היו אלה ימי פחד וחרדה. כל יום היתה עלולה לפרוץ איזו עלילת-דם חדשה, על-פי הסגנון הידוע, שלפיו נהגו הגויים להאשים את היהודים בשחיטת ילדים נוצרים כדי ללוש בדמם את המצות לפסח.

מומחים באירגון עלילות-דם היו יהודים מומרים, שביקשו להראות את נאמנותם לדתם החדשה על-ידי טפילת עלילות-שווא על אחיהם-לשעבר. אחד המפורסמים שבהם היה ניקולאס דונין, משומד שחי בצרפת לפני כארבע-מאות וחמישים שנה, בימי האפיפיור אינוסנט הרביעי.

הוא שנא את דת אבותיו ובני-עמו, ולא חסך מאמצים כדי לפגוע בהם. תחילה ניסה לפגוע בתלמוד. בשנת ה׳ש (1240) יזם ויכוח פומבי מול רבי יחיאל מפאריס, שבו טען כי התלמוד מזיק לעולם התרבות ויש לאסור את לימודו ולהעלותו באש.

בוויכוח נחל המומר מפלה ניצחת, והשופטים דחו את טענותיו. אך הוא לא הירפה ממאמציו. לאחר ארבע שנות פעילות, השיג צו-מלכות המורה להשמיד את התלמוד ולשרפו. ביום שישי, ערב שבת-קודש פרשת חוקת, ריכזו קלגסי המלכות עשרים וארבעה קרונות מלאים בספרי- תלמוד, ושרפו אותם בפומבי בחוצות פאריס.

אך את הרוח היהודית אי-אפשר לשבור. היהודים הוסיפו ללמוד גמרא בעל-פה, והשתדלו להשיג ספרים חדשים. דונין השתולל. דיבוק השנאה גבר בו, והוא החליט להשמיד ולאבד את הקהילה היהודית כולה.

באנגליה ובגרמניה נעשו פוגרומים רצחניים ביהודים בעקבות עלילות-דם. זו אפוא הדרך! יש ליזום עלילת-דם נגד יהודי צרפת. נועץ דונין בכומר מוולירה, שנודע בשנאת-היהודים שלו, והשניים החליטו להצית את אש שנאת היהודים בוולירה.

הגיע ליל הסדר. רבה של וולירה ואורחיו חזרו מבית-הכנסת. אור חמים פרוש בבית, ניחוחות התבשילים עולים מהמטבח, בקבוקי יין על השולחן. ובכל-זאת, הרב מודאג. כאילו ניבא לבו סכנה מתקרבת.

הסדר החל, התנהל ברוממות-רוח, והרב שכח את חרדתו. כשהגיעו ל׳שפוך חמתך', ניגש נכדו לפתוח את הדלת. כשהוציא את ראשו להביט בירח המלא שעמד ברקיע, ראה צללית חומקת אל צל אחד העצים. רגע נבהל, אחר התעשת. כנראה פרי-דמיון, אמר בלבו.

כשנסגרה הדלת, התרומם ה׳צל', קרב לחלון והציץ. מתחת לגלימתו לבש מדי אפיפיור. אינוסנט הרביעי הביט ב׳סדר' הנמשך בבית. "סוף-סוף אני רואה כיצד היהודים עורכים פסח", חשב, "מעולם לא שיערתי שתפילות היהודים כה תמימות ויפות. ואני עוד הושפעתי מאותו דונין, לרדוף אנשים שלווים ותמימי-דרך אלו, לענותם ולייסרם!".

עודו מהרהר, ראה האפיפיור צלליות שני אנשים קרבים לבית, נושאים עמם שק גדול. עקב אחריהם בנשימה עצורה. ראה אותם מניחים את השק על הקרקע, חופרים ליד הבית, קוברים את השק בתוך הבור, וחוזרים וממלאים אותו עפר.

יצא האפיפיור ממחבואו. "אל תיבהלו", הרגיע אותם, "אני כמוכם. באתי לגנוב משהו מהיהודונים הללו. . ."

"שתוק, אידיוט!", קרא אחד מהם לעברו. הוא בחן אותו, ונרגע. גוי הוא, "אחד משלנו", ולא יסגירם.

"בסדר, בסדר, אני כבר שותק, רק תגידו לי מאין לקחתם את הגופה?", שאל.

"מה הבעיה!", גיחכו, "חפרנו בבית-הקברות, מצאנו גופה, השחתנו לה את הפנים כדי שלא יזהו אותה, ומחר נצעק שהבת של אחד האיכרים נעלמה. אתה כבר מבין? !".

קולו של האיש היה מוכר לאפיפיור. היה זה ניקולאס דונין. "מובן שאני מבין", עילג האפיפיור את דבריו, "אבל הבן-אדם צריך גם לחיות. . . הבנתם את הרמז?".

"כמובן", אמר דונין בצחוק כבוש, "הרי הפרענו לך לגנוב. אין לי כסף כרגע, אבל קח את הטבעת הזאת. הבא מחר את הטבעת לכומר, והוא יתן לך תמורתה מטבע יפה".

למחרת התנפלו שוטרי העיירה ואחריהם אספסוף מוסת על הרחוב היהודי. בראש המחפשים עמד המומר דונין. בתוך זמן קצר הגיעו לחצר הרב. "הנה המקום!", צעק דונין, "כאן קברו את הילדה!". פתחו את תלולית העפר והוציאו מתוכה את הגופה.

הרב וראשי הקהילה נעצרו והועמדו למשפט. בתוך דקות אחדות חרצו השופטים את דינם: מוות בשריפה. דונין ביקש את רשות הדיבור: "היהודים רק מילאו את דיני היהדות!", צעק, "לא די בכך שנעלה אותם על המוקד - צריך להשמיד ולאבד את כל היהודים!".

ברגע זה קם האפיפיור ממקומו וקרב אל דונין. החיוך שנח על פני דונין נמוג והיה לארשת של פחד. "נבל ובן-בליעל!", צעק האפיפיור, ונפנף מול עיניו בטבעת שקיבל ממנו אמש, "נסה להיזכר מתי נתת לי טבעת זו, ולשם מה!".

הרב וראשי הקהילה שוחררו מיד. ניקולאס דונין הוצא להורג בו-במקום, ויהודי וולירה וצרפת כולה חגגו בשאר ימי הפסח את ישועתם. באותה שנה שלח האפיפיור אזהרה לחשמנים, להגמונים ולשאר מנהיגי העדות הנוצריות, לבל יעזו עוד להעליל על היהודים עלילות-דם.

הבטיח כרטיס לגן-העדן

יהודי העיירה ליאוזנה (שנתפרסמה לימים כעיר מגוריו של רבי שניאור-זלמן, בעל התניא והשולחן-ערוך) אמנם שמעו על עלילות-דם שהתרחשו במקומות אחרים, אך לגביהם לא יצאו הדברים מגדר שמועות.

זו היתה עיירה שקטה ושלווה. היחסים בין הגויים ליהודים היו של ידידות ושלום. יהודים וגויים סחרו אלה עם אלה, ולא אחת היו השכנים הגויים סועדים על שולחנם של היהודים בימי שבת וחג.

המיפנה חל כשהגיע כומר חדש לעיירה, שונא-ישראל מושבע. "היהודים שונאים אותנו, בזים לנו ורוצים בדמנו!", היה זועק בכנסייתו לפני המוני המאזינים הנבערים, "מאז מסרו את משיחנו לצליבה, הם מתנכלים לנו!".

בתחילה קיבלו התושבים הגויים את דברי ההסתה במשיכת-כתף. לא היתה להם שום עילה להפר את יחסי הידידות עם היהודים, וטענת הכומר, שהיהודים רוצים בדמם של הנוצרים, לא נתקבלה על דעתם. אך חזקה על תעמולה שהיא פועלת את פעולתה, ואט-אט החלו הדברים למצוא מקום בלב הגויים הפשוטים והתמימים.

לקראת הפסח הגביר הכומר את נאומי ההסתה. הוא הזהיר את מאזיניו לשמור בשבע עיניים על ילדיהם, לבל יחטפום היהודים. ויום אחד הטיל הכומר פצצה: "בכפר הסמוך חטפו היהודים השבוע ילד משלנו, שה נוצרי תמים! הוא עומד להישחט בכל יום, כדי למהול את דמו בעיסת המצות שלהם". . .

השמועה הנוראה פשטה בעיירה. גויים, שהיו מיודדים עם יהודים, החלו להביט בהם במשטמה. חנויות היהודים נסגרו. אימת פוגרום ריחפה על היהודים. בלילה התפרצו שוטרים לבתי שני יהודים, שעל-פי 'עדויות' היו האשמים בחטיפת הילד, ועצרו אותם.

רב הקהילה, ר' שמאי, וראשי הקהילה הוזמנו למשטרה. גם הכומר עמד שם, מביט בעיניים בוערות משנאה על היהודים. "האשמים בחטיפת הילד אמנם נעצרו", אמר מפקד המשטרה, "אבל הילד טרם הוחזר. עליכם להחזירו מיד. אם לאו - לא נוכל לשלוט בהמון! אנשי העיר ינקמו בכם נקמה נוראה!".

היהודים הסתגרו בבתיהם רועדים מפני הבאות. שמחת החיים הושבתה. רב העיר הכריז על תענית של שלושה ימים. הוא קרא ליהודי העיר להתכנס בבית-המדרש ולקרוא תהילים. לאחר מנחה אמר הקהל וידוי ואז קמו הרב ובית-דינו, דמעות בעיניהם, והכריזו חרם על אלה שהעלימו את הילד הנוצרי וטפלו את העלילה הבזויה.

ביום ראשון יצא הכומר שמח לכנסייתו. סוף-סוף עלה זממו בידו, והפוגרום הגדול עומד להיפתח. "המשטרה אינה מצליחה למצוא את הילד!", שילהב את הרוחות, "עלינו להכריח את היהודים לגלות היכן החביאו אותו! עוד מעט יגיע הפסח שלהם, והם ישחטוהו! יש להציל את הילד ולנקום בהם! לטבוח בהם!". . .

עוד רגע והקהל היה יוצא לטבוח ביהודים כמצוות הכומר, ולפתע קם איכר אחד וביקש לדבר. "כבוד הכומר!", גמגם האיכר, "אתה זוכר את החבר שלי, ואצק? כשהיה חולה מאוד, הבטחת לו שאם יחביא ילד, תדאג שיעלה לאחר מותו ישר לגן- עדן. החבר שלי קיים את ההבטחה שלו, ואמש מת. הוא ביקש להזכיר לך לדאוג שהוא באמת יעלה לגן-עדן". . .

הכומר התבלבל לרגע, אך מיד התעשת וצעק: "מה השיכור הזה מבלבל את ראשנו בדברי הבל? חוצפה שכזאת: לבוא שיכור לכנסייה! החוצה מיד!".

האיכר המסכן, שלא הבין מדוע גער בו הכומר, עמד מחוץ לכנסייה, וחזר וסיפר את סיפורו לסקרנים. בתוך ההמון היה גם שוטר, ודברי האיכר עוררו חשד בלבו. הוא ביקש ממנו פרטים על מקום מגוריו של ואצק, ויצא לשם עם עמיתו. שם נמצא הילד שלם ובריא. השוטרים מיהרו עמו אל הכנסייה, והגיעו בדיוק לקראת תום התפילה.

כשראה את הילד והשוטרים, נבהל הכומר. הוא החל להצטלב ולגמגם שהיהודים אמנם חטפו את הילד, אך כשראו שמזימתם אינה מצליחה, החליטו להחזירו; ומכיוון שפחדו להחזירו בגלוי, שיחדו את השוטרים שיחזירו את הילד. . .

הקהל כבר היה מבולבל לגמרי. ואז קם מפקד המשטרה וקרא: "הכומר אינו דובר אמת. לא היהודים חטפו את הילד, אלא ואצק, במצוות הכומר. היהודים חפים מכל פשע, ומי שיעז לגעת בהם לרעה, ייענש בכל חומרת הדין!".

בינתיים ישבו יהודי ליאוזנה בבית-המדרש וקראו תהילים, בתחנונים לקב״ה שיצילם מן הסכנה המרחפת על ראשם. ופתאום הגיעו לבית-הכנסת מפקד המשטרה ושוטרים אחדים, ועמהם שני היהודים העצורים. היהודים חשבו שעומדים לתלות עכשיו את השניים, והזעקות עלו למרומים.

מפקד המשטרה הרגיע את הקהל וסיפר כיצד נתגלתה האמת וכיצד הופרה עלילת-הדם. הוא הבטיח להם, שהמשטרה תגן עליהם מכל התנכלות.

הכומר, שקלונו נתגלה ברבים, חלה ונפל למשכב. שבועיים התפתל במכאוביו על ערש-דווי, עד שמת בייסורים נוראים.

באותו פסח, היתה חגיגתם של יהודי ליאוזנה כפולה - הם חגגו גם את חירות ישראל משעבוד מצרים, וגם את הצלתם מעלילת-הדם.

עלילה שסוכלה

תלאות רבות עברו מנואל דה-גרסיה הזקן ומשפחתו עד שהגיעו לחוף מבטחים בג׳ורג׳יה שבארה״ב. שודדי-ים התנפלו על ספינתם בלב-ים ושדדו את שארית רכושם. רק בגדיהם נותרו להם ומעט תכשיטים שהנשים החביאו בתוך מלבושיהן.

משפחת דה-גרסיה כללה את מנואל ואחיו הצעיר נח, נשותיהם וילדיהם. הם קנו אחוזה נאה, וכל בני המשפחה התמסרו לבניית הבית ולנטיעת העצים והשתילים. כאן קיוו לפתוח חיים חדשים, נטולי פחדים ורדיפות.

אכן, הם חשו שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. יבוליהם הצליחו ושגשגו. בני המשפחה החלו להעסיק פועלים מקומיים ולהרחיב את שטחי השדה והמטע. בערב, כששכבו לישון, חשו לראשונה את הרגשת החופש והביטחון.

רק דבר אחד העיב על שמחתם: הבדידות והריחוק מקהילה יהודית. לא היה להם לא בית-כנסת ולא בית-ספר, לא שוחט ולא רב. שלחו אפוא האחים מכתב אל הרב המפורסם רבי דוד סייסאס בניו-אמסטרדם וביקשוהו לשגר אליהם כמה תלמידי-חכמים צעירים, שיסכימו לחיות במחיצתם, ללמד את ילדיהם, ואולי גם לעזור בפיתוח החווה.

כעבור שבועות אחדים הגיעה תשובתו של הרב. הוא כתב, כי כמה יהודים שהגיעו מהולנד נשארו תקועים בנמל, מאחר שאין באפשרותם לשלם את דמי עלייתם לחוף. הרב הציע לאחים דה-גרסיה לשלם עבור הפליטים הללו, וכך יעזרו להם וגם לעצמם.

ההצעה נתקבלה בשמחה, ועד מהרה כבר היתה בחווה בג׳ורג׳יה קהילה יהודית קטנה. הם קראו לעצמם 'סאלם' - שלום. זו אכן היתה שאיפתם הגדולה - קצת שלום ושלוות-נפש.

בינתיים התקרב חג הפסח. קמח למצות קיבלו מהקהילה היהודית הסמוכה. מרור גדל בשפע בגן-הירק של החווה. הנשים הכינו יין מצימוקים. בין הפליטים מהולנד היה גם שוחט, וכך יכלו בני הקהילה ליהנות מבשר בהמות ועופות כשר למהדרין. הכול היה מוכן ומזומן לקבלת פני החג בשמחה ומתוך הודיה לה'.

כמה ימים לפני הפסח הבחין מנואל הזקן, כי אחדים מפועלים מגלים סימני חשדנות ופחד. הוא לא הצליח לעמוד על טיב הרגשתו, וחשב שדמיונו מתעתע בו. אבל תחושתו הראשונה היתה אמיתית.

בני הקהילה היהודית הקטנה לא ידעו, כי מאחורי גבם מתנהלת הסתה אנטישמית חריפה. מקורה היה בג׳ים הגדול, בעל החווה השכנה. היה זה גבר ענק, שחום-עור, שנודע בעריצותו וביד הקשה שנהג בפועליו. לא היה פלא אפוא שהפועלים עשו את מלאכתם באי-רצון, דבר שהתבטא ביבולי החווה. הדבר הביא את ג׳ים לחוש קינאה בחוותם הפורחת של היהודים. הוא חשב, שאם יעלה בידו להשיג את פועליהם של היהודים, ישגשגו גם יבוליו-שלו.

לקראת הפסח הפיץ ג׳ים שמועה, על-פיה ימותו כמה מפועלי החווה של היהודים לפני החג. לפועליו אמר, כי 'ידוע' שאין היהודים יכולים לחגוג את הפסח שלהם מבלי לשפוך תחילה דם נוצרים. השמועה הנוראה נפוצה מהר בקרב הפועלים הנבערים מדעת ועוררה חרדה רבה.

כאילו כדי לחזק את השמועה, חלה לפתע אחד הפועלים הזקנים של החווה היהודית. שכניו ידעו לספר על עוויתות משונות ועל ייסורים קשים התוקפים את החולה. ג׳ים הסביר, שהיהודים הרעילו את הפועל הזקן.

מודאגים מעט, הסבו היהודים לשולחן הסדר. מנואל הזקן עמד להרים את גביעו ולקדש על היין, כאשר צעקות רמות של המון מוסת הגיעו לאוזניהם. מנואל ציווה על הנוכחים להישאר בבית ולהגיף את כל הדלתות, והוא עצמו יצא החוצה, בתקווה שההמון לא יעז לפגוע באדם זקן.

בצאתו נחרד מנואל למראה ההמון הגדול, שהתקרב לשער החצר. רבים החזיקו בידיהם לפידים בוערים. בראש ההמון צעד ג׳ים הגדול, ושאגותיו: "הירגו את היהודים", הדהדו בכל הסביבה. מנואל ניסה לפנות להגיונם של האנשים ולהסביר להיו טרף להסתה פרועה, אך קולו היה קול קורא במדבר. ההמון פרץ את הגדר והתקרב אל הבית, בכוונה להעלותו באש.

פתאום נשמעה תרועת חצוצרה, וקבוצת חיילים חמושים פרצה אל תוך ההמון. מעבר להם נראתה דמותו של המושל, רכוב על סוסו. המושל רתח מזעם: "ממתי מתנכלים אצלנו לאנשים רק משום שאלה שומרים על אמונתם? השליכו מיד את המקלות והלפידים ושובו לבתיכם. היהודים הללו הם אנשים ישרים ונאמנים העובדים קשה לפרנסתם!".

"הם הרעילו את אחד הפועלים שלהם", נשמע קולו של ג׳ים הגדול.

"זה שקר מתועב!", השיב המושל נמרצות. "אינני רוצה לשמוע כאן את עלילות-השקר מאירופה".

לפתע ניגש אל המושל הפועל הזקן, שמחלתו גרמה לכל המהומה. "ג׳ים הגדול הכריח אותי להתחלות, כדי להעליל על היהודים. הוא איים שיהרוג את אחי העובד אצלו".

עתה הופנו כל העיניים אל הענק שחום-העור, אך זה כבר לא היה שם. חיילי המושל נצטוו לתופסו ולהעמידו לדין. המושל עצמו פנה אל מנואל הזקן והתנצל לפניו על הצער שנגרם להם. "אעשה הכול שאירועים כאלה לא יישנו בארצנו, שחירות האדם היא מאבני-היסוד שלה", אמר.

עלילת-הדם האחרונה

הדבר היה ימים אחדים לפני חג הפסח בשנת תרע״א. גופתו של ילד רוסי כבן שתים-עשרה נמצאה מוטלת במערה זנוחה מחוץ ליישוב. חוקרי המשטרה קבעו, כי הגופה היא של הנער אנדריי יושצ׳ינסקי, שנעדר לפני כמה ימים מבית הוריו שבפאתי קייב. חקירת השוטרים הובילה אל קבוצת פשע מקומית, וממצאיה אף לימדו שדמות מסוימת אחראית לרצח.

אלא שמה שנראה כסיפור פלילי, הפך עד מהרה לפרשה מסובכת ואומללה, שנעשתה במשך הזמן עניין בין-לאומי. תושבי אוקראינה, ועיתוני אוקראינה בראשם, שאהבת-ישראל לא הייתה מתכונותיהם הבולטות, החליטו לנצל את רצח הנער למטרות אנטישמיות. כך החלה להירקם עלילת-הדם הקרובה ביותר לזמננו.

העלילה התחילה משמועות כי יהודי ביצע את הרצח, וכי הדבר נעשה לצורכי דת. לקראת מועד קבורת הנער הפיץ ארגון אנטישמי ושמו 'המאה השחורה' דפי תעמולה ובהם טען כי היהודים עומדים מאחורי רצח הנער, והארגון אף קרא לנקמה ביהודים. מסע ההפגנה היה עד מהרה להפגנה אנטישמית, רווית אש-שנאה ותאוות- נקם.

בימים הבאים הוסיפו העיתונים לבחוש בקדרה. הם התחרו ביניהם בתיאור פרטי הרצח, כשהם משתמשים ביודעין שימוש מרושע בעדויות שקריות ובדמיונם הפרוע. הכמרים בכנסיות הצטרפו אף הם למקהלת המסיתים, וההמון המוסת סובב בחוצות הערים צמא לנקמה, ממתין לגפרור שיצית את הבערה.

בינתיים הוגשה למועצת הנבחרים, ה׳דומה', שפעלה לצד השלטון הצארי, עצומה הקוראת לחקירה מחודשת של הרצח, ש״כל הסימנים מראים כי בוצע על-ידי היהודים למטרות דת". צוות החקירה, שהבין למה מצפים ממנו, החל לפעול בכיוון הרצוי. בוקר אחד ידעו העיתונים לספר, כי הרוצח היהודי נתפס ושמו מענדל בייליס.

בייליס, צעיר כבן עשרים ושש, היה פועל פשוט ותמים בבית-חרושת ללבנים, ששכן לא-הרחק ממקום מגורי הנער הנרצח. החוקרים אף הצליחו 'לאתר' עד לרצח, מדליק הפנסים ברחוב, שטען כי ראה את מענדל רודף אחרי הנער. בתוך זמן קצר מצא עצמו מענדל האומלל מאחורי סורג ובריח.

כעת התפנו הכול לעסוק במניעי הרצח. כמרים מלומדים ידעו לספר, כי היהודים משתמשים שימוש עתיק-יומין בדמם של נערים נוצרים, לצורך אפיית מצות לחג הפסח. אט-אט נעשה האיום על יהודי אוקראינה ורוסיה ממשי יותר ויותר.

משפחתו של בייליס ביקשה לשכור לו עורך-דין, אך לא נמצא מי שיסכים לקבל עליו את המשימה. לכול היה ברור שזהו תיק סבוך ביותר, ושנוסף על הצורך להפריך את עצם העלילה, יהיה צורך לעמוד מול גלי הסתה של הציבור והתקשורת.

ראשי יהודי רוסיה, ובראשם רבי שלום-דובער שניאורסון, האדמו״ר מליובאוויטש נ״ע, נכנסו לעובי הקורה. בהשפעתו של הרבי ניאות עורך-הדין היהודי אשר גרוזנברג, גאון בתחומו ובעל שם עולמי, לקבל את התפקיד. במקביל בחר הרבי כמה רבנים שתפקידם היה להוכיח את הסילופים שנעשו על-ידי הכמרים במקורות היהדות בכל הנוגע לאיסור אכילת דם.

לאחר יותר משנתיים נפתח המשפט בעיר קייב. המתח שהצטבר בקרב היהודים, הגיע לשיאו. בתי-הכנסת ברחבי אוקראינה ורוסיה מלאו ביהודים שנאספו להפיל תחינה ולבקש על נפשם מאת השוכן במרומים.

הסניגוריה, בראשות עורך-הדין גרוזנברג, הצליחה אט-אט למוטט את חומת התביעה השקרית. עד מהרה נתגלו סדקים עבים בעדויות העדים. אבל למרות הכול, האווירה ברחוב נותרה עויינת וארסית. איש לא היה מוכן לצנן את תאוות הנקם, שלובתה שנתיים רצופות.

כחודשיים התנהל המשפט, ולבסוף הגיע יום ההכרעה. המושבעים, שלא היו אלא אנשים פשוטים ובורים בכל הקשור בדת, היו אמורים לחרוץ את דינו של בייליס. אולם בית-המשפט היה מלא יהודים וגויים כאחד, והאווירה הייתה טעונה מאין כמוה.

נאומו של התובע היה מלא ארס ושנאה. הוא השתדל לדבר בסגנון מכליל, שיטיל את האשמה על כל היהודים. לאחר מכן בא תורו של גרוזנברג. במילים חדות כתער, בשפה קולחת ומתוך אמת פנימית, סיכם את טיעוני ההגנה. את דבריו סיים במילים: "הביטו בחלון האמת שחברי הסנגוריה פתחו לפניכם בחומת השקר אשר בנו שונאי עם-ישראל, כדי להאשים איש חף מכל עוון ופשע. מקצה הארץ ועד קצה יישמע קול שבועתי: נקיים אנחנו, כל בית-ישראל, ונקי מענדל בייליס מהעלילה הנוראה עלילת-הדם. שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

חבר המושבעים פרש להתייעצות אחרונה. כעבור שעה קלה הושלך הס באולם. נשיא בית-המשפט עמד לקרוא את פסק-הדין. המתח בחלל בית-המשפט הגיע לשיאו. והנה נשמע קולו של הנשיא: "בית-המשפט מצא את היהודי מענדל בייליס זכאי. מענדל בייליס חופשי".

פרץ עז של מחיאות-כפיים נרגשות נשמע מכל עבר. אנשים קראו: "יחי בית המשפט, יחי!". חיש-מהר פשטה השמועה ברחבי אוקראינה ורוסיה, וליהודים הייתה הרווחה והישועה.

שיירת הגמלים המפתיעה

דאגה רבה מילאה את ליבם של תושבי ירושלים אותו חודש ניסן. הימים, ימי העלייה הראשונה. ביישוב היהודי המתחדש נמנו כמאה משפחות בלבד, שנחלקו לשלוש קהילות - ספרדים, חסידים ופרושים. בני היישוב, שנאלצו להיאבק יום-יום על קיומם, גם סבלו רבות משכניהם הערבים.

והנה, כאילו לא די בצרות המרובות שבאו מידי אדם, ניתוספה צרה חדשה מידי שמים: חורף שחון ביותר פקד את הארץ. יוקר המזון האמיר ומחירה של כיכר לחם אחת הרקיע לשחקים. יהודי ירושלים נאנקו ברעב הכבד.

אך זו לא הייתה עיקר דאגתם של בני ירושלים, שכבר היו מלומדים בחיי דחק. הדאגה באה בשל חג הפסח הממשמש, ואילו להם אין חיטים למצות!

רבני היישוב ופרנסיו התהלכו בפנים קודרות. פה-ושם אפשר היה להשיג כמויות מוגבלות של חיטים, אבל מחירן הגבוה עלה בהרבה על הסכום שקופותיהן של הקהילות יכולות היו לשאת. לאמיתו של דבר, קופות הקהילות לא היו יכולות לעמוד בשום סכום, שכן הן היו ריקות לגמרי. . .

כשבועיים לפני הפסח ישב בביתו רבי ישראל משקלוב, ממנהיגי קבוצת העולים ומראשי היישוב ונכבדיו, והתאמץ למצוא פתרון לבעיה המעיקה. לפתע קלטו אוזניו תכונה רבה מחוץ לביתו. הוא יצא אל פתח הבית ועיניו נפערו בתדהמה. אורחה של גמלים עמוסי שקים על גביהם חנתה לפני ביתו. ערבי זקן, חבוש כאפייה ולבוש בתלבושת ערבית מסורתית, הוביל את השיירה.

כשהערבי הבחין ברבי ישראל הניצב בפתח הבית, התקרב אליו בצעדים מדודים. עיניו של הערבי הקשיש האירו מתוך פניו חרושי הקמטים. הוא החווה בגופו קידה קלה והושיט את ידו לברכת שלום. רבי ישראל הושיט לו את ידו ותהה לפשר העניין.

"רואה אדוני את כל השקים הללו?", אמר הערבי, בהצביעו על השקים הרבים שנשאו הגמלים, "כולם מלאים חיטים. חג הפסח שלכם מתקרב ואני יודע כי בחג זה זקוקים אתם לחיטים, לצורך אפיית המצות שלכם. הבה נסגור בינינו כאן ועכשיו עיסקה במחיר הגון", סיים הערבי את דבריו והשתוממותו של רבי ישראל רק גברה.

מוחו של רבי ישראל החל לפעול בקדחתנות וליבו נחמץ בקרבו. מה יעשה עכשיו? הנה כבר זימן לו ה' חיטים, אך מהיכן ייקח את הכסף הרב שעליו לשלם תמורתן? ! הוא כחכח בגרונו ובקול רפה השיב: "בחפץ-לב הייתי מבצע את העיסקה הזו, אבל מה אעשה וקופת הקהל ריקה עתה לחלוטין!". . .

הערבי הביט בו, כאומד את דבריו אם אמיתיים הם, ואחר אמר: "יודע אתה, קח את החיטים בהקפה ולכשירווח לכם תפרע לי את החוב".

ליבו של רבי ישראל פרכס בקרבו מרוב אושר. אף-על-פי-כן, משום שישר היה, ביקש לקבוע עם הערבי תאריך נקוב שיהיוה מועד אחרון לתשלום. השניים הסכימו על הסכום לתשלום וכן קבעו את ערב פסח כמועד אחרון לפירעון החוב.

חיש-מהר פשטה בין בתי היישוב היהודי השמועה המרנינה על מלאי החיטים הגדול שהגיע באורח לא-צפוי. בתוך דקות נאספו סביב ביתו של רבי ישראל יהודים רבים שסייעו בפריקת השקים מהגמלים. בתוך כל ההמולה, בעוד היהודים עסוקים בהעמסת השקים על גבם ובהכנסתם לתוך מחסן סמוך, נעלמו הערבי וגמליו מן העין.

התנהגותו של הערבי עוררה השתאות בליבו של רבי ישראל. אך הזמן הדוחק לא איפשר לו להרבות במחשבות. כעת היה עליו לגייס את הכסף שעליו התחייב. הוא מיהר להריץ מכתבים לקהילות היהודיות בחוץ-לארץ ובהם שטח את תחינתו לעזרה כספית מידית, "כדי שבני היישוב יוכלו לחגוג את חג-המצות כדת וכדין". ואמנם, לא ארכו הימים והכסף הדרוש נאסף בידיו.

בהגיע ערב הפסח יצאו כל בני הקהילה למאפיית המצות כדי לאפות את מצות-המצווה לליל- הסדר. רק רבי ישראל נותר בביתו. הוא המתין לערבי שיבוא לדרוש את כספו. אולם השעות נקפו, החמה שקעה והערבי לא בא. הוא לא הופיע גם בימי הפסח ולאחריהם.

חלפו שנים. רבי ישראל משקלוב הרגיש שקרבו ימיו למות. יום אחד, כשכבר שכב על ערש- דווי, קרא לחתנו. הוא הצביע לעבר פינת החדר ואמר ששם מונח ארנק מיוחד עם כסף. על הארנק רשומות היו המילים: 'מעות חיטים לערבי'.

הוא ביקש מחתנו להתקרב אליו ובקול חלש ציווהו: "עשר שנים תמתין ולא תיגע בכסף הזה. אולי בתוך פרק-הזמן הזה יופיע הערבי או אחד מיורשיו כדי לגבות את חובו. אולם אם עד אז לא יבוא אף אחד מהם, תמתין עד ערב פסח של השנה הבאה ואז תחלק את הכסף בין עניי ירושלים".

חלפו עשר שנים ואיש לא בא לדרוש את הכסף. חתנו של רבי ישראל מילא את מצוות חמיו ולקראת חג הפסח של השנה הבאה חילק את המעות בין עניי העיר.

סיפורן של החיטים שהחל בפלא, נסתיים אפוא בחידה.

הכול מה'

משה היה חייט יהודי עני. במשך השבוע היה נודד בדרכים, עובר מבית לבית ומבקש איזו עבודת חייטות מזדמנת. ביום השישי היה חוזר לביתו, מרוקן את ארנקו, מפריש מעשר מן הכסף לצדקה, ואת הנותר מוסר לאשתו עבור צורכי המשפחה.

הגיע החורף. חורף סוער, מושלג וקשה במיוחד. אי-אפשר היה אפילו לחשוב על יציאה מן הבית. משה נאלץ להישאר בביתו, ללא עבודה וללא פרנסה.

בינתיים הלך חג-הפסח והתקרב ולמשה אין פרוטה. מה יהיה על צורכי החג? יין לארבע כוסות, מצות? הילדים מתהלכים יחפים ובגדיהם מטולאים. . .

משה לא היה יכול לשבת עוד בבית. בביטחון עז בה' שיעזור לו, נטל את צרורו ויצא שוב לדרך, בשבילים המושלגים.

אך יצא לדרך ולידו עצרה מרכבתו של הפריץ. הוא שב ממסע הוללות והוא שיכור כלוט. התחשק לו להתלוצץ קצת על חשבון היהודי 'שלו'.

"בוא הנה מושק׳ה", קרא לעברו, כשבידו רובה-ציד. "הבה נשתעשע קימעא. אתה תרוץ לצד השני של השדה ואני אנסה לתפוס ציד. חה-חה-חה". . .

"אנא, פריץ נכבד", ניסה משה להתחנן על נפשו. "בלום פיך!", שיסהו הפריץ. "אם תשתהה, אהרוג אותך על המקום".

החייט המסכן הניע בקושי את רגליו. הוא צעד באיטיות, פיו ממלמל את תפילת ה׳וידוי', והוא מהרהר בגורל אשתו וילדיו.

"עכשיו רוץ על ארבע!", רעם קולו של הפריץ, "אני יורה!".

"שמע ישראל!", זעק משה. רעם יריה פלח את האויר, ומשה נותר שכוב ללא-תנועה.

רחמיה של אשת הפריץ נכמרו על היהודי המסכן. "די לו ליהודי בפחד-המוות שהפחדת אותו", אמרה לבעלה. "עכשיו עלינו לפצות אותו".

"בוא הנה, מושק׳ה, עלה על המרכבה", קרא אליו הפריץ. משה טרם עיכל את העובדה שעודנו חי. שפתיו מלמלו תפילת הודיה לה' שהצילו ממוות בטוח, והוא צעד אל המרכבה ועלה עליה.

הפריץ נרדם חיש-מהר ברוב שיכרותו, ואשתו החלה לשוחח עם היהודי היושב מאחוריה. הוא השיב על שאלותיה. סיפר על משפחתו, על פרנסתו הלקויה. "בוא אלינו", הזמינה אותו הפריצה. "אתן לך עבודה".

בתום יום העבודה שילמה לו אשת הפריץ את שכרו. עיניו נפקחו בתדהמה. הוא השתכר אצלה ביום אחד יותר ממה שהשתכר אצל אחרים במשך חודש שלם! נראה היה לו שגלגל מזלו התהפך. בקצב הזה יוכל לערוך חג-פסח כפי שלא חלם מימיו.

כמה שבועות לפני פסח הגיע משה שוב לפתח האחוזה וליבו טוב עליו. אך הפעם נעדרה הגברת מן הבית, והחייט ניצב פנים אל פנים מול הפריץ בכבודו ובעצמו.

"היי מושקה, העודך חי?", שאל הפריץ. "תודה לא-ל", ענה משה. "ופרנסה"? , המשיך הפריץ. "ברוך השם, הזן ומפרנס לכול", השיב משה.

"יותר מדי הנך מודה לאלוקיך, מושקה", נשמע כעס בקולו של הפריץ. "אני שמעתי שאשתי היא זו הדואגת למחייתך". "ישלם לה ה' שכרה", כך משה.

"שוב האלוקים? !", התפרץ הפריץ בזעם. "ומהיכן תיקח עבור הוצאת הפסח אם לא תתן לך הפריצה את משכורתך?". "ה' יעזור", ענה משה בתמימות.

עכשיו נהיה הפריץ היסטרי. "צא מכאן", צווח בזעם. "כף רגלך לא תדרוך עוד על מפתן ביתי! יתן לך ה' את פרנסתך!". החייט המסכן נס כל עוד נפשו בו.

ליל בדיקת-חמץ הגיע. בביתו של משה שרויה עצבות. אומנם אין חמץ בבית, אך גם מצה אין. אנחה נתמלטה מפיו. "רבונו של עולם! מה יהיה?".

לפתע נפתחה הדלת ושק כבד הושלך אל החדר. ריח חריף של פגר מת התפשט באוויר. 'עלילת דם!', נזדעק משה. "אסור לאבד אף רגע!".

אשתו אזרה אומץ וניגשה להציץ בשק. "ראה, משה, זה קוף", קראה. "קוף מת מונח בשק". רווח לו. הסכנה חלפה. הוא אחז בשק כדי להשליכו החוצה, ואז נשמע צליל מתכתי. מטבע נפלה על הריצפה, מטבע-זהב! הוא מיהר לקרוע את גוף הקוף ובבטנו נמצא אוצר שלם של מטבעות זהב. . .

אותה שנה נערך ה׳סדר' בביתו של משה כיד המלך. יין משובח, מצות שמורות, מאכלים חגיגיים. אורחים הסבו אל השולחן, עיני הילדים ברקו, שמחת יום-טוב ניכרה בכול.

ולפתע, באמצע ה׳סדר', נפתחה הדלת לרווחה, ובפתח עמדו לא פחות ולא יותר - הפריץ הנכבד ורעייתו. הם הגיע כדי לראות את משה בבית אפל, חסר-כול, לאחר שהפריץ גירשו מביתו. . .

הפריץ עמד משתומם. "מנין לקחת כסף לעריכת 'סדר' כזה?", שאל את משה בתימהון. משה מיהר להסביר כיצד שלח לו ה' אוצר טמון בבטן קוף מת.

עתה היה הפריץ מבולבל לחלוטין. הן הוא זה שציווה להשליך את גופת הקוף, קוף השעשועים שלו שמת לפתע, כ׳מתנת פסח' ליהודי שלו. . .

מה התברר? הקוף ראה את בעליו סופר מטבעות והבחין שהוא בודק את הזהב בשיניו. כדרכו של קוף, חיקה את מעשיו וכך בלע מטבעות רבים שגרמו למותו. ואת פגר הקוף הזה ציווה הפריץ להשליך לביתו של משה. . .

"האלוקים שלך עזר לך באמת", הודה הפריץ.

"ולאחר החג אתה מוזמן אלינו שוב לעבודה", הודיעה לו אשתו.

מי שיכול לתת - ונותן

רב העיירה עמד בפתח ביתו. תרמילו על כתפו. הוא נפרד מאשתו ומילדיו, שהביטו בו בעיניים מלאות תקווה. ידו כבר היתה על המזוזה. ואז נעצר, שקע בהרהורים, ולבסוף חזר על עקבותיו, הניח את תרמילו וישב ללמוד, כדרכו.

הוא היה חסידו של הצדיק המפורסם, המכונה 'החוזה מלובלין'. כיהן כרב בעיירה קטנה. יהודי העיירה היו עניים מרודים, והשכר שיכלו לשלם לרבם היה זעום ביותר. אולם הרב נשא את סבלו בדומייה, ובני משפחתו הסתפקו בלחם צר ובמים לחץ.

עם השנים הורע המצב עוד יותר. גם המשכורת הדלה שקיבל מקופת הקהילה החלה להתאחר. פעם ניתנה המשכורת ופעם לא ניתנה. היו לכך שתי 'סיבות': ראשית, לא היה ממה לשלם. שנית, אנשי העיירה שמעו שלרב יש קרוב-משפחה עשיר באיזו עיר רחוקה, והניחו כי מן- הסתם תומך אותו קרוב ברב, שאיתרע מזלו לחיות בעיירה של דלים ואביונים.

המצב בבית הרב הלך והחמיר. הוא, כמובן, לא ביקש ולא קיבל פרוטה מקרובו העשיר. הגיעו הדברים ממש עד פת-לחם. לבסוף לא יכלה אשתו הרבנית לשאת את המצוקה, וביקשה מבעלה שייסע אל קרובו העשיר ויבקש ממנו עזרה.

בתחילה סירב הרב. הוא לא רצה ליהנות ממתנת בשר-ודם. אבל כמה זמן אפשר לעמוד מנגד ולראות את האשה והילדים סובלים רעב? כך נטל את הטלית והתפילין ועמד לצאת לדרך, אבל ברגע האחרון - התחרט.

"מה זה? האם חזרת בך?", שאלה הרבנית ובעיניה מבט נואש. "מה יהיה עלינו?".

"ראי, עמדתי בפתח הבית וחשבתי שזו ממש שטות לצאת לדרך ארוכה רק למען הסיכוי שאולי ירחם עלי הקרוב שלי ויתן לי משהו", אמר הרב. "ראשית, אינני יודע אם בכלל הוא עדיין בחיים. ואם הוא חי - מי יודע אם יש לו ממה לתת. וגם אם יש לו - ספק אם יסכים לעזור לי. לעומת זאת, הקב״ה הלוא הוא חי לעולמי-עולמים, יש לו ממה לתת, והוא בוודאי יתן לנו". בזאת סיים הרב את 'פרשת הנסיעה', ונשאר בביתו.

הרב הוסיף לעסוק בתורה ובעבודת-ה', האשה נאנחה, אך הוא לא איבד את בטחונו בקב״ה.

חלפו ימים אחדים. ערב אחד נעצרה ליד הבית כרכרה מפוארת, וממנה ירד אציל הדור-פנים. הוא ביקש לדבר עם הרב ביחידות. הם נכנסו לחדר הפנימי, והאורח סיפר לרב כי הוא אציל פולני שבא לכאן כדי לבצע כמה עיסקות-מקרקעין גדולות. עליו לסייר בכמה מקומות באזור, ואין ברצונו לשאת עמו כסף. הוא התעניין היכן יוכל להפקיד את כספו, והיפנו אותו אל הרב, שנודע כאיש ישר ונאמן.

באומרו זאת הוציא האורח ארנק-עור כבד והניחו על השולחן. "אבקשך לשמור על כספי", אמר. "אני אמור להסתובב כאן יום-יומיים, ואז אבוא לקבל את הכסף לידי. אם לא אחזור אחרי שלושה ימים - יהיה הכסף שלך ותוכל לעשות בו כטוב בעיניך".

האורח הבלתי-צפוי הלך, והרב הטמין את הארנק בתחתית מגירת שולחנו.

עברו שלושה ימים ועוד שלושה ימים. עברו שלושה שבועות ואחר-כך שלושה חודשים - והאציל איננו. הרב הסיח את דעתו מכל העניין, חזר לתורתו ולעבודתו, והמחסור בבית - בעינו עומד.

התקרב חג הפסח. לא היה קשה כל-כך לנקות את הבית מהחמץ. פירורים לא התגלגלו בבית, אלא נבלעו חיש מהר ברעבתנות. אבל נוהגים לנקות, אז מנקים. הרבנית ניקתה את כל הבית והגיעה לחדר הרב. שוב קבלה באוזני בעלה על דלותם, על הפסח המתקרב כשאין בידם כסף לא למצות ולא לארבע כוסות וודאי שלא לבשר ודגים.

היא ניקתה את המגירות, ופתאום נתקלה בארנק הכסף. בידיים רועדות הרימה את הארנק ואמרה לרב שאפשר לקחת ממנו כמה מטבעות עבור צורכי הפסח. "לא ולא, חס ושלום!", אמר הרב, "הרי זהו פיקדון!".

אולם הפעם לא ויתרה הרבנית. היא זכרה שהאציל אמר שאחרי שלושה ימים יהיה הכסף של הרב, ובפרט שכבר עברו כמה חודשים מאז. לפחות אפשר ללוות מן הארנק סכום קטן לקניית מצרכי הפסח.

דבריה עוררו התלבטויות קשות בלב הרב. הוא לא היה יכול להתעלם מהצדק שבדבריה. הרבנית לא הירפתה ועמדה על כך שמותר להם להשתמש בכסף זה, על-פי התנאים שנקבעו בשעה שנמסר כפיקדון.

ככל שהתקרב הפסח, נשמעו טענותיה הגיוניות יותר ויותר. לבסוף החליט הרב לנסוע אל רבו, החוזה מלובלין, ולשאול אותו מה דינו של כסף זה שהופקד אצלו ובעליו לא בא לקבלו.

לובלין לא היתה רחוקה מעיירת מגוריו של הרב, והוא קם ונסע. הגיע ללובלין, נכנס לבית-המדרש, ואחרי הכנה ראויה הגיע תורו להיכנס אל הרבי.

כשאך עמד בפתח חדרו של הצדיק, עוד בטרם הספיק לומר לו את מטרת בואו, קידם ה׳חוזה' את פניו במאור-פנים ובבת-שחוק על שפתיו ואמר לו: "הקב״ה חי לעולמי- עולמים. הוא יכול לתת, הוא יתן - והוא כבר נתן! זכיתם בכסף זה בדרך הכשרה ביותר. תשתמשו בו לבריאות, ושיהיה לכם חג פסח כשר ושמח". . .

הכלבים שמרו על החמץ

פרנסתו של רפאל היתה מצויה בשפע מהפונדק שחכר מאת הפריץ המחוזי. כל גויי הסביבה נהגו לבקר אצלו, ללגום כוסית ולטעום דג ממולא. הוא היה חביב על הבריות, ונהנה מידידותם.

אחיו היהודים חיבבוהו לא פחות. ירא-שמיים היה, תלמיד-חכם ומכניס אורחים. הכול כיבדוהו על יושרו ונתנו בו את אמונם.

דבר אחד העיב על אושרו - שנים רבות חלפו וטרם זכה להתברך בפרי-בטן. אם-כי בני-הזוג קיבלו את הדין באהבה, עדיין לא אבדה תקוותם כי יום יבוא והם יחבקו בן.

הכומר החדש שהגיע לכפר היה שונא-ישראל מובהק. הוא לא יכול היה לשאת את העובדה שיהודי עושה חיל בעסקיו ואהוד על שכניו ומכריו. עד מהרה החלו דרשות יום-ראשון שלו לסוב סביב ציר אחד - הסתה אנטי-יהודית. עם הזמן קבע, כי מי שנכנס לעסק בבעלות יהודית, עובר עבירה חמורה.

דברי הכומר לא שינו את המצב באורח משמעותי. קשה לשנות הרגלים בני שנים רבות, ובמיוחד כשהדרישה כרוכה בהתרחקות מן 'הטיפה המרה'. . .

הכומר לא נח ולא שקט. הוא ניסה להפעיל לחצים על הפריץ, שלא לחדש עוד את חוזה החכירה. הפריץ, שלא סבל התערבות בענייניו, ושדווקא היה מרוצה מאוד מהיהודי, דחה את הבקשה בתקיפות.

חג-הפסח המתקרב העלה בראשו של הכומר רעיון מקורי. "יאנק", פנה לאיכר הגוי, שהיה נוהג לקנות מרפאל מדי ערב-פסח את החמץ, "השנה לא תקנה עוד את החמץ מהיהודי".

יאנק דווקא היה להוט מאוד לבצע את העיסקה. הוא היה מרוויח ממנה סכום הגון, וזוכה גם בבקבוק יי״ש. מדוע עליו להפסיד כל זאת?

הכומר הבטיח לו סכום גדול יותר, אך הגוי עדיין היסס. הבטיח לו הכומר מחילת- עוונות עד סוף ימי חייו, ועדיין לא ניאות הגוי לבקשתו. התרגז הכומר ואיים, שאם יקנה את החמץ של רפאל, תחול קללה על ראשו לעולם ועד.

זה כבר היה יותר מדי. יאנק נבהל והבטיח שלא יקנה השנה את חמצו של היהודי. עכשיו נפנה הכומר להבטיח שגם יתר האיכרים בכפרי הסביבה יימנעו מקניית החמץ. הוא גם השביע אותם שלא ידברו על כך, כדי שרפאל לא יידע על הצרה הצפויה לו.

ערב-פסח מתקרב. רפאל מתכונן לנסוע עם בני משפחתו לבלות את החג בעיירה הסמוכה. הפונדק מלא חביות שיכר שהן חמץ גמור. הוא ממתין לגוי, כבכל שנה, ויאנק לא בא.

גם בביתו לא מצא את הגוי. רפאל ניסה לפנות לאחד משכניו, אך זה סירב לבקשתו. כך גם כל הגויים האחרים. עד מהרה הבין, כי אנשי הכפר קשרו קשר נגדו.

הוא לא איבד זמן והאיץ בסוסו לעבר הכפר הסמוך. אך שוד ושבר! גם הללו היו כולם בעצה אחת. פחדם מאיומי הכומר והבטחותיו הרבות, מנעו מהם לקנות את החמץ.

שעת ביעור-חמץ הגיעה. מה עושים? הרי לא ייתכן לעבור על איסור חמץ! "שימעו כל המעוניינים", יצא רפאל לרחוב הכפר וקרא בקולי-קולות, "הריני להודיעכם שהחמץ שלי מוכרז עתה הפקר גמור. הוא אינו שלי עוד, ויכול כל אחד לבוא ולקחת בחינם כרצונו". דבריו אלו נאמרו בפולנית ונשמעו היטב.

לא נותר עוד זמן רב כדי לארוז את המיטלטלים האחרונים ולצאת לדרך. בעיירה לא ידעו כיצד עזב רפאל את ביתו. הוא נהג שמחת-חג רגילה, ואיש לא ניחש שפסח זה שונה לגביו מחגים אחרים. רפאל, מצידו, שמח מאוד על שעמד בניסיון.

"נו, פאוול", קרא רפאל לעבר האיכר הראשון מכפרו שפגש בדרכו לביתו לאחר הפסח, "נהניתם כהוגן ממשקה חינם אין-כסף, מה?".

"איפה!", השיב הגוי והאכזבה ניבטת מפניו, "איך שעזבת את הכפר הופיעו שני כלבים שחורים ענקיים בפתח הפונדק. איש לא העז אפילו להתקרב. אפילו הכומר נבהל מהם".

דברי האיכר הומחשו ליהודי כשהתקרב לפונדק, ושני כלבים גדולי-ממדים התקרבו אליו וליקקו בידידות את ידיו.

"נס! נס מן השמים!", הציפה מחשבת אושר את ליבו של רפאל. אולם, האם מותר להשתמש בחמץ זה? מיד סב על עקביו ונסע חזרה לעיירה, לשאול את הרב מה לעשות.

"מותר לך ליהנות מן החמץ", פסק הרב. "הפקרת אותו כפי שדורשת ההלכה. העובדה שגויי הסביבה לא יכלו ליהנות ממנו, לא היתה תחת שליטתך".

מעודד יצא רפאל חזרה לביתו. אך בדרך תקפוהו שוב ספקות. היה קשה לו לעכל את הרעיון שישתמש בחמץ זה. לפתע החליט: לא! הוא לא ייהנה מהחמץ הזה אף-על-פי שהוא מותר לו.

במחשבה זו הגיע אל הפונדק, ובצעד החלטי ניגש היישר אל חביות היי״ש שעמדו מסודרות ליד הקיר. בנחישות פתח את הברזים, והשיכר פרץ בזרם קולח ונזל על הקרקע. . .

מעשהו של היהודי הגיע לאוזני הפריץ. זה התפעל כל-כך ממסירותו של רפאל לאמונתו, עד שהחליט כי לא יגבה ממנו כל תשלום עד שיתבסס מחדש וישקם את עסקיו. הוא גם דאג לכך שהכומר יסולק ממשרתו.

חלפה שנה. לרפאל נולד בן. היה זה מי שהתפרסם מאוחר יותר כרבי צבי-אברהם מצ׳כונוב.

מכתב לקיסר

ימי ערב פסח בשנת תרע״ה. מלחמת-העולם הראשונה הכניסה לתוך הקלחת את מרבית מדינות אירופה וגבתה מחיר דמים של מיליוני אזרחים. בתוך כל זה, אי-שם בין ההרים, במחנה- שבויים אוסטרי, בין מאות שבויי מלחמה רוסים ופולנים, מתכנסים שישה יהודים להתייעצות דחופה.

גזר-דינם אמור להינתן בתוך כמה שבועות ודי בזה לעורר דאגת-לב. אבל לא זו הסיבה להתכנסותם. חג-הפסח יחול בעוד כשבוע, והם משתוקקים בכל מאודם לחגוג אותו מתוך תחושת חירות כלשהי.

אין להם שום חלומות על מצות ושולחן סדר. אלה ימי מחסור חמור, שמונעים העברת מזון סדירה אפילו אל החיילים שבשדה הקרב, כל-שכן אליהם. אבל הם מבקשים בכל- זאת לצקת נופך של חגיגיות ותחושת פסח בחייהם.

לבסוף החליטו: לקראת החג יקרצפו היטב את צריפם. כמו-כן יפנו אל מפקדם בבקשה לקבל לפני החג קש רענן לשקי המצע שלהם. . .

השבויים הלא-יהודים התבוננו בתימהון בששת היהודים שעסקו במרץ רב בניקיון הצריף. מוחותיהם לא קלטו את הסברי עמיתיהם היהודים, אך מכיוון שפעולה זו הטיבה גם עמם, קיבלוה באהדה.

לייזר יאסין היה הצעיר מששת השבויים היהודים. בן יחיד להוריו שגוייס בכוח. עוד לא הספיק להתאושש מהלם הניתוק מביתו, וכבר הושלך אל סערת הקרב ונלקח בשבי האוייב. עתה, כשקרב חג-הפסח, גברו עליו געגועיו לבית הוריו.

לילה אחד לא הצליח להירדם. בעיני-רוחו צפה ועלתה אווירת ליל-הסדר בחיק משפחתו. דמות אביו היושב כמלך בראש השולחן ומראה אמו הלבושה בגדי החג. ניחוחות המאכלים הטעימים עלו באפו וערפלו את חושיו. שעה ארוכה נישא על כנפי דמיונו, שפתח את שק הדמעות שבעיניו ואלה הרטיבו את לחייו ואת מצעו.

בסערת-רוח התרומם ממשכבו, הדליק נר קטן, ולאורו שלף עיפרון ופיסת נייר והחל לכתוב. בלשון דלה ופשוטה ביטא את רצונו לחגוג את החג הקרב ובא, כדינו וכהלכתו: עם מצות, יין, דגים וכל מיני מטעמים. כשסיים לכתוב את מכתבו, קיפלו היטב ואז כתב עליו את שמו של הנמען: "קיסר אוסטריה, פרנץ יוזף ירום- הודו". הוא שמע פעם, כי לעיתים הצליח אסיר להשיג דבר-מה על-ידי פנייה ישירה אל הקיסר בכבודו ובעצמו. . .

את המכתב המקופל הכניס לתיבת-הדואר שיועדה לאסירי המחנה, וחזר מיד אל משכבו. רק אז נעצמו עיניו והוא שקע בשינה עמוקה.

בבוקר לא זכר כלל את מעשה אמש. הוא נזכר בו רק כעבור כמה ימים, במיפקד הבוקר. באורח לא-שגרתי התייצב במקום מפקד המחנה. פניו הקרינו עצבנות רבה. הוא סקר את האסירים במבטים מזרי-אימה.

לפתע שאג: "האסיר יאסין ייצא מהשורה ויתייצב לפני!". למשמע שמו, אחז רעד בגופו של לייזר. כברק היכה בו זיכרון אותו מעשה לילי נמהר. עתה הבין כי פזיזותו עתידה לעלות לו ביוקר.

מפקד המחנה הביט בלייזר בבוז ובזעם כאחד. "אתה הוא שהעזת לפנות במכתב אל כבוד הקיסר ירום-הודו? !", שאל. לייזר האומלל הניד קלות בראשו. לא חלפה שנייה וידיו הושמו באזיקים. כעבור דקה מצא את עצמו בתוך עגלת אסירים, ומשני צידיו שני שומרים חמושים.

במחשבותיו ניסה לשחזר את כל מהלך המאורעות שהביאוהו לאותו מעשה טיפשי ומסוכן. ככל שהתאמץ, לא הצליח להבין את עצמו. קל היה לו להבין על מה יצא זעם הקיסר והוא הצדיק עליו את הדין. אולם דבר אחד לא הבין. מקטעי דברים ששמע מפי השומרים הבין, כי פניו מועדות לווינה. "אם ביקשו לתלותני, מדוע עליהם לעשות זאת דווקא בווינה?" תמה. כך או כך, לייזר כבר הכין את עצמו לגרוע מכול. כל הדרך ישב שמוט-ראש ושפתיו מלמלו פסוקי תפילה שזכר בעל-פה.

לאחר שעות ארוכות של המתנה בתא המעצר של בית-הכלא בווינה, נפתחה לפתע הדלת, ולייזר חש צליל שונה בקולם של הסוהרים שפנו אליו.

עד מהרה הובהר לו, כי הקיסר אכן קיבל את מכתבו, אלא שזה לא הכעיסו, אלא אדרבה, ריתק אותו ואולי אף נגע לליבו. זו הייתה הסיבה שביקש להביא לפניו את כותב המכתב. . .

לייזר סבר ששוב מוסיפות הזיותיו לתעתע בו. לפניו, בארמון מפואר, ישב קיסר אוסטריה בכבודו ובעצמו. הוא הביט בלייזר במבט מלא עניין. לאחר שסקר אותו מכף רגל ועד ראש, הורה לעוזריו: "תנו ליהודי זה חמש-מאות כתרים מאוצר המלוכה, כדי שיוכל לקנות לו ולחבריו במחנה את כל צורכי החג שלהם".

לייזר הובל החוצה. שומריו הוסיפו ללוותו, אלא שהפעם נלווה אליהם איש מטעם הקיסר שדאג למילוי הפקודה עד תומה.

ששת האסירים היהודים במחנה-השבויים האוסטרי ישבו סביב שולחן הסדר והביטו איש בפני רעהו כלא-מאמינים. על השולחן שלפניהם היו מצות, בקבוקי יין, דגים וכל טוב. גם בחלומותיהם הפרועים לא העלו על דעתם נס כזה. במשך שעות ארוכות התרוממו נפשותיהם אל הפסגות הגבוהות של חג-החירות. . .

ליל-סדר בניכר

מצב-רוחו של הלל, הסוחר המפורסם, היה קרוב לדיכדוך. נסיעתו החשאית לרומא נתמשכה יותר מהמתוכנן. לפי תוכניתו המקורית היה צריך להימצא זה מכבר בביתו, במחיצת בני- משפחתו, ולהתכונן יחד עמם לחג-הפסח. אבל הקב״ה רצה, כנראה, אחרת. הנה, הגיע כבר ערב-פסח ועליו לעשות את החג ברומא.

באותה תקופה חל איסור חמור על הימצאותם של יהודים ברומא. יהודי שהיה מעיז להציב את כף רגלו על אדמת העיר היה צפוי לעונש מוות מיידי. אבל מה יעשה סוחר גדול כהלל, כאשר עיסקא חשובה ביותר תלוייה בהסכמתם של כמה אנשים ברומא? הוא החליט להתחפש לנוכרי ובדר זו נכנס אל העיר והסדיר בה את עסקיו, שנתמשכו, כאמור, יותר מהמתוכנן.

אין פלא אפוא שהוא היה מדוכדך. וכי מה יעשה לבדו בעיר נוכריה? היכן יערו את ה׳סדר'? מניין ישיג מצות? כיצד יישמר מאכילת חמץ בפסח? המחשבה שעליו לחגוג את חג- החירות בתנאים כאלה, גרמה לו עוגמת-נפש עמוקה ביותר.

ולפתע נצנץ רעיון במוחו: "קשה להאמין שאכן אין ברומא יהודים", אמר בלבו. "ודאי חיים בה יהודים המסתירים את עובדת יהדותם. אם כן, אצא לשוק ואראה אם מישהו קונה מוצרים 'פסחיים' מובהקים, כגון חזרת למרור וכדומה. מי שיקנה דברים כאלה, יש להניח שהינו יהודי".

הרעיון הזה הפיח בלבו תקווה והוא מיהר לצאת אל השוק. הוא עמד והתבונן סביבו שעה ארוכה ולמרבה צערו לא מצא את אשר חיפש. חלפה שעה ועוד שעה, השמש כבר החלה לנטות לכיוון מערב, והלל כבר היה קרוב לייאוש. ולפתע הבחין בכרכרה הדורה שהתקרבה אל השוק וממנה ירד לא אחר מאשר ראש-העיר בכבודו ובעצמו. הלל, שהתבונן בו היטב, ראהו לוחש משהו למשרתו, והלה ניגש אל דוכן ירקות וקנה. . . חופן חזרת! בינתיים התאסף קהל רב סביב כרכרתו של ראש-העיר, וזה הסביר לקהל, שבא במיוחד כדי לעמוד על מצב העניינים בשוק וכדי לראות אילו שיפורים ניתן להכניס בו. . .

אבל הלל כבר ראה את מה שראה. הוא גם הבחין, שברגע שהמשרת חזר עם החזרת עלה ראש- העיר על הכרכרה וחזר לביתו. ליותר מזה הוא לא היה זקוק.

להלל לא היה עתה ספק בכך, שראש-עיריית רומא בכבודו ובעצמו הוא יהודי. ולא זו בלבד, אלא שהוא יהודי שומר-מצוות, שבא בעצמו לשוק כדי לקנות את המרור לליל- הסדר. אבל כיצד יוכל הלל להגיע אליו ולגלות לו את בעייתו?

הרבה אפשרויות לא עמדו בפניו, כשהחליט לגשת לביתו של ראש- העיר ולבקש ראיון דחוף בעניין שאינו סובל דיחוי. הוא נתקבל אצל ראש-העיר וביקש לשוחח עמו בארבע- עיניים.

"אני יהודי", פתח ואמר, כשעיניו בוחנות את פני ראש-העיר. "התעכבתי כאן שלא באשמתי ואין לי היכן לחגוג את ה׳סדר'. ראיתי קונה בשוק חזרת והחלטתי שאתה יהודי. אני מבקש ממך, שתאפשר לי להתארח בבית בשמונת ימי החג".

כשהלל דיבר היו פניו של ראש-העיר אטומות, רק עיניו הביטו בו בעירנות. כשסיים את דבריו, לא אמר ראש-העיר דבר. הוא קם ממקומו, אחז בזרועו של הלל והכניסו לחדר שני. שם פתח דלת סודית שהובילה לאולם תת-קרקעי גדול. באולם הזה עמדו שולחנות ערוכים וריח של מאכלי-חג עמד באוויר. ראש-העיר הכניסו לחדר צדדי ואמר לו: "כאן תוכל לעשות את החג בביטחון".

הלל לא האמין למראה עיניו. היה נדמה לו שהוא מצוי בתוך איזשהו חלום לא- מציאותי. לקראת שעת המנחה קרא לו משרת לתפילה, והובילו לבית-כנסת קטן, אך יפה ומהודר מאין כמותו. שם התקבצו כעשרים יהודים שחיו חיי-יהדות במחתרת ברומא.

בתום תפילת ערבית איחלו המתפללים 'חג-שמח' איש לרעהו ונכנסו לאולם הגדול כדי לערוך את הסדר. ראש-העיר הושיב את הלל בראש השולחן והוא ממש היה צריך לצבוט את עצמו כדי להאמין שאינו חולם. "הזאת רומא, העיר שבה אסור ליהודים לגור? !", שאל את עצמו.

ה׳סדר' התנהל כדת וכדין, באווירה מרוממת, כאשר הלל, שהיה תלמיד-חכם, מוסיף מפעם לפעם הסברים ומדרשים על דברי ה׳הגדה'.

לאחר אמירת ה׳הגדה' החלה הסעודה, שאף היא התנהלה ברוח טובה ומתוך שמחה. ולפתע ראה הלל דבר שהקפיץ אותו ממקומו. לתדהמתו ראה את אחד המשרתים מגיש לנוכחים, שאכלו זה עתה בשר, עוגת-גבינה, והכול נוטלים ממנה ואוכלים לתיאבון. "מה קורה כאן? !", שאל את עצמו בחרדה. "האם יהודים אינם יודעים שאסור לאכול גבינה אחרי בשר? !"

"אני חשבתי שאתם יהודים שומרי-מצוות", קרא לעברו של ראש-העיר, כשדמעות חונקות את גרונו. "עכשיו אני כבר לא יודע אם לא נכשלתי באכילת חמץ בפסח".

במקום להשיב על דבריו, ביקשו ראש-העיר להתכבד בעוגת-הגבינה הטעימה, והתחיל להסביר, שאין הם גורסים שזו עבירה לאכול גבינה אחרי בשר, שאין הדבר חמור כל כך וכו' וכו'. מדבריו היה ניכר, שהוא מחשיב את עצמו ללמדן גדול, והדבר הזה העלה את חמתו של הלל.

הלל פרץ בבכי מר כשנוכח עם מי יש לו עסק ועל שולחנו של מי אכל בליל-הסדר. באולם השתררה דממה והכול הביטו ביהודי המתייפח.

חלפו כמה שניות וראש-העיר אחז בזרועו ואמר ברוך: "אתה יכול להירגע, הלל. אנו שומרים על דיני התורה בדיוק כמוך. אילו היית טועם מהעוגה היית מוצא, שאין היא עוגת- גבינה, אלא 'פרווה' - למרות המראה המטעה שלה".

"אז למה לא אמרתם לי זאת מיד?", זעק הלל. "למה גרמתם לי עוגמת נפש כה רבה?"

"עליך להבין", השיבו ראש-העיר, "שהיה מקום לחשד שמא מרגל אתה שנשלח אלינו ברמייה כדי לגלות את סודנו. רצינו להעמידך בנסיון, ושמחנו לראות, שאתה יהודי תמים וירא- שמים. עכשיו נוכל לשמוח באמת בשמחת חג-הפסח". . .

האורח המסתורי

ליל-הסדר הגיע. בבית הודלקו זה-עתה נרות החג. הניקיון בהק מכל פינה, והשולחן היה ערוך במיטב הכלים. בני המשפחה התכוננו לצאת לתפילת החג, שאחריה יסבו לעריכת ה׳סדר'. לבני הבית הצטרפו גם שני אורחים עניים ששהו בעיר.

אך עיניו של בעל-הבית הפיקו עצב ואי-שביעות-רצון. ארשת צער ניבטה מפניו הטובים. מה מעיק על ליבו? - חסרונם של האורחים הרבים, שנהגו להסב בביתו מדי שנה לליל-הסדר.

הוא היה עשיר גדול ובעל-צדקה מופלא. במפעלו הגדול העסיק יהודים רבים, והשתדל תמיד לתת אפשרות פרנסה ליהודי נוסף. ביתו היה פתוח תמיד לעניים ולנצרכים. בשבת ובמועד נהג להזמין אליו אורחים רבים ונהנה מהסעודה החגיגית, רבת המשתתפים.

השנה היה מזג-האוויר קשה ביותר. סופות שלגים וקור עז הדירו את רגליהם של עוברי- אורח מהדרכים. כך הגיע ליל החג, ומלבד שני האורחים לא נמצאו בעיר עוד עניים שיוזמנו לסעודת החג.

דפיקה בדלת הקפיצה את בעל-הבית ממקומו. הגביר שהיה להוט כל-כך אחר אורחים, שמח מאוד על האפשרות שאולי אורח הוא זה, וניגש בעצמו לפתוח את הדלת.

"איבדתי את דרכי בשבילים המושלגים", התנצל הזר, "רטוב אני וקופא מקור. התואילו, יהודים טובים, להזמינני לחוג עמכם את ה׳סדר'?".

"ברוך הבא!", קידם הגביר בשמחה את הנכנס, "היכנס-נא! לעונג רב ייחשב לנו בואך". הזר היה לבוש בגדים פשוטים, מרופטים קימעא, רטובים לגמרי ומוכתמים בבוץ וברפש ורעד מקור.

בעל-הבית מיהר לצוות על אחד הנוכחים להביא בגדים נקיים ויבשים כדי שהאורח יוכל להחליף את בגדיו הרטובים והמלוכלכים. "לשם מה?", חייך הזר בביטול, "בגדיי טובים הם דיים, הלוא כן? עד שנסיים תפילת ערבית, יתייבשו בוודאי".

"רצונו של אדם כבודו", הפטיר הגביר כשהכול תמהים על דבקותו של האורח בבגדים המלוכלכים, בשעה שהכול סביב כה מבריק, מצוחצח וחגיגי.

האורח הניח את תרמילו על הרצפה ויצא עם הנוכחים לתפילת ערבית. בני-הבית שמו לב לכבוד הרב שבעל-הבית מרעיף על האורח. הוא הושיבו בראש השולחן, לצידו, חייך אליו כל הזמן כדרך מכרים ותיקים, והירבה לדאוג לו. הבנים התפלאו, אך לא הביעו את תמיהתם בקול רם.

"מגיד", הכריז בעל-הבית, וכל היושבים החלו קוראים בהגדה. האורח הזר ישב ולא פתח את פיו. מי שהביט בו הבחין, שהוא אפילו לא הופך את הדפים בהגדה המהודרת המונחת לפניו. בשלב מסויים נדמה היה שהזר פשוט ישן.

כשהגיע זמן הסעודה, לעומת זאת, גילה האורח עירנות יתירה. כאילו התעורר לחיים. נוגס בכל פה, מושיט ידיו לקחת לצלחתו מכל עבר, אוכל ושותה, ומבקש עוד ועוד. בעל-הבית, באצילות מיוחדת, המשיך לכבדו, כבתחילה.

סתם טרדן גרגרן, חשבו בליבם בני-הבית. אך מה זה ראה לו אביהם לכבדו? - זאת לא יכלו להבין.

לאחר שנמזגה הכוס השלישית, לפני ברכת-המזון, פתח בעל-הבית את פיו. "בני!", אמר, "מצווה לספר ביציאת-מצרים. ומובא בספרים, שראוי לספר גם על נסים פרטיים שאירעו לו לאדם, שהרי כל הנסים נובעים מיציאת-מצרים".

והוא סיפר. סיפר על מסע-עסקים עם עוד שני יהודים בעגלה רתומה לצמד סוסים. על סופת שלג עזה שפגעה בהם במהלך דרכם. סיפר על לילה חשוך בדרכים בלתי ידועות. על סוסים שכמעט נפלו לארץ ורק מלקות העגלון אילצו אותם להמשיך בדרך הבלתי-נודעת ולא לטבוע בשלג העמוק.

"המצב נראה חסר-תקווה", סיפר הגביר, "עד שלפתע הבחנו באלומת אור. כשהגענו לבית והתדפקנו על דלתו, גילינו שאין כל מקום לשמחה. נקלענו למעוזה של חבורת שודדים, שקיבלה אותנו כחיה הפוערת פיה לעומת טרפה.

"כספי, שעוני, ושרשרת הזהב שהיתה תלויה בו, נלקחו ממני", המשיך הגביר לספר. "השודדים דנו מה ייעשה בי, ובאו לכלל החלטה. אחת דתי - למות. לא הועילו תחינות ובכיות. איש לא היטה אוזן לתחנוניי.

"ולפתע נכנס אדם ושאל לפשר המתרחש במקום. בראותו אותי מוטל כבול על הארץ ועיניי מלאות דמעות, אמר: 'עיזבו אותו! אם ימות הוא, ימותו עוד רבים עמו. כל עובדיו שפרנסתם עליו וכל העניים הנהנים ממתת-ידו. גם אני עבדתי פעם אצלו, ויכול אני להעיד על טוב-לבו וצדקתו. אנא, עזבוהו לנפשו. עשו זאת למעני!'.

"עם בוקר ניתנה לנו הרשות לעזוב. האיש שהצילני הובילני עד לדרך-המלך. ואם רצונכם לדעת מיהו", סיים הגביר את סיפורו, "הריהו יושב לצידי, וברצוני לכבדו בברכת-המזון".

בני-הבית שישבו מרותקים, נעצו את עיניהם בכיסא הסמוך לאביהם, אך הוא היה. . . ריק. במהלך הסיפור, מבלי שאיש יבחין בכך, עזב הלה את השולחן - ונעלם. יצאו לחפש אחריו, והעלו חרס בידם.

לאחר החג, כשפתחו את צרורו, שנשאר בפינת החדר, מצאו בו שרשרת זהב, שעון וסכום כסף. . .

כוסו של אליהו

החורף באותה שנה היה קר ביותר. במשך חודשים ארוכים השתוללו בחוצות סופות-שלגים עזות, שניתקו לחלוטין את כל הדרכים. בלית-ברירה ישב גם חיים, חוטב- העצים העני, בביתו, באפס-מעשה.

יום יום היה חיים משקיף בעד החלון ומפליט מלבו אנחה כבדה לנוכח מזג-האוויר הסוער. עונה זו היתה 'העונה הבוערת' שלו. בחורף לא התקשה מעולם למכור את סחורתו - את ענפי העצים שכרת ביער ושהיה מביאם לעיירה על-גבי מגררת השלג הקטנה שלו. הפרוטות הדלות שהיה מרוויח בחורף היוו את הבסיס לפרנסתו במשך כל השנה. אבל במזג-אוויר כזה הרי זו סכנת-נפשות לצאת מהבית.

עובר יום ועוד יום והשלגים אינם פוסקים לרדת. מה נותר לחיים לעשות? הוא ישב בבית ואמר תהילים בלב שבור. מפעם לפעם היתה אשתו, רבקה, נכנסת אליו ושואלת בכעין הרגל: "מה יהיה, חיים?". והוא היה פורש את ידיו לצדדים ומשיב באנחה: "מה לעשות? זה המזל שלנו. ה' יעזור".

כשהתקרב חג-הפסח ומזג-האוויר לא השתנה, החלה האשה לדאוג: "חיים, פסח מתקרב. אין לנו כסף אפילו לקניית מצות ויין, שלא לדבר על בשר ודגים ושאר צרכי החג. איך נחגוג את החג?". וחיים היה משיב בכאב: "הבה נבטח בה' שלא יעזוב אותנו".

שלושה ימים לפני החג ניגשה רבקה אל בעלה ובפיה הצעה: "מדוע לא תיפנה אל גבאי- הצדקה, כפי שעושים כל העניים לפני הפסח. הרי בכל שנה אתה תורם ל׳מעות חיטים' עבור העניים. השנה, שנשארנו בלי פרוטה בבית, מגיע לך לקבל תמיכה מקרן זו".

חיים הניד בראשו בעצב: "אני יודע, אני יודע", מלמלו שפתיו.

אבל רבקה היתה הפעם תקיפה מתמיד: "אין לנו ברירה אחרת. הנה, החג כבר מגיע ואין לנו דבר בבית. קח הפעם, באופן יוצא-מהכלל, סיוע מקרן ה׳מעות-חיטים'. כשה' יעזור לנו ונרוויח מעט תחזיר את הכסף".

דמעות התרגשות הופיעו בעיניו של חיים. "כל חיי עבדתי קשה מאוד כדי להתפרנס מיגיע- כפי ולא להזדקק לבריות", אמר בנחישות-דעת. "יעבור עלי מה, לא אקח מקופת- הצדקה. הקב״ה יוכל לעזור לנו בדרך אחרת".

"לדעתי, זו גאוות-עניים בלתי-מוצדקת", לא ויתרה האשה. "קרן הצדקה קיימת כדי לעזור במקרים כאלה. מוטב להתבייש קצת ולחגוג את החג כמו יהודים, מאשר לעשות פסח בלי מצה ובלי יין. חשוב נא על הילדים שלנו, למה לא מגיע להם חג-פסח כמו לכולם. . .", והיא פרצה בבכי-מר.

חיים החריש זמן-מה ולפתע שאל: "האם עוד נותר בבית חפץ כלשהו שניתן למכרו או למשכנו?"

רבקה פרצה בצחוק היסטרי: "את הדלות שלנו אנו יכולים למכור! וכי אינך יודע שמישכנו זה מכבר את פמוטי-הכסף שלי ושמכרנו כבר אפילו את הכרים והכסתות כדי להביא לחם לפיות עוללנו!"

במר-לבו פנה חיים שוב אל ספר-התהילים שלו, ודמעות חמות נשרו מעיניו ונבלעו בין דפי-הספר. ולפתע הרגיש כי אשתו מושכת בשרוולו. היא פסקה לבכות ודיברה בקול שלוו ורגוע: "אתה יודע, חיים, יש בבית משהו שנוכל למכור - את גביע- הכסף שמשמש ל׳כוסו של אליהו'. בעצם, לא צריך למכרו; אפשר למשכנו ובכסף שנקבל נוכל לקנות מצות ויין".

"מה את שחה!", נזדעק חיים כנשוך-נחש. "לא יעלה על הדעת!".

בליל ערב-פסח ערך חיים 'בדיקת-חמץ'. הוא עבר בחדרי דירתו הקטנה וחיפש בחורים ובסדרים. אבל לא היה לו סיכוי למצוא משהו. . .

לאחר מכן הלך אל הרב כדי 'למכור' את החמץ. "מה יש לך בבית?", שאלו הרב. חיים בא במבוכה: "בעצם. . . בעצם. . . אין לי כלום". "יש לך אולי קמח?", ניסה הרב לשאול. חיים השיב בשלילה. "ואולי מצרכי-חמץ?", המשיך הרב. "לא", השיב חיים. "וכלי-חמץ יש לך?", שאל הרב.

"כן, רבי", ענה חיים בשמחה, "יש לנו כמה סירים וצלחות". הרב הוסיף את שמו לרשימת מוכרי-החמץ ואיחל לו חג-שמח.

אבל חיים נשאר עומד במקומו. "יש לי שאלה", אמר. "רציתי לשאול, רבי, אם אפשר לצאת ידי חובת ארבע-כוסות בחלב במקום יין".

הרב הביט בו מהורהר, כשהוא מלטף את זקנו השזור חוטי-כסף. "הנה, מסתבר", חשב בלבו, "שלחיים המסכן חסר לא רק יין לליל-הסדר, אלא בודאי אין לו גם בשר, שאם לא כן לא היה שואל אם מותר לשתות ארבע-כוסות חלב. ומי יודע, אולי אין לו גם דגים ומצות? כנראה התבייש לבקש מ׳מעות חיטים'".

"ראה נא, ר' חיים", אמר הרב. "שאלת אותי שאלה קשה, ועכשיו ערב-פסח ואין לי זמן לעיין בה כראוי. עשה לי טובה והמתן עד אחר פסח, ואז אבדוק את העניין. בינתיים קח ממני הלוואה וקנה בה יין וכל מה שדרוש לך לחג. ממילא הכסף מונח אצלי במגירה כאבן שאין לה הופכין, ואילו לך הוא יכול להביא תועלת. תחזיר לי את ההלוואה כשיהיה נוח לך. אני יודע שאתה אדם ישר. לך לשלום ושיהיה לך חג כשר ושמח".

חיים הודה לרב מקרב-לב ומיהר לקנות את כל צרכי החג. הוא קנה מצות ויין, בשר ודגים ואת כל יתר המצרכים הדרושים, ורץ בשמחה עצומה לביתו. "אמרתי לך שה' לא יעזוב אותנו", קרא בקול גדול לעבר אשתו שלא הבינה את המתרחש. . .

ואכן, לחיים ולמשפחתו היה זה ליל-סדר שלא היה כמותו. הם ערכו אותו בשמחה וברוממות- הרוח, תוך הודייה לה' על ה׳נס' הפרטי שלהם.

לקראת סוף ה׳סדר', כשהלכו הילדים לפתוח את הדלת לאליהו-הנביא, כנהוג, ראו יהודי זקן עומד בפתח ומבקש להיכנס. פניו שהפיקו זיו מיוחד שיכנעו אותם שאין מה לחשוש מפניו והוא הוזמן להסב אל השולחן.

האיש אמר שכבר הוזמן ל׳סדר' אחר ושברצונו רק לשבת ולהתחמם מעט. הוא ישב והביט ללא הרף ב׳כוסו של אליהו', שאותה ציחצחה רבקה בערב-החג ושנצצה עתה באור-נגוהות.

"איזה גביע יפה!", קרא בהתפעלות. "הלואי שיאיר מזלכם כשם שמאירה ונוצצת כוס זו". לאחר מכן התנצל האורח שעליו ללכת, קם ויצא מהבית.

למחרת חיפש חיים את האיש בבית-הכנסת - ולשוא. הוא שאל עליו את האנשים, אך הכול אמרו שלא היה בעיירה אורח כזה ושהוא סתם מדמיין זאת.

עבר החג והשלג נמס בדרכים. חיים נטל שוב את המריצה ויצא ליער כדי לחטוב עצים, כדרכו. בדרך חזרה היתה המריצה עמוסה מאוד ונתקעה באדמה הבוצית. חיים עמל שעה ארוכה כדי להוציאה מהבוץ, ולבסוף עלה הדבר בידו. אך כשעלתה המריצה הבחין לפתע במשהו נוצץ ליד הגלגל. חיים התכופף ונדהם לראות מולו מטבע-זהב. הוא התחיל לחפור באדמה במהירות והעלה. . . כד מלא מטבעות-זהב נוצצות. היה זה אוצר שערכו לא ישוער!

כך החל מזלו להאיר לו ממש כמו הגביע הנוצץ, כוסו של אליהו. . .

השודדים שראו מלאכים

השנה התר״ח (1848 למניינם), ואירופה בלהבות. צרפת מוכרזת רפובליקה; שווייץ מאמצת לה חוקה נאורה; לאומנים בהונגריה ובבוהמיה מבקשים עצמאות; הפרלמנט בפרנקפורט מבקש להחיל על גרמניה חוקים ליברליים, ומחוללי הקומוניזם כותבים את המניפסט הקומוניסטי. משטרים מתחלפים, וכבכל זמן, בשעה שמסגרות- חיים מתפרקות, שמים להם הגויים את היהודים כשעירים לעזאזל וקרבנות נוחים להתנפלות, שוד וביזה.

ובתוך כל אלה, היהודים מתכוננים לקראת חג הפסח כמימים ימימה. גם בעיירה מ' בחבל אלזס שבגרמניה, ההכנות לקראת הפסח בעיצומן. הבתים כבר נקיים כמעט מכל פירור חמץ. פה ושם עולה ניחוח תבשילי ה׳סדר'. בגדי החג מצפים ללובשיהם. ילדים נרגשים משחקים בחוצות. אמנים וסוחרים עושים מלאכתם בעליזות. מחר ייכנס הפסח, ויהודי העיירה כבר טועמים קורטוב של חירות ונוטלים מטעמו של חג.

ולפתע, קולות מבוהלים נשמעים מכיוון הרחוב הראשי של העיירה: צניפת סוסים, חריקת יצולים, צעקות אנשים, ובני העיירה נאספים סביב עגלה שבורה, לשמוע מה קרה.

"היינו בדרכנו לעיירה", מספרים נוסעי העגלה ההמומים, "כאשר הותקפנו על-ידי כנופיית שודדים, קרוב למאתיים מספרם. טוב שהמטען שלנו כלל, בין שאר המצרכים לחג, גם בקבוקי יין רבים. השודדים החלו מיד לשתות לשוכרה, וכך יכולנו להימלט. . . אבל שמענו אותם אומרים זה לזה, שמחר יתקפו את העיירה, ואז ממילא הכול יהיה שלהם".

"יש לפנינו שעות אחדות כדי להתכונן לקראתם", הוסיף העגלון. "כאשר עזבנו אותם היו שיכורים כלוט, אבל לאחר שיתפכחו, אין ספק שיגיעו לכאן".

המתח הגיע לשיאו כאשר התאספו הכול לתפילת המנחה. קשה להתרכז בתפילה. מבקשים את ישועת ה', והחרדה גוברת.

לאחר התפילה קם גביר העיירה, איש מעשה ורב-תחבולות, ופנה אל הנאספים: "ביתי ניצב במבואות העיירה וחזק כמבצר. בואו, נתאסף אצלי. כל אחד יביא עמו קלשון, גרזן או מכוש. כשיגיעו השודדים לפאתי העיירה, יצטרכו לעבור ליד ביתי. נחכה שם לתוקפים, ואולי נצליח להילחם בהם ולהבריחם".

התעודדו האנשים. הלכו לבתיהם, ועד-מהרה חזרו לבית הגביר, חמושים בכלים שונים, וחיכו לבאות.

הלילה חלף, הגיע היום הבא. כל הגברים מכונסים, חמושים, בבית הגביר, חוץ מאחד - אהרן-ניר הקצב. חיכו עד הערב, וכאשר בושש, הלכו לביתו שלושה אנשים, לברר מדוע לא בא.

עמדו בפתח ביתו של ר' אהרן, ונדהמו למראה עיניהם. יושב האיש בחברת משפחתו, כאילו לא אירע דבר, ועורך את ה׳סדר'. הקצב התנצל: "חג היום, ואינני מוכן להפר את ליל ה׳סדר'. הרי ליל שימורים הלילה, ואנו מובטחים מכל רע". . .

השלושה ניסו לדבר על לב בני-הבית, להסביר את הסכנה שלתוכה הם מכניסים את עצמם. אך הקצב ומשפחתו היו איתנים בביטחונם בה'. "אתם עשו כרצונכם", השיבו לשליחים, "אנו נשארים כאן ומשליכים את יהבנו על הקב״ה".

הכוננות היתה בשיאה, כאשר הגיחו ראשוני השודדים, מתגנבים כחתולי-לילה אל העיר. כל הבתים היו חשוכים. רק בית אחד היה מואר - ביתו של הקצב. לשם פנו השודדים.

מתוך הבית נשמע קול שירה עריבה. היה בה, בשירה, משהו שעצר את הכנופיה מלפרוץ אל הבית. מנהיג השודדים ועוזרו התקרבו בשקט אל החלון והציצו פנימה.

מחזה שלא מן העולם-הזה נגלה לעיניהם. ליד שולחן מכוסה מפה צחורה, ישב אהרן- ניר כמלך של ממש. לפניו, על השולחן, כלי כסף, צלחות וגביעים, וסביב השולחן יושבים אשתו, הדורה כמלכה, והבנים והבנות, כנסיכים ונסיכות. פני המסובים הקרינו רוחניות גבוהה, כל-כולם שקועים בשירה, משוחררים לחלוטין מכל טרדות של חולין.

מנהיג השודדים התרשם עד עמקי נפשו מהמראה שראה. נדמה היה לו שאין אלה בני- אדם, אלא מלאכי-שמים. "אנו עוזבים עיירה זו!", לחש לעוזרו והתרחק מהחלון. זה פרש את זרועותיו בחוסר-אונים, והלך אחר מפקדו.

השניים חזרו אל הכנופיה, שחיכתה להם בקוצר-רוח. כשהגיעו, קרא מנהיגם בקול גדול: "היהודים שוב הפעילו נגדנו את מעשי הכישוף שלהם. . . אם לא נעזוב את המקום מיד, נהיה אבודים לנצח!".

כהרף-עין עלו השודדים המבוהלים על סוסיהם ונסו מהמקום. כעבור דקה לא נותר איש מהם בתחום העיירה.

לכל ההתרחשויות היו עדים שני סיירים, שנשלחו מטעם הגביר לעקוב אחר צעדי השודדים. הם שבו לבית הגביר ודיווחו על כל מה שהתרחש ועל מנוסת התוקפים. הכול יצאו מהבית הנצור ובאו אל בית הקצב.

הקצב ובני-ביתו עדיין ישבו ליד שולחן ה׳סדר'. הם לא ידעו כלל על מה שהתרחש מאחורי חלון ביתם. לא שמעו את בוא השודדים, ולא ידעו על הסתלקותם. חשבו לתומם, שהאנשים באו לאחל להם חג שמח. . .

הגביר סיפר להם את דבר נס ההצלה ואמר: "אכן, צדקתם, ליל שימורים הוא הלילה הזה ולא ינום ולא יישן שומר ישראל".

שופר בליל-הסדר

חורף קשה עבר על העיירה סמטניץ. התושבים כבר ציפו להפוגה בגשמים ולמעט קרני שמש מחממות. אבל כשהגיע סוף-סוף האביב, החלו עננים שחורים מסוג אחר להעיב על שמי העיירה והאזור כולו.

תושבי האזור הכירו יפה את הורבאן המשומד, יהודי שהמיר את דתו ופיתח שנאה עזה כלפי אחיו לשעבר. כשהיה עובר ברחוב, היו הכול עוברים לצד השני, שכן פגיעתו של זה הייתה רעה ומכאיבה.

הורבאן זה קיבץ סביבו חבורת פורעים, ומדי פעם יצאו לפרוע בעיירות ישראל. כעת נודע כי בכוונת הרשעים לתקוף הפעם את העיירה סמטניץ.

ההכנות לקראת חג הפסח נערכו באותה שנה בצל הפחד מפני חבורת הפורעים. ואמנם, ימים אחדים לפני החג, הגיע שליח חשאי מאחת העיירות הסמוכות ובפיו הידיעה: הורבאן מתכונן להגיע לסמטניץ בליל חג הפסח. . .

את תחושת האימה שאחזה בלבבות, ניתן היה לחוש בכל פינה. הנשים והילדים כמעט לא נראו ברחובות. כל עבודות הניקיון, שמקובל היה לעשותן בחצר הבית, נעשו הפעם בתוכו. מי שלא היה מוכרח, לא יצא את פתח ביתו. קשה היה להאמין כי בעוד ימים אחדים יחוגו יהודי סמטניץ את חג החירות. . .

בערב החג ממש נשמע קולו של כרוז העיירה עולה מן הרחוב. הכול מיהרו לפתוח את חלונות ביתם כדי לשמוע מה בפיו. ההכרזה שבפיו הייתה מפתיעה, ואולי משום כך גם הפיחה תקווה. הוא הכריז, כי רב העיירה, הגאון הצדיק רבי יהודה אסאד, קורא לכל התושבים להתכנס ולעשות יחדיו את ליל-הסדר. כל משפחה תיטול עמה את מצותיה, יינה ושאר תבשילי החג ותבוא לבית-הכנסת הגדול.

קריאתו של הרב רוממה מעט את רוחם של בני סמטניץ. הרעיון לעבור את רגעי הפחד בצוותא נסך עידוד בלבבות. גם עצם יוזמתו של הרב הזכירה את גדולתו ותרמה לחיזוק התקווה כי בצילו לא יאונה להם רע.

שולחנות בית-הכנסת הוצבו בטורים ארוכים ומסודרים. המפות הלבנות כוסו עד מהרה במצות וביין שהביאו תושבי העיירה. כך ישבו יחד, אנשים נשים וטף, והרב החל בעריכת הסדר. הוא ישב על בימת בית-הכנסת, לצד בני-משפחתו ומקורביו. מראהו היה כשל מלאך אלוקים. לבוש היה קיטל לבן, וזקנו החיוור נבלע בתוכו.

לפני תחילת הסדר, קרא הרב בחשאי לכמה מן הצעירים, והטיל עליהם ללכת אל מבואות העיירה, להמתין שם ולצפות לבאות. ובינתיים ניהל הרב את הסדר ביד רמה, מתוך שמחה וביטחון בה'.

ככל שנקפו הדקות, כן גבר הפחד בלבבות מפני הבאות. אבל לפחות כלפי חוץ השתדלו הכול להראות פנים שלוות, שרו ושמחו בשמחת חג החירות.

קרבה שעת חצות. המתח בהיכל בית-הכנסת גבר. לפתע נכנסו שליחי הרב ופניהם חיוורים כסיד. הם פסעו בזריזות אל הרב ודיווחו לו כי חבורת הפורעים בדרך. הם שמעו את קולות הפרא שלהם קרבים מרחוק.

חיש-מהר עברו הדברים בין כל המסובים. מהומת אימה קמה במקום. נשים החלו ליילל בבכי, והילדים עשו זאת בעקבותיהן. הגברים התרוצצו מאיש לרעהו בניסיון לשית עצה.

לפתע התרומם הרב ממקומו ובתנועת יד אחת היסה את כל המהומה. "אחיי ורעיי היקרים", פתח הרב ואמר, "האם שכחתם כי ליל שימורים הוא הלילה הזה? שומר ישראל אינו מפקיר לעולם את צאן-מרעיתו, ועל-אחת-כמה-וכמה בלילה זה. אל לכם להפריע את שמחת החג. התייצבו בשקט ובשלווה במקומותיכם וראו את ישועת אלוקינו אשר יעשה עמנו הלילה הזה".

דבריו של הרב פעלו את פעולתם. קולות הבכי נדמו. עיני הכול היו נעוצות ברב הגדול, שירד בתום דבריו מן הבימה. הוא ניגש אל ארון-הקודש ופתחו. ראשו נתחב פנימה, והוא חיפש שם דבר-מה. לפתע שלף הרב מתוך ארון-הקודש את שופר התקיעות של ראש-השנה. לאחר- מכן נטל ממגירת שולחנו את טליתו ונתעטף בה עד מעל לראשו. איש לא הבין לפשר מעשיו. אולם הרב הורה לצאן-מרעיתו להישאר על מושבם, ויצא לבדו את אולם בית-הכנסת.

רבי יהודה אסאד צעד לעבר מבואות העיירה. קולות הפורעים היו עתה קרובים ביותר. והנה הם נראו קרבים ובאים, רכובים על סוסיהם. בראש המחנה רכב הורבאן המשומד בכבודו ובעצמו. ברגע זה עצם רבי יהודה אסאד את עיניו, כיוון את אשר כיוון ותקע תקיעה אחת רמה וממושכת בשופר שבידו.

באותו רגע נראה היה הורבאן כמי שהיכהו ברק. הוא הבחין ברב עטוף הלבן ושמע את תקיעת השופר שיצאה מפיו. על פניו נמסכה אימה. עיניו כאילו יצאו מחוריהן. כמי שאחזו טירוף היפנה את סוסו לאחור, ובקריאות פחד נמלט אל מחוץ לעיירה, ואחריו כל בני חבורתו.

הרב שב לבית-הכנסת ועל פניו נח חיוך מרגיע. הוא סיפר לבני הקהילה הנדהמים כי הפורעים שבו בבהלה על עקביהם. רק אחר-כך נודעו פרטיו המדוייקים של המעשה הפלאי, מפיו של אחד מבני העיירה הנוכרים, שעמד כל אותה שעה בחלון ביתו וצפה בתדהמה בנס הפסח.

========================================================

ויכוח למטה ולמעלה

ההכנות לקראת חג הפסח אצל רבי ישראל בעל-שם-טוב היו נערכות מתוך שמחה רבה ועצומה. תלמידיו הגדולים היו נאספים כדי לערוך בחברתו את הסדר. ליל הסדר היה שעה של התעלות רוחנית כבירה, כאשר הבעש״ט יושב בראש השולחן ופיו מפיק דברי תורה עמוקים בענייני ההגדה.

אבל בשנת תקט״ז - או תקי״ז - היתה התנהגותו של הבעש״ט שונה ומסתורית. אך אתמול, בעת שאיבת 'מים שלנו', היה שרוי בשמחה רבה, והנה לעת-ערב, בשעת בדיקת חמץ, לבשו פניו קדרות. התלמידים הבינו שדבר-מה נסתר מעיב על שמחת ההכנות לחג. הדבר גרם גם להם לשקוע בחרדה ובצער.

בלילה, לאחר בדיקת חמץ, קרא הבעש״ט עשרה מתלמידיו וביקשם לערוך תיקון-חצות בכוונה רבה. עתה היה ברור להם, כי הבעש״ט מבקש לבטל איזו גזירה רעה, שרק עיניו הטהורות צופות אותה.

הבוקר האיר והתלמידים קיוו שהיום החדש יביא עימו גם מצב-רוח חדש אצל רבם, אבל פני הבעש״ט הוסיפו להיות חיוורות וחמורות-סבר. הוא אף ביקש מהתלמידים, לכוון בעת התפילה את הכוונות המיוחדות לראש-השנה.

לאחר התפילה אמר הבעש״ט דברי תורה, שהתמקדו במידת הביטחון בה'. "הביטחון האמיתי הוא", אמר, "שגם כאשר האדם אינו רואה שום מוצא ושום מבוא לישועה, הוא בוטח בה' ומאמין בישועתו הקרובה". עוד אמר הבעש״ט, כי הביטוי לביטחון הוא השמחה.

אחרי הדברים ניכרה על פני הבעש״ט ארשת של שמחה, אך זו היתה מהולה בחרדה. כך עבר היום, ברגשות מעורבים של שמחה הכרוכה במרירות-הנפש. בשעת אפיית מצת- המצווה היהת הבעש״ט בשמחה, אך לפני תפילת מנחה ציווה שוב על תלמידיו לכוון את הכוונות של ראש- השנה, וחרדה נפלה עליהם.

ליל הסדר הגיע. התלמידים הקדושים הסבו סביב רבם, וציפו להסבריו ולדברי התורה הנפלאים שהיה נוהג לתבל בהם את אמירת ההגדה. אבל השנה לא הרים הבעש״ט את עיניו מן ההגדה כל הסדר. הוא רק קרא את הכתוב בנעימה משתפכת, ולא פסק אף לרגע קל מקריאתו. הדבר גרם צער עמוק לכל התלמידים.

הבעש״ט השתתק, והיה שקוע בשרעפיו. דממה השתררה בחדר. גם התלמידים היו שקועים במחשבות ובהרהורים. ולפתע נשמע קול צחוק מפי הבעש״ט. התלמידים הביטו בו וראו כי עיניו עצומות, פניו לוהטות בשלהבת-קודש, והוא צוחק מתוך חדווה פנימית עמוקה.

כעבור שעה קלה פקח הבעש״ט את עיניו וקרא: "מזל-טוב! ברוך הוא וברוך שמו הגדול, הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו, שגם עמו הם בבחינת ישראל, ופועלים יותר מאשר ישראל׳יק בעל-שם-טוב".

שמחה גדולה הציפה את התלמידים, אבל הם השתוקקו לדעת את פשר הדבר והתפללו בלבם שרבם יואיל לספר להם את אשר ראה בעיניו הקדושות. ואכן, הבעש״ט סיפר:

"בערב חג הפסח השנה נגזרה גזירה חמורה על אחד מכפרי היהודים שבסביבה. גויי אותו מקום, שרחשו שינאה עזה ליהודים, גמרו בלבם להתנפל על היהודים דווקא בליל חגם ולכלות בהם את זעמם.

"בראותי זאת, ניסיתי לעורר רחמים לפני היושב במרומים. ביקשתי גם את עזרתכם, בתפילה ובכוונות. אבל כל מעשיי וכל מעשיכם, לא הועילו. לפיכך נתאזרתי במידת הביטחון והשלכתי את יהבי על אבינו שבשמים. כשראיתי את עוצמת הגזירה, לא ראיתי כל סיכוי לבטלה, אבל כפי שאמרתי אתמול, מידת הביטחון דורשת אמונה מוחלטת בכל מצב.

"הערב, כשישבנו לעריכת הסדר, לא ידעה נפשי מרגוע. שעת הגזירה קרבה והלכה, ולא ראיתי כל מוצא. אבל לפתע השתנו פני הדברים מן הקצה אל הקצה.

"באותו כפר ישב לשולחן הסדר זוג חשוך-ילדים. האיש, שהוא מחסידינו, בינוני בידיעת התורה אבל תמים במעשיו ובעל מעשים טובים, ישב עם רעייתו, קרא את ההגדה וסיפר לה את סיפור הצרות של בני-ישראל במצרים, על-פי המדרשים.

"כשסיפר על גזירת 'כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו', פרצה האשה בבכי מר. 'אילו היה הקב״ה מזכה אותי בבן', אמרה, 'הייתי נוהגת בו אחרת. לא הייתי מאפשרת לאיש לפגוע בו. לא הייתי נוהגת עמו כפי שהקב״ה נוהג בנו'.

"הבעל, מצידו, הצדיק את הדין ואמר שעלינו להאמין כי צדיק ה' בכל דרכיו. אבל האשה הוסיפה לטעון: 'איפה מידת הרחמים? איך יכול הקב״ה להתנהג כך עם בנו יחידו? אפילו אם אנחנו חוטאים לו, בכל-זאת הרי אנו בניו!'.

"כך התנהלה ביניהם שיחה נוקבת. הבעל מצדיק את הקב״ה, ואילו האשה טוענת שהוא היה צריך לרחם יותר על עם-ישראל. אחרי הכוס הרביעית נסתתמו טענותיו של הבעל, והוא אמר: 'הצדק איתך. הקב״ה צריך לרחם יותר על עמו'. ומכיוון שתם הוויכוח, והם היו תחת השפעת היין ששתו, קמו שניהם ויצאו בריקוד".

הבעש״ט סיים את דבריו: "באותו רגע קיבלו גם בשמים את דברי הסניגוריה של האשה הכפרית, וכאשר יצאו השניים במחול, נהייתה שמחה בכל העולמות, וגם אני שמחתי שמחה רבה. ומובן שגם הגזירה נתבטלה".

מריבה ששככה

הרבי מאפטה, המכונה 'אוהב ישראל', היה זהיר באופן מיוחד מפני חשש של חמץ בפסח. בביתו ידעו, שאפילו כאשר התעורר חשש קל שבקלים בנושא זה, היה פוסק לחומרא.

במיוחד היה מקפיד על שלוש המצות שמהן היה אוכל בליל-הסדר. אף שגם יתר המצות שעלו על שולחנו בכל ימי החג כשרות היו למהדרין מן המהדרין, הרי על אותן שלוש מצות היתה הקפדתו חמורה בתכלית החומרה. הוא עצמו היה מתעסק באפייתן ולא נתן לאיש להתקרב אליהן. מיד בתום אפייתן היה אורזן באריזה כפולה ומשמרן בפינה מיוחדת, בחדר מיוחד שהותקן לקראת החג לאיכסון מצות אלה וכל יתר המצות.

מדי שנה היו כמה מהחסידים הקרובים של הרבי מוזמנים לסעוד עימו על שולחן הסדר. עריכת הסדר נעשתה תמיד ברוב עם, ומובן שההכנות לקראת הסדר היו רבות.

באותה שנה היה מספר האורחים המוזמנים רב במיוחד, וההכנות לחג היו בהתאם. הרבנית טרחה ועמלה סביב הצוות שעסק במלאכת הבישול, ובמקביל ניצחה ביד רמה גם על אלה שעסקו בשאר ההכנות: סיוד הקירות, מירוק הרהיטים, התקנת החצר, ועוד ועוד.

נהוג היה בעיר אפטה, שבימים הסמוכים לחג היו עוברים גבאי הצדקה מבית לבית ומלקטים מצרכים שונים לעניי העיר. בראש וראשונה, היו אוספים מצות, שכן לא זו בלבד שאכילתן היא חובה מן התורה, אלא שהן גם היקרות ביותר מתוך כל מצרכי הפסח. לא נמצא בית בכל העיירה שהגבאים התדפקו על דלתותיו ולא נענו ברצון וביד נדיבה. גם על ביתו של הרבי לא פסחו הגבאים, כמובן.

כשהגיעו לבית הרבי היו ידיה של הרבנית מלאות עבודה. היא הורתה לאחד השמשים לגשת לחדר המצות ולקחת מן המצות שלוש מצות עבור גבאי הצדקה. העבודה לפניה הייתה רבה והיא לא הלכה לבדוק אילו מצות מסר השמש לגבאים.

הגיע ערב החג והרבנית ניגשה לעריכת השולחן. והנה, שומו שמים - המצות המיוחדות של הרבי נעלמו. ליבה של הרבנית פג. במהירות שיחזרה את כל מה שאירע והבינה כי השמש, בתום-לבו, בחר דווקא במצות המיוחדות של הרבי כדי לתיתם לגבאים!

לבה של הרבנית נפל בקירבה. דבר כזה טרם אירע בבית. מה תעשה עתה? כיצד תוכל לספר זאת לרבי? במחשבה מהירה החליטה להעלים את הדבר. הן ממילא אין כל אפשרות להשיב את הנעשה. מדוע אפוא להסב לרבי עוגמת-נפש מיותרת! נטלה הרבנית שלוש מצות אחרות והניחה אותן מול מקום מושבו של הרבי.

בעיר אפטה התכונן לקראת הפסח זוג צעיר. זה להם הפסח הראשון לערוך את החגבצוותא. בערב החג, משנכנס הבעל למטבח, מצא את רעייתו עוסקת בהכנת קניידלאך מקמח מצה. אחדים מהקניידלאך כבר התבשלו בתוך סיר המרק.

הבעל, שהיה ירא-שמים ונזהר כל ימיו ממצה שרויה, נרעש ממראה עיניו והרים קול זעקה: "שרויה בפסח!". הרעיה הצעירה הגנה על עצמה בטענה כי אימה וסבתה אף הן אכלו 'שרויה' בפסח. הבעל התכעס וצעק שלא העלה על דעתו שצריך להבהיר דבר פשוט כל-כך, שבפסח אין אוכלים 'שרויה'.

אולם האשה עמדה על שלה והצהירה כי לא תשנה ממנהג אימותיה. גם הבעל לא אבה לוותר. הרוחות בבית התלהטו. בהגיע ליל הסדר היתה האווירה בבית הזוג הצעיר עגומה למדי. הבעל לא אכל מתבשיליה של רעייתו, והביט בלב מתפלץ בקניידלאך העולים על השולחן.

בביתו של הרבי מאפטא, היתה אווירת ליל-הסדר עילאית ומרוממת. הרבנית שמחה על התבונה שהדריכה אותה לא לספר לבעלה על עניין המצות. קודם לכן, כשהגיע זמן אכילת המצה, החסיר לבה פעימה, אך מיד נרגעה. התנהגותו של בעלה לא חרגה מהרגיל. הוא נטל בידיו את המצות, בירך עליהן בכוונה רבה כהרגלו, כאילו לא אירע דבר. ליל-הסדר עבר בשמחה ובהתרוממות-רוח.

ימים אחדים לאחר הפסח הופיע אותו זוג צעיר בביתו של הרבי. הם סיפרו על המריבות שנתגלעו ביניהם בפסח האחרון וביקשו את עצתו. הרבי ביקש לשמוע מה אירע, והשניים סיפרו לו על המריבה הגדולה שפרצה ביניהם בנושא המצה השרויה.

הרבי הרהר קלות ולפתע פנה אל שמשו וביקשו לקרוא לרבנית. הרבנית נכנסה פנימה תמהה במקצת. "ספרי להם בבקשה אילו מצות אכלתי השנה בליל הסדר", פנה אליה הרבי.

לשונה של הרבנית דבקה לחיקה. לבה הלם בקרבה: האמנם ידע בעלה? האם רוח-הקודש פיעמה בו? בלית-ברירה נאלצה הרבנית לחשוף את סיפורן האמיתי של המצות.

פנה הצדיק מאפטא אל הבעל הצעיר ואמר: "רואה אתה, אני, שהקפדתי על הידור המצות בליל-הסדר ידועה לכל, אכלתי השנה מצות רגילות, ככל האדם, ולא פציתי פה. ידעתי גם ידעתי, אך החרשתי כדי לא להפר את שלום הבית. ראוי היה גם לך, שלמרות הקפדתך לא לאכול 'שרויה' בפסח, תמצא את הדרך לשכנע את רעייתך, בנועם ובסבלנות, ללכת בדרכך ולא להפר את שלום ביתך בחג הפסח.

מיהרו שני בני הזוג להתפייס ופנו לביתם שמחים ואוהבים כבראשונה.

חבילה ממוסקווה / סיפור לחג

שלוש שנות גלות עברו על החסיד ר' רפאל כהן. הוא נאסר על-ידי השלטון הקומוניסטי בעוון לימוד תורה והפצת יהדות, כאחד מאלפי שליחיו של הרבי הקודם מליובאוויטש, ונשלח לגלות בכפרים נידחים שליד סיביר.

סבל רב היה מנת-חלקו - רעב, מחסור, קור, מחלות, בדידות ואנטישמיות. אולם הסבל הגדול ביותר עבורו היה כשהתקרבו החגים, והוא המתין בעיניים כלות לקבלת צורכי החג מאת בני-משפחתו. מבחינתו, לחגוג את ראש-השנה בלי שופר, את חג- הסוכות בלא ארבעת המינים ואת חג-הפסח בלא מצות ויין - היה הדבר הקשה והמציק ביותר.

שנה אחת זכה לקבל חבילה ובה יין לארבע כוסות, אך מצות לא היו שם. הוא ניסה להשיג גם מרור, אף שכדבריו, "מרור רוחני היה לי שם בשפע". הוא פנה אל מכריו הגויים וביקשם לנסות להשיג בשבילו חזרת, אלא שבתקופת הפסח שרר באזור קור עז והחזרת לא הייתה מצויה.

הגויים הבינו שכנראה החזרת היא מאכל אהוב על היהודי המוזר שנקלע אליהם, ולקראת חג- השבועות קיבל מנות גדושות של חזרת מכל ידידיו הגויים, שדאגו לספק לו את הירק החביב עליו. . .

זה היה בשנה השלישית של גלותו. החל מפורים ציפה ר' רפאל לקבלת החבילה מהבית ובה מצרכי הפסח. עבר יום ועוד יום - והחבילה לא הגיעה.

התעוררה אז בעיה חדשה. עקב התחלת עונת הפשרת השלגים, חדלה מרכבת הדואר להגיע לכפר שבו שהה, וכל הדואר היה מתרכז בכפר שנמצא במרחק כשלושים קילומטרים משם. הוא ויתר האסירים המתינו בקוצר-רוח שמרכבה כלשהי תצא מכפרם אל נקודת הדואר, אך שום מרכבה לא יצאה.

בתחילת חודש ניסן נודע שפקיד של הג-פ-או (המשטרה החשאית) נצטווה לנסוע לאותו כפר, לבצע שם שליחות מסויימת ולחזור. מיד התנפלו עליו כל האסירים והתחננו לפניו שיביא עמו מכתבים וחבילות מהדואר.

האיש הסכים להביא מכתבים בלבד, ואילו חבילות סירב להביא, באמרו שמסלול נסיעתה של המרכבה עובר מעל נהרות ששכבת הקרח שעליהם נעשתה דקה, ואם יטעין על המרכבה משא כבד, הוא מסכן את חייו.

ואכן, לאחר שהפקיד סיים למלא את שליחותו, נכנס לדואר והודיע שהוא מוכן לקחת עבור האסירים רק מכתבים, אך לא חבילות.

אמר לו פקיד הדואר: "חבילה אחת אתה מוכרח לקחת. זו חבילה ממשלתית חשובה ממוסקווה. היא מלאה בחותמות שעווה מכל צדדיה. קח עמך חבילה זו בלבד". לקח עמו השליח את החבילה ואת המכתבים, וחזר לכפר.

בהגיעו לכפר, התנפלו עליו כל הגולים לקבלת מכתביהם, ובתוך כך ראו את החבילה הממשלתית החשובה, אשר עליה התנוסס שם הנמען - שמו של ר' רפאל כהן. הוא לא האמין למראה עיניו. בשמחה אין-קץ עט על החבילה ומיהר לפותחה. לאושרו הכילה החבילה - קילוגרם מצה שמורה לחג-הפסח!

אמנם יין ושאר מצרכים לא היו בחבילה, אבל הוא אוחז עכשיו בידיו מצות אמיתיות, מצות שמורות, מהודרות - מצות בכפר נידח בסיביר!

כל החבורה השתתפה בשמחתו, ומיד התחוללה שם מעין הילולה. הגויים הרימוהו על כתפיהם וקראו: "הידד! הידד!". קריאות נשמעו: "אלוקי היהודים שומר עליך!", "הקב״ה דואג לך!".

באותו כפר שהה עוד יהודי. הוא היה רחוק מאוד מהיהדות ומשמירת תורה ומצוות. בכל-זאת אמר לו ר' רפאל: "יש לי כאן קילוגרם מצות, אנחנו נתחלק בהן בינינו בחג-הפסח".

מיד החלו הגויים לצעוק לעברו: "אל תיתן לו מצות! הוא איננו דתי! הוא אוכל טריפות!".

ר' רפאל לא התרגש מהקריאות. כחסיד, הלוא ידע שיהודי איננו כפי שהוא נראה ושבקרב כל יהודי שוכנת נשמה טהורה ומלאת אמונה.

הוא פנה לאותו יהודי: "אם תבטיח לי שכל ימי הפסח לא תאכל חמץ או מאכל טרף, ותאכל רק מה שאני אוכל - אתחלק איתך במצות".

היהודי הבטיח בהתרגשות רבה.

לאחר שהגויים שמעו את הבטחתו, צעקו אליו, כשהם מנופפים לעברו באגרופיהם: "בן-מוות אתה אם נתפוס אותך אוכל חמץ!". ואילו לר' רפאל אמרו: "אל תדאג, נשמור עליו היטב". . .

את ליל-הסדר חגג ר' רפאל ביחד עם אותו יהודי. מצות היו להם, ובמקום ארבע כוסות של יין, היו להם ארבע כוסות של דמעות. אבל השמחה על עצם הזכות לקיים את מצוות אכילת מצה בתנאים כאלה - חיפתה על הכול.

במשך כל ימי חג-הפסח ניזונו שני היהודים שבכפר הגולים רק ממצות ומפרי ששמו היה 'קלובקה', ושתו ממי המעיין שהיה שם בהר. היהודי קיים את הבטחתו, ובילה שעות ארוכות במחיצת ר' רפאל, שסיפר לו על חג-הפסח ועל האמונה היהודית.

את סיפורו סיים ר' רפאל במילים אלה:

"בשולחן-ערוך נידונים שלושה מצבים של מחסור במצרכי החג: מי שיש לו יין אבל אין לו מצות; מי שיש לו מצות אבל אין לו יין; מי שאין לו לא יין ולא מצות. במשך שלוש שנות גלותי עברתי את כל שלושת המצבים הללו". . .

שמונה ימי צום

היה זה במחנה-עבודה בסיביר, לשם נשלח ר' אהרון נ' בעוון 'פעילות מחתרתית נגד המדינה'. הפעילות ה׳עויינת' התבטאה בכך שהיה יהודי דתי, שומר תורה ומצוות, ואף השתדל להפיץ תורה בסביבתו הקרובה. על 'חטא' זה נאסר ונשפט לעשר שנות גירוש למחנה סיבירי, ל׳חינוך מחדש'.

פסח תש״ג היה בשנה השביעית לגירושו. בשנים הקודמות הצליח לקבל חבילות מהבית ובהן מצות ומצרכים כשרים לפסח, וכך התקיים בימי החג. גם בשנה זו קיבל עוד בתחילת חודש אדר מכתב מביתו, שבו הודיעה לו משפחתו כי נשלחה עבורו חבילה עם מצרכי הפסח ושידאג לקבלה.

עברו הימים והחבילה טרם הגיעה. ימים אחדים אחרי ראש-חודש ניסן באה אליו מפקחת מטעם 'מחלקת ההסברה הפוליטית'. היא היתה ממונה גם על הצנזורה ועל המכתבים והחבילות שקיבלו האסירים מדי פעם. עילת בואה אליו היתה כדי להכירו ולדעת אם עודנו מחזיק בהשקפותיו הדתיות. היא התעניינה אם הוא מקפיד על אי- עבודה בשבתות ובחגים ועל אוכל כשר. כמו-כן ביקשה לדעת מהי מצה.

ר' אהרון השיב בכנות על שאלותיה. היא ביקשה לדעת מתי יחול חג-הפסח. "בעוד עשרה ימים", השיב ר' אהרון.

"ומה תעשה אם לא יגיעו המצות לפסח?", שאלה המפקחת.

"אסתפק בתפוחי-אדמה", השיב.

"ואם לא יהיו לך תפוחי-אדמה?", הוסיפה להקשות.

"במקרה כזה לא תהיה לי ברירה אלא לרעוב", אמר.

"שמונה ימים? !", תמהה.

ר' אהרון הנהן בראשו ואמר: "אני מקווה, שבעזרת-ה' אוכל להחזיק מעמד".

הגיע הפסח והחבילה לא הגיעה. אין מצות ואין יין, אין ירקות ואין פירות. גם תפוחי- האדמה אזלו באותה תקופה. בליל הסדר הזמין אליו ר' אהרון שני יהודים נוספים שהיו במחנה. על השולחן פרשו נייר לבן, ובמקום יין מזגו ארבע כוסות תה.

לתדהמת הכול הוציא ר' אהרון שלוש מצות והניחן על השולחן. "יש לי, השגתי", סתם ולא פירש. כך ערכו את הסדר, עם מעט מצות ותה, כאשר קריאת ההגדה נעשית מתוך הזיכרון.

בליל הסדר השני כבר לא היו להם מצות. עתה יכול היה ר' אהרון לגלות את הסוד: "מאז היותי במחנה, נהגתי להותיר שלוש מצות לשנה הבאה. הרי לא יכולתי להיות בטוח שאקבל בשנה הבאה מצות טריות. ואכן, השנה לא קיבלתי, ויכולנו לקיים את המצווה במצות של אשתקד".

חבריו כעסו למשמע דבריו. "אילו היינו יודעים שאין לך עוד מצות, לא היינו אוכלים את פירוריך האחרונים", אמרו.

"לכן לא גיליתי", אמר ר' אהרון בחיוך שמח, "רציתי שגם אתם תקיימו את מצוות אכילת מצה".

"אבל מה יהיה איתך? ממה תתקיים שמונה ימים?", באה השאלה.

"ה' יעזור", השיב ר' אהרון.

עברו הימים. ר' אהרון הכניס לפיו רק חתיכות סוכר שהשיג. כוחותיו אזלו אט- אט. חבריו ניסו לשכנעו שיאכל חמץ, שהרי זה פיקוח-נפש, אך הוא התעקש.

באמצע הפסח באה המפקחת לבקרו בעבודתו. היא הבחינה בחיוורונו ובידיו הרועדות. "הבאתי לך משהו לאכול", אמרה והוציאה לחמנייה לבנה. ריחה כמעט גרם לו להתעלף. הוא הודה על הרצון הטוב, אך הסביר שבפסח אינו אוכל חמץ. היא הלכה מבלי לומר מלה.

למחרת באה שוב לבקרו. "הבאתי לך עוגות שאפיתי בעצמי. אתה מוכרח לאכול, אחרת תמות", ניסתה שוב. ר' אהרון דחה את ההצעה בנימוס אך בתקיפות. היא הלכה נרעשת כולה.

בימים האחרונים כבר לא היה יכול לרדת מהמיטה. חבריו הישקו אותו במים מתוקים, ומזה חי. באחרון של פסח כבר היה על סף עילפון. הוא ניסה לקחת את הסידור ולהתפלל, אך ראשו הסתחרר, וכשהתעורר מצא מולו אחות ממחלקת העזרה הראשונה של המחנה, שהזריקה לו חומר שגרם לו לחוש חום עז בכל גופו.

כך, בין עילפון להכרה מעורפלת, עבר היום. כשהחשיך, באו חבריו היהודים ובישרו לו שכבר יצא החג. הם הביאו לו כמה צנימים ותה והאכילו אותו בכפית, כשם שמאכילים תינוק. עברו עוד ימים אחדים עד ששב לאיתנו.

יום בהיר אחד נקרא ר' אהרון למפקד המחנה. בחדרו מצא את המפקחת, חיוורת כסיד. המפקד אמר, כי נודע לו שהמפקחת החזירה חבילה שהגיעה על שמו, ואחר-כך השמידה שני מכתבים שנשלחו מהבית, כדי שלא ייוודע לו שהחבילה הוחזרה. עתה הבין ר' אהרון מדוע המפקחת דאגה לו כל-כך. היא פחדה שמא ימות, ומותו ירבץ על מצפונה.

המפקד ביקש ממנו לחתום על כתב-תלונה נגדה, והבטיח שהוא עצמו ידאג שתיענש כדין. היא החלה לבכות ולהתחנן למען ילדיה, אשר אביהם מת במלחמה למען המולדת. "לא ממני תבקשי, אלא מהאיש שכמעט גרמת למותו", אמר המפקד בזעם.

ר' אהרון אמר, שניכר עליה שהתחרטה על מעשיה, ואף ניסתה לתקן את המעשה הבלתי-אנושי שעשתה. הוא מצידו, אמר, מוכן לסלוח לה.

"אתם אנשים מופלאים", אמר המפקד, ובזאת נסתיימה הפרשה. אבל הפסח ההוא לא נשכח לעולם.

נס צ׳רנוביץ

הם ניצבו סביב השולחן הגדול ורידדו את הבצק הקשה בדבקות רבה: "לשם מצת מצווה". אך המלאכה נעשתה בדממה, מתוך התרגשות ומתח. אסור היה שיישמע כל רעש בחוץ.

האנשים שעבדו במקום ידעו, שזהירותם תקבע אם יוכלו בני צ׳רנוביץ לאכול השנה מצות בפסח, או שיצטרכו לרעוב בימי החג. אמנם בעיר זו, השוכנת על גבול רוסיה ורומניה, היו החיים שקטים מעט יותר מאשר בתוככי רוסיה האיומה, ממנה ברחו, אבל גם כאן לא חסרו סיבות לחשוש. השוטרים הקומוניסטים בצ׳רנוביץ לא היו טובים בהרבה מאחיהם שברוסיה.

דבר אחד היה ברור: אם יתגלה דבר המאפייה הנסתרת, יקיץ באחת הקץ על כל המצות ועל הקמח השמור שהושג בעמל רב, וכל העובדים שייתפסו במקום ישולחו לגלות ארוכת-שנים.

עבודתו של מוט׳ל הסבל היתה אפוא אחראית ורבת-סכנות. עליו הוטל להעביר את חבילות המצות, העטופות והמוסתרות, אל כל חלקי העיר, בהתאם להזמנות. הוא היה עושה זאת בעיקר בשעות הבוקר, כאשר אנשים רבים סבבו ברחובות, או בשעות בין- הערביים, כשהיו הבריות חוזרות ממקומות העבודה והרחובות היו הומים.

נוהג היה להתערבב בין האנשים, לבל יבחינו בו אנשי המשטרה הגלויים והחשאיים. בחושים חתוליים היה מתגנב אל חצרותיהם של מזמיני המצות, מניח את החבילה ליד דלת הבית ונעלם כלעומת שבא.

הימים חלפו, ושאננות מסוכנת חילחלה אל תוכו. הוא כבר עשה את מלאכתו כזקן ורגיל, ושוב לא ליוו אותו הפחד והמורא כבראשונה. בלבו אמר, כי איש אינו מתעניין במעשיו של איזשהו סבל עלוב העובר ברחוב לתומו. אבל לא-כן היה.

חבילת המצות שנטל עימו הפעם מן המאפייה היתה גדולה מן הרגיל. חבריו הזהירוהו, והציעו לו לחלק את הכמות לשתיים וליטול את המצות בשתי פעמים, אבל הוא לא נענה להם. כהרגלו, עטף את המצות הארוזות בכמה בדים ישנים, הכניסן לתוך שקו, העמיס את השק על גבו ויצא לדרך.

את עינו של השוטר המשועמם, שסבב בפינת הרחוב, צדה משום-מה דמותו של הסבל היהודי שהלך בניחותא, כאילו כל יומו לפניו. "מעניין מה כבר יכול לסחוב ה׳פאראזיט' הזה בשקו", הרהר השוטר.

עשתונותיו של מוט׳ל אבדו לרגע למראה השוטר שניצב לפתע מולו. "פתח את שקך", ציווה עליו השוטר ביוהרה. ידיו של מוט׳ל רעדו. עיניו התרוצצו בחוריהן ומוחו תר בקדחתנות אחר 'סיפור' משכנע, אבל המציאות פעלה מהר יותר. השק נפתח, הבדים נפרשו והמצות נתגלו.

"הו, היום העליתי דג שמן בחכתי", צהל השוטר בסיפוק, "יהודי אנטי-מהפכני שעוסק בפעילות דתית אסורה. של מי המצות הללו?", חקר.

"הן אינן שלי", פלט מוט׳ל מפיו בבהלה.

השוטר חייך בהנאה: "אם-כן, של מי הן?".

"אינני יודע", השיב מוט׳ל, מבולבל ונבוך.

"מי מסר לך את החבילה?", הוסיף השוטר לחקור. אבל לא איש כמוט׳ל ילשין על אחיו ויביא על-ידי-כך לחיסולה של מאפיית המצות הנסתרת. מוט׳ל שתק ושתק, וסבלנותו של השוטר החלה פוקעת.

השוטר אחז בזרועו ואמר: "קדימה, בוא עמי לתחנת המשטרה". מוט׳ל כבר ראה לנגד עיניו את הצפוי לו: חקירות, עינויים, סיביר, ומי יודע מה עוד.

בינתיים התקבצו סביב סקרנים רבים. יהודים שחלפו במקום, נרעדו למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם. הם חששו לגורלו של מוט׳ל המסכן, ויותר מכך חששו שמא לא יעמוד בלחץ, ויחשוף את כל העושים באפיית המצות בעיר.

באותה שעה עבר שם ר' אברהם-שמואל לבנהרץ ע״ה, חסיד חב״ד שהיה ידוע במסירות-הנפש שלו. הוא היה מהחסידים שנמלטו מהאזורים המסוכנים של רוסיה, ומצא מקלט זמני בצ׳רנוביץ. כשיצא לרחוב באותו בוקר והבחין בנעשה, הבין כי העסק בצרות.

הוא פילס דרך בין ההמון הרב, והגיע אל השוטר ור' מוט׳ל. ואז נטל את חבילת המצות מידיו הרועדות של מוט׳ל וקרא: "שלי הן, אני נתתי לו אותן!".

הציבור סביב הביט משתומם באיש המוזר, שמכניס את עצמו לצרות. גם לשונו של השוטר נעתקה לרגע. מוט׳ל המסכן ניצל את רגע המבוכה וחיש-מהר נעלם מן המקום.

כשהתעשת השוטר מתדהמתו, אחז בזרועו של ר' אברהם-שמואל ואמר: "אם-כן, מדוע אנו משתהים? בוא עמי".

אבל ר' אברהם-שמואל לא הראה כל סימן של פחד. הוא הרים את עיניו, הישיר מבט לעבר השוטר, ואמר בקול תקיף: "אדרבה, בוא נלך אל תחנת המשטרה, ושם כבר אגלה את פרצופך האמיתי".

השוטר נדהם. טרם נתקל בהתנהגות כזאת. או אולי היה לו מפני מה לחשוש. לשונו נעתקה, פניו החווירו, וניכר היה עליו שהוא מחפש מוצא מן הסבך. הוא פלט כמה מלים חסרות- משמעות, סב לאחוריו, ונעלם מן המקום.

ור' אברהם-שמואל, לקח את המצות ונעלם אף הוא. נס צ׳רנוביץ תש״ז.

ליל-סדר במחנה-השמדה

זה היה הפסח הראשון שעשה הרב סיני אדלר במחנה-השמדה נאצי. בלי מצות ויין, בלי הגדה ושולחן ערוך, אבל עם הרבה מרור. וכך הוא מתאר בזיכרונותיו את הפסח הקשה הזה:

שלושה שבועות רצופים ארך מסענו הנורא אל גיא-הצלמוות. כשהרכבת נעצרה ונצטווינו לצאת מן הקרונות, ראינו לנגד עינינו את הכתובת: מאוטהאוזן. זו הספיקה כדי להעביר צמרמורת בכל גופנו. עוד לפני שהגענו הנה כבר שמענו רבות על נוראותיו של המקום המיוחד הזה.

המחנה שכן באזור סלעי שבו פעלו מחצבות. את עבודת החציבה היו מבצעים אסירי המחנה, כמובן. אבל הרוצחים הארורים לא ידעו להכיר תודה על העבודה שנעשתה למענם. לעיתים קרובות אירע שה׳קאפו' היה יוצא בבוקר אל המחצבות עם קבוצת אסירים גדולה, ולעת ערב שב לבדו. כל הפועלים נורו, או הושלכו באכזריות ממרומי המצוקים.

עם פתיחת דלתות הקרון, עלה ריח חריף באפינו. כשהוכנסנו אל המחנה, כבר היה ברור מאין בא הריח. הועמדנו ברחבה שלפניה הייתה שורה של מבנים בעלי ארובות גבוהות. אלו הם הקרמטוריומים, ידענו, המשרפות שבהן עלו על המוקד כה רבים מבני עמנו.

באותו רגע נדרתי, כי אם יוציאני ה' חי מן המקום הזה, אקדיש את כל חיי לעבודת ה' וללימוד תורתו הקדושה. אחר-כך הועברנו לצריף-הסגר וכעבור ימים מספר למחנה הכללי. כאן לפחות יכולנו לנוע מעט בחופשיות ולבוא במגע עם אנשים.

קרבו ימי חג הפסח. במוחי התרוצצו מחשבות, כיצד אוכל להינצל מאכילת חמץ בשבעת ימי החג. לאחר הרהורים רבים הערכתי, כי בתנאים הקיימים, אפשר שאוכל לעמוד במשימה. החלטתי, שאת מנת הלחם היומית אחליף בכל יום במנת תפוחי-אדמה, וכך אוכל להינזר מחמץ בפסח.

אבל ימים אחדים לפני פסח, טפחה המציאות על פני. קיבלנו 'מתנת חג' והועברנו לאגף אחר במחנה מאוטהאוזן, שהיה שמור יותר ובעל תנאים קשים יותר. באגף הזה, כשהייתה מגיעה שעת השינה, היו מעמידים את כל האסירים זה ליד זה בתוך הצריף. כשהייתה ניתנת הפקודה, היו הכול נופלים כאחד על הרצפה שהייתה מכוסה במעט קש. מי שהיה מאחר ברגע, לא מצא מקום לגופו על הארץ. עד כדי כך הייתה הצפיפות בצריף איומה.

הגיע חג הפסח ולא יכולתי להוציא לפועל את תכניתי הראשונה. מנות המזון כאן היו מצומקות ביותר, וגם לא היה עם מי לנהל את סחר החליפין שקיוויתי לעשות. עבורי היה זה הסדר הראשון שהיה עלי לעבור לבדי, שכן את הסדר הקודם עדיין 'חגגתי' יחד עם בני- משפחתו בגטו טרזין.

בהגיע ליל החג, סברתי תחילה שלא לאכול את מנת הלחם, עד למחרת היום, כדי שלא להיכשל באיסור אכילת חמץ לפחות ביום הראשון. אולם אחד משכניי, יהודי תלמיד- חכם, העירני, כי אדרבה, עלי לאוכלו מהר ככל אפשר, מכיוון שאיסור חמץ בפסח חל עלי בעצם הימצאותו ברשותי.

אחרי המיפקד שנערך לפנות ערב, בטרם כניסתנו ללינה בצריף, נותרה לנו שהות כלשהי לעצמנו. זה היה הזמן לערוך את ה׳סדר'. ביקשתי מאחד הבחורים שיטייל עמי ברחבה שלפני הצריף. בשעת טיול הלוך ושוב, אמרנו בעל-פה קטעים מן ההגדה.

ליל סדר מיוחד במינו: ללא הסיבה וסעודת חג, ליל-סדר בהליכה. גופנו היה רצוץ ומושפל, אבל רוחנו הייתה בת-חורין, ולכן יכולנו לומר גם אז: "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוקינו משם". כשהגענו למלים: "לשנה הבאה בירושלים" - התכווננו לכל מלה.

היה נוסח מיוחד כלשהו שעבר בין המחנות ושנועד לאמירה לפני אכילת חמץ בפסח: "אבינו שבשמים, הנה גלוי וידוע לפניך שברצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ. אך על זאת דאב לבנו, שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת- נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך 'וחי בהם ולא שימות בהם', ולהיזהר מאזהרתך, 'הישמר לך ושמור נפשך מאוד'. על-כן תפילתנו לך, שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם. אמן".

מעט אחרי הפסח הועברנו למחנה סמוך, לא-הרחק מהמחנה המרכזי. התנאים במחנה זה, שהיה בנוי כולו מאוהלים בלבד, היו קשים מנשוא. אנשים איבדו כאן כל צלם אנוש. בתוך מעט הקש שהיה מפוזר על הארץ, היינו מחפשים גרעיני תבואה שאולי נשארו בו. התלאות שפקדו אותנו בהמשך, היו איומות ובלתי-ניתנות לתיאור.

אבל יום אחד הגיעה 'יציאת מצרים'. זה היה בערב שבת-קודש כ״א באייר תש״ה. מפינות המחנה נשמעו לפתע תרועות גיל. מיד נפוצה השמועה כי חיילי הס״ס ששמרו עלינו נעלמו משטח המחנה. שש שנים המתנו לרגע הזה, וכשהגיע - היינו כחולמים. פתאום ראיתי אדם הנוטל כובע של חייל ס״ס ובועט בו לגובה רב. רק אז הבנתי שזו אכן האמת, שהיינו לבני- חורין.

לנגד עינינו התרחש הנס הגדול. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו! ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!

נעלים חדשות לפסח

כך נהגו כל הילדים. לא כך נהגנו אנחנו. אבא לא דאג לכך שיהיו לנו בגדים חדשים לחג. הוא עצמו מעולם לא הקדיש תשומת לב לבגדים שלבש. הוא נהג לומר: השבת והחג מחדשים את האדם ומייפים אותו. כל מי שנראה מרופט ישן ומלא אבק בימות החול – פושט את צורתו הישנה ולובש צורה חדשה יפה וחגיגית. וממילא מתחדשים גם הבגדים שהוא לובש. הוא סיפר לנו סיפור על רב אחד שבא להתארח בעיר גדולה. אותו רב עני היה, ולא היה אלא בגד אחד אותו לבש בחול ובשבת. והיה אותו בגד בלוי ודהוי מרוב שימוש, ומלא טלאים וכתמים. תושבי העיר ידעו כי אותו רב עני הוא, חכם גדול, ולמדן גדול, והזמינו אותו לבוא ולדרוש בבית הכנסת בשבת. וביקשו תושבי העיר לקנות לו לבוש חדש לשבת. אבל הרב סירב. "שונא מתנות יחיה" אמר "ומעולם לא קיבלתי מתנה מאיש". וכשהפצירו בו הבטיח להם כי בשבת ישנה את לבושו מזה של ימי חול, ונחה דעתם. והנה, כאשר בא בשבת לדרוש בבית הכנסת ראו שהוא לובש את אותו הלבוש הדל שלבש במשך כל ימי החול. התפלאו תושבי העיר ואמרו: רבי, הן אמרת שבשבת אתה משנה את לבושך? אמר להם: "אמת. הרי השבת משנה הכל. הנשמה מתרחבת, ואף הגוף נעשה גדול יותר. והבגד נאה יותר". שתקו. אך בליבם חששו שמא יבזו תושבי העיר את דבריו כשיראו את בגדיו הבלויים, כמו שנאמר: "חכמת המסכן בזויה". אולם כשעלה ודרש נדמה היה כי פיו מפיק מרגליות, גופו גבה, פניו כפני מלך בהדרו והקפוטה המלאה טלאים הבריקה. הכתמים נראו כאבנים יקרות ומן החורים בקעו קרני פז. . . לאחר הדרשה מיהרו כולם לברך אותו ולשמוח בו. נראה היה בעליל כי דבריו יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ולא מן הלבוש. כך סיפר אבא. אבל למרות שלא דאג כלל לקנות לנו בגדים נאים לחג – נהג לקנות לנו נעליים חדשות לפסח. נעליים חזקות וטובות. וכשהיה בודק את החמץ לפני הפסח היה בודק גם את נעלינו. ומדוע קנה דווקא נעליים? כי חג הפסח הוא חג הגאולה. ואם יבוא המלך המשיח לגאול את עמו ולהוביל אותו לארץ הבחירה, צריך שיהיו נעליים חזקות לאלה החפצים להיגאל, כדי שיוכלו ללכת במדבר העמים ולא להיכשל באבני הנגף. כמו כן סיפר לנו אבא על חנוך, נכדו של אדם הראשון, אותו צדיק שחי בעולם סמוך לבריאה, בימים שלפני המבול, כשהעולם עוד היה חדש, אותו צדיק התהלך בתום וביושר לפני אלוקיו, וה' לקח אותו חי השמימה. כשישב שם, בין צדיקי גן עדן ומלאכי שמים, שאלו אותו: "במה רוצה אתה לעסוק בשמים?" אמר חנוך: "מבקש אני לתפור נעליים לילדים". שאלו אותו: "מדוע דווקא נעליים?" אמר להם: "זוכר אני כאשר הייתי נודד והולך עם זקני אדם הראשון, ומבקש את מקומו של גן עדן האבוד, סיפר לנו סבא אדם על הגן הנפלא, ועל מלך המשיח היושב שם, מצפה לבניו כדי לגאול אותם ולהשיב אותם מגלותם אל שלוות גן עדן". "ההליכה היתה קשה מאד", סיפר חנוך. "רגלי הילדים הרכים נפצעו באבני הנגף, שפיזר השטן כדי למנוע מאדם ובניו את ההליכה בדרך הגאולה. והפצעים שתתו דם. . . על כן רוצה אני לתפור נעליים לילדים כדי שרגליהם לא ייפצעו בלכתם בדרך זו". ואבא הוסיף וסיפר, כי גם משה נתן נעליים חדשות וחזקות ליוצאי מצרים כדי שיוכלו ללכת במדבר ששרץ נחשים וצפעונים. נעליים אלה לא בלו במשך ארבעים שנה, ושימשו את בני ישראל בכל שנות הנדודים במדבר. "ומאז שגלינו מארצנו" – אמר אבא – "נודדים אנו מארץ לארץ ומצפים למלך המשיח שיבוא לגאול אותנו. ואנו הולכים וכושלים, הולכים ונופלים, מתקדמים ונרתעים לאחור. והדרך קשה, אבני הנגף פוצעות את הרגליים. והילדים הרכים נפצעים ובוכים. וצר לי על כאבם ויסוריהם. . ועתה ילדים יקרים, כאשר חג הפסח, חג הגאולה קרב ובא – רוצה אני שיהיו לכם נעליים חזקות ומשובחות" – סיים אבא, "כדי שתוכלו להתגבר כאריות ולרוץ כצבאים, לקראת המלך המשיח".

בלבך הוא, בני בליל ה״סדר" ישבו בביתו של סבא ר' מוטל׳ה כל הבנים הנכדים והנינים – שבעים נפש ישבו ליד השולחן. סבא היה אומר את ההגדה בניגון שמח ועליז, וכולנו אמרנו ושרנו אחריו. סבא היה מסביר לנו את דברי ההגדה, וכולנו הקשבנו לו. . . , כולנו שתינו ארבע כוסות יין, אכלנו מצות, מרור, כרפס, ביצים במי מלח כדת וכדין. ואחרי האוכל וברכת המזון – היינו פותחים את הדלת, ואליהו הנביא היה נכנס. סבא ר' מוטל׳ה היה רואה אותו. אנחנו לא ראינו אותו, אבל הרגשנו בבואו. סבא היה לוקח אותו ומושיב אותו בראש השולחן ומגיש לו את הכוס המיוחדת "כוס אליהו" שמזגנו למענו, ואומר: ומניין ידע סבא שאליהו הנביא יבוא. הוא קרא על כך ב״הפטרה" ב״שבת הגדול" שלפני חג הפסח. שם כתוב, שאלוקים ישלח את אליהו הנביא לפני היום הגדול, יום הגאולה. והרי חג הפסח הוא חג הגאולה, שבו נגאלו בני ישראל ממצרים. ולשם מה בא אליהו? כתוב: כדי "להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". לאחד את כולם באהבת ה', באהבת התורה, באהבת עם ישראל וארץ ישראל. אנחנו, הילדים, האמנו כי אליהו לוקח שורשים רכים מלבו החם של סבא ר' מוטל׳ה, ושותל אותם בתוך ליבותיהם של הבנים, הנכדים והנינים, כדי שכולנו נהיה קשורים זה לזה במחשבה וברגש, ונאהב כולנו את תורת ישראל, את עם ישראל ואת ארצו. וחשבתי שיום יבוא וגם אני אראה אותו. והנה בא ליל ה״סדר". אני כבר גדלתי מעט, וכאשר הגיעה השעה לפתוח את הדלת לאליהו הנביא – רצתי לדלת ופתחתי אותה לרווחה. אבל איש לא עמד בפתח. רצתי אל אבא ואמרתי לו בצער גדול: "אבא, אליהו לא בא". אבא ליטף אותי: "בני, הוא בא. בוודאי שהוא בא. . ." "אבל לא ראיתי. . . אף אחד" בוודאי שהוא נכנס". "אבל איש לא עמד בדלת, אבא! איש לא היה שם." "בני היקר, הוא היה שם ולא ראית אותו, הוא נכנס. אני אומר לך שהוא כאן". "אבל אני לא רואה, אבא. אני לא רואה. . . אתה רואה?" "כן, בני, אני רואה אותו". "איפה הוא, אבא, איפה"? צעקתי. "בלבי, בלבך, בלב כל אחד מאתנו". "בלב?" שאלתי "אתה רואה אותו אצלי, בלב שלי?" "כן", אמר אבא ונשק על מצחי, "אני רואה אותו. אשריך, בני, שאליהו הנביא בתוך לבך".

מספרים שפעם בא יהודי אל הרב רבי לוי יצחק מברדיצ׳ב ואמר לו: רבי, אתה יודע שאני עשיר ולא חסר לי

דבר. אלא שימי הפסח באים ואני משתוקק לראות את פני של אליהו הנביא. כבר שנים רבות שאני מחכה לו

והוא לא בא. מה לא עשיתי? קניתי גביע של כסף מהודר ויקר לכבודו ואני מקפיד לפתוח לכבודו את הדלת בלב

שלם כל ליל הסדר אבל מעולם לא זכיתי לראותו. עשה רבי שאראה את אליהו הנביא לפחות פעם בחיי התחנן

היהודי בלב שלם.

התבונן רבי לוי יצחק מברדיצ׳ב בהודי ואמר לו – אם רצונך לראות את אליהו הנביא סע לעיירה גרוסלבה ושם

תשאל על רבי מאיר, לך אליו וערוך אצלו את הסדר. בשמחה רבה הכין עצמו היהודי העשיר ולאחר נסיעה

ארוכה בעגלה הגיע לאותה עיירה וחיש מהר הגיע לביתו של רבי מאיר.

משעמד רבי מאיר על טיב הביקור מהר להסביר בפנים עצובות כי לא יוכל לארח אותו לסדר מאחר ואין לו דבר

מוכן.

הוציא היהודי העשיר חבילת שטרות וביקש מרבי מאיר לקנות ולהכין כל מה שנחוץ. שלא יחסר דבר ביקש

ממנו. ( בסתר ליבו רק הוא ידע שכדאי לעשות הכל שהרי כאן הוא יזכה לראות את אליהו הנביא) הלך רבי

מאיר קנה מצות, ובשר ודגים ויין בקיצור את כל צרכי החג. בגדים לילדיו וכל שהיה נחוץ ואכן כל המשפחה

נתכנסה בשמחה גדולה ושרו את שירי החג והעשיר דאג לכוסו של אליהו והסדר נגמר וכל בני הבית כבר

נרדמו והעשיר שלנו יושב עצוב מאוד, אליהו הנביא לא הופיע. האומנם הייתכן שרבי לוי יצחק מברדיצ׳ב יכזב?

לאחר הפסח חזר והלך אל הרב ואמר לו _ רבי הבטחת ואני לא ראיתי את אליהו הנביא.

התבונן בו הרב ואמר לו כשהוא קורן באושר – דע לך שאותו ליל סדר אתה היית עבור רבי מאיר ובני משפחתו

אליהו הנביא הם מאמינים באמונה שלמה כי אתה אליהו הנביא והוסיף הרב ואמר בכל אחד מאיתנו יש משהו

מאליהו הנביא זכור לטוב וזה הטוב שבקרבנו.

המחזה היה סוריאליסטי משהו. באמצע בית קברות נוכרי בנמביה פסע רב מעוטר בפיאות וזקן לצד שחורה מקומית. "הנה, עוד רגע ונגיע" היא הפצירה ברב שפסע אחריה משתומם.

היא נעצרה ליד אחת המציבות. "זו המצבה של בעלי" היא אמרה בדמעות. "הוא היה שמח מאוד לדעת שרב יבקר בקבר שלו".

הרב סקר את המצבה. בראש המצבה, באותיות הפוכות, נכתב: "כשר לפסח".

מה גרם למשפחה לחקוק צמד מילים משונה זה?

האישה הסבירה כי במשך שנים רבות היא חיה עם בעלה שהיגר מלונדון, אך הוא מעולם לא סיפר לה על מוצאו. רק על ערש דווי הוא חשף כי הוא יהודי וביקש ממנה להזכיר זאת במצבה שתקים על קברו. ;

הפריט היהודי היחיד שהיה ברשותו היה חפיסת מצות עליה שמר במשך השנים. הוא הצביע על צמד המילים "כשר לפסח". "אנא חקקי זאת על מצבתי", אמר. היה זה המשפט האחרון שלו.

בעיירה קטנה ברוסיה (מה שאנו קוראים "שטעטל"), התגוררו שני ידידים טובים במיוחד: מוישקה ואיבן. כפי שבוודאי כבר ניחשתם, מוישקה היה יהודי נאמן ואילו איבן היה גוי ממשפחה רוסית שורשית. את מוישקה ואיבן הפגיש המזל (ליתר דיוק, חוסר המזל); שניהם היו עניים מרודים ש״התפרנסו" מקיבוץ נדבות ברחבי העיר, ומאכילת שיירי מזון שאנשים טובים נהגו לתת להם. את השלל הם היו מחלקים מחצה למחצה.

"בעוד ימים ספורים מצפה לנו סעודה דשנה במיוחד"! בישר מוישקה לאיבן ביום אביבי אחד, ללא כל הודעה מוקדמת.

"מדוע? האם גביר העיירה מחתן את בתו? או אולי זכית בפיס"? השתומם איבן.

"חג הפסח שלנו מתקרב, ובחג הפסח כל יהודי פותח את דלתותיו לרווחה בפני כל עני וכל נצרך. אני לא מכיר מישהו יותר עני או יותר נצרך מאיתנו. נלך איפה לבית יהודי ו. . ."

"אבל אני גוי" שיסע אותו איבן בכעס.

"אכן אתה גוי עם ראש של גוי!" רגז מוישקה. "האם ביקשו ממך להציג תעודת זהות? בוא עמי לבית הכנסת, שים כיפה על הראש, ומישהו כבר יזמין אותך אליו הביתה. שם תהנה מסעודה מיוחדת, דגים ובשר, מיני מטעמים. . ."

"אני כבר לא יכול לחכות"! קרא איבן בהתלהבות, וכך החלו ההכנות לפסח שנת אלף-שמונה-מאות ומשהו, נוסח מוישקה ואיבן.

ליל הסדר הגיע, והכל התנהל כמתוכנן. מוישקה השיג מאיפה-שהוא כיפה עבור איבן, ותוך כדי שהם פוסעים לבית הכנסת הזהיר אותו: "אל תפתח את הפה, שלא תסגיר את זהותך! תסתכל עליי ותחקה את התנהגותי". . . איבן המפוחד הבטיח להשתדל.

בבית-הכנסת נטל מוישקה סידור והחל להתפלל מתוכו. איבן מיהר אף הוא ליטול ספר כלשהו (היה זה מחזור ליום כיפור, אך למזלו איש לא הבחין בכך) ולהתנדנד במרץ. בסוף התפילה ניגש אליו יהודי טוב לב והזמין אותו להצטרף אליו הביתה. איבן חשש מעט ללכת לבד, אך מבטו המעודד של מוישקה דחף אותו להשיב בחיוב. הם קבעו להפגש אחרי הסעודה בכיכר העיר.

הבית היה מואר באור יקרות. השולחן היה ערוך בכלי כסף לצד כוסות מהודרים. לאפו של איבן הגיע ריח ניחוח של מאכלים מתבשלים, בטנו החלה לקרקר. . .

בעל-הבית מזג כוס של יין לכל אחד מהנוכחים. כולם נעמדו על רגליהם ואמרו כמה מילים בשפה לא מובנת לו, גם איבן מלמל מתחת לשפתיו המהומים לא ברורים, ושתה את היין בלגימה אחת. אחרי היין נטלו כולם פרוסת בצל וטבלו במים מלוחים.

"איזה פתיח מצויין! זוהי דרך מעולה לעורר את התיאבון!" חשב איבן לעצמו.

למרבה הפתעתו, איש לא הגיש מזון אל השולחן. המסובים נטלו ספרים ("הגדות") לידם והחלו לומר, ולומר, ולומר. . .

סוף סוף הגישו מצות לשולחן. איבן נגס מעט מהמצה. "איזה קרקר משונה"! הוא החל לאבד את סבלנותו. היכן המטעמים? היכן הבשר, הדגים והלפתן שהבטיח לו מוישקה?

ואז הגישו לשולחן, על צלחת קטנה, תערובת לבנה קטנה לצד עלי חסה. כל אחד נטל מעט מן המעט ואכל. "כנראה זהו מאכל יוקרתי, וכולם נוטלים ממנו בקמצנות" הבין איבן, "אני יקח מלא החפניים"! הוא נטל מלא החפניים מרור, הכניס לפיו ומיד ירק את הכל: "משוגעים"! הוא הכריז, הוסיף קללה עסיסית, בעט בשולחן ובכעס יצא מן הבית.

מוישקה הגיע למקום המפגש מעט באיחור, כשהוא מבוסם מארבע כוסות היין, ודשן ושבע אחרי ה״שולחן עורך" המכובד בבית מארחיו. "אתה שיקרת עליי"! איבן לא ידע את נפשו, וסיפר למוישקה את כל מה שעבר עליו.

"אה, טיפש שכמותך! סבלת כל-כך, חיכית הרבה זמן, הגעת כבר למרור – לו רק היית מחכה עוד כמה דקות והיית אוכל סעודה של ממש"! אמר מוישקה.

ומספרי הסיפורים היו נוהגים להוסיף, כי סיפור זה אינו אלא משל לגלות וגאולה. ועד שטעמנו כבר את טעם המרור, וחיכינו כל-כך הרבה – הנה, עוד זמן קצר והגאולה תבוא, בה ננחל רק טוב וחסד. אל לנו לאבד את הסבלנות.

היה זה בשעות אחר הצהריים המאוחרות של ערב פסח כאשר רבי לוי יצחק מברדיצ׳וב בחר לערוך סיור רגלי בעירו. הוא שם את פעמיו לרחוב צדדי, שם, על פי השמועה, ניתן לרכוש כל פריט 'אסור' בשוק השחור המקומי.

"ר' יענק׳ל" הוא פנה לאדם שעמד בצד הדרך. "בבקשה ממך: שמא תוכל למכור לי חפיסת סיגריות מחוץ לארץ"?

"תמורת חמישה זהובים" השיב יענק׳ל בלחישה "אתן לך חפיסה כאן ועכשיו". רבי לוי יצחק לא התמקח על המחיר והעיסקה התבצעה במהירות ובחשאי.

"משה יקירי" שוב פנה הרב לאדם אחר. "יש ברשותך אריג מיובא"?

הרכין משה את ראשו ולחש באוזני הרב. "יש גם יש, משובח מן המשובח. שנים-עשר זהובים מחירו, אך לכבוד הרב אמכור גם בתשעה". שוב הוציא הרב את הסכום מכיסו והסחורה החליפה ידיים.

וכך עבר הרב מסוחר לסוחר כשהוא רוכש תמציות תה, קופסת טבק ופיסת משי.

לאחר שסיים את מסע הרכש שלו הוא ניגש שוב ליענק׳ל. "האם תוכל למכור לי כעך טרי"?

"רבי!" נעץ יענק׳ל עיניים מתפלאות ברבי לוי יצחק. "ביערתי את החמץ לפני שעות אחדות! כיצד אוכל לספק לך כעך"?

"אשלם לך עשרה זהובים"! ניסה להפציר הרב.

"גם אם תשלם לי מאתיים זהובים לא אוכל לספק את מבוקשך" קבע יענק׳ל נחרצות.

שוב עבר הרב מסוחר לסוחר אך הפעם התשובה היתה שלילית ונחרצת. לא, לא נוכל למכור לך כעך או אפילו פיסת לחם קטנה גם אם תשלם במיטב.

"ריבון העולמים" נשא רבי לוי יצחק עיניו לשמיים, "הבט מן השמיים וראה כיצד שומרים בניך על מצוותיך! הצאר גזר שלא להבריח מכס ואף הציב שומרים על הגבול, אך ניתן לרכוש פריטים מוברחים ללא קשיים יתרים.

"ואילו אתה ציווית לפני למעלה משלושת אלפים שנה שלא לאכול או להחזיק חמץ. שומרים לא הצבת ואף עונש מאסר לא צפוי להם, ובכל זאת לא ניתן למצוא ברשות בניך ולו פירור חמץ אחד בערב פסח.

"מי כעמך ישראל!" סיים רבי לוי יצחק את דבריו-תפילתו ושב לביתו להכנות האחרונות בטרם יתקדש החג.

כשעמדה השמש לשקוע, הרכבת שבה נסעתי נתקעה באמצע רובע הברונקס והיה עליי ללכת ברגל. בעודו צועד בכיוון הכללי של פלאם פארקוויי, שבתי ושאלתי אנשים איך להגיע לכתובת שאותה חיפשתי. זכור לי אדם אחד מלא רצון לעזור שאמר לי, "ידידי, יש לך עוד דרך ארוכה!"

מוקדם יותר באותו יום, קבוצת סטודנטים מברוקלין סיימה לאפות את המצות האחרונות לפסח. הייתה זו שנת 1958, והרבי מליובאוויטש נהג לתת לאנשים מצות אפיית יד כמתנה רוחנית מיוחדת לפסח. הוא היה עומד במשך שעות, מברך אנשים ונותן להם מצות. ספר הזוהר אומר כי המצה היא "לחם האמונה" ועצם אכילתה הוא מזון לנשמה.

הרבי נהג לתת מצה קודם כל לאנשים שבאו מרחוק, שכן נסיעה במכונית או ברכבת תחתית אינה מותרת בשבת ובחגים יהודיים. הייתי בן 16 והיה עליי להגיע הביתה לשדרת ג׳רום 167 בברונקס, שהיה די רחוק. כשניגשתי אל הרבי, הוא נתן לי מצה ושאל אם אני מוכן להביא קצת מצה למשפחה מסוימת.

היה אידיאלי אילו הייתי לוקח מונית מתחנת הרכבת התחתית, מבקש מן הנהג לחכות, נותן את המצה למשפחה, ומגיע חזרה הביתה בזמן לסדר שלנו. אך החיים רחוקים מלהיות אידיאליים. מקץ חיפושים מצאתי את הכתובת, והסתבר שזהו בניין דירות גדול. נקשתי על הדלת ויצא אדם בלי חולצה, עם כתובות קעקע ובטן נפוחה.

"מה אתה רוצה?" הוא שאל חדות. בברונקס נהוג לענות בחוצפה כשמברכים מישהו לשלום. "סליחה, אתה אדון כך-וכך?" שאלתי. "כן", הוא אמר. הבחנתי בכיכר לחם שיפון המונחת על השולחן, בהחלט לא היה זה אוכל מסורתי לסדר הפסח. אמרתי לו, "הרבי שלח אותי".

"הרבי? הו, בבקשה תיכנס", הוא אמר. המטבח הזעיר הכיל רק שולחן קטן, כמה כיסאות ופלטה חמה. לא הבנתי מה אני עושה שם, בשביל מה אני מביא מצה למשפחה שלא חוגגת את חג הפסח. לאחר מכן חשבתי שאולי לא זו הסיבה האמיתית שבגללה אני נמצא שם.

שאלתי את האיש אם הוא רוצה לעשות סדר פסח. הוא הסכים וקרא לאשתו להיכנס. היא נכנסה בלוויית שתי ילדות קטנות ומקסימות, גילן אולי חמש או שש, שהשתרכו מאחוריה, והיה ברור שהיא בהיריון. שתי הילדות היו עיוורות.

פינינו את השולחן. שמתי כיפה על ראש האיש ואמרתי, "טוב, אנחנו עושים סדר!" ניסיתי להיזכר בברכות כסדרן, אך היה קשה לעשות זאת ללא הגדה. אכלנו את המצה והשתמשנו במים ובכוסות נייר בתור ארבע כוסיות היין. ניסיתי לחשוב מה היה עושה הרבי אילו היה כאן. הבטתי בבנות הקטנות ובאמן, העומדת ללדת עוד ילד, והתחלתי לספר להם כמה דברים שהרבי לימד אותי.

אמרתי להם שעלינו להתאזר באמונה. באותו לילה שחרר אלוקים את אבותינו מעבדותם, והוא הוציא אף אותנו מעבדות לחירות. הבעל והאישה, דומה היה כי הם נתלים בכל מלה כאילו הם ניזונים מעצם ההקשבה. סיפרתי להם שבפסח אנו יוצאים את מצרים האישית שלנו ומגיעים לחירות, וכי אלוקים לא שם על כתפינו יותר משאנו מסוגלים לשאת. מרגע שאתה יודע זאת ומאמין בכך, כבר נגאלת. שרנו שירים עם הילדים, והזמן חלף ביעף.

בשעה אחת לפנות בוקר, האישה השכיבה את הילדות, והגיעה שעתי להיפרד לשלום, אך היה עליי לשאול את האיש כיצד הכיר את הרבי. הסתבר כי הוא מעבד עורות הוא פגש ברב שעבד במחלקה אחרת במפעל הבשר. אשתו הרתה לפני חודשים אחדים. כיוון שהם סובלים ממחלה הגורמת לילדיהם להיוולד עיוורים, הרופא המליץ להם על הפלה. האיש היה מדוכא מאוד ולא ידע מה לעשות. לכן הוא שאל את הרב הזה, שהציע שיכתוב מכתב לרבי מליובאוויטש. הרבי השיב לו במכתב ובו כתב שעליהם להאמין באלוקים ולהביא את הילד לעולם.

כשהגיעה שעתי ללכת, אמר האיש, "אתה יודע, אשתי ואני לא היינו בטוחים בקשר לכך. איך אנו אמורים להאמין באלוקים? איך אנו אמורים לשכוח את המצב לאשורו ולטפח תקווה בלבנו? לא חשבתי שהדבר אפשרי. אך כיום, לאחר ששמעתי על אמונה ועל האופן שבו ה' נותן לנו את הכוח להתגבר על מצרים הפרטית שלנו, ובכן, עכשיו אנו מבינים".

בנם נולד עם יכולת ראייה מלאה. עם הזמן איבדתי קשר עם המשפחה הזו, אך שנים מאוחר יותר גיליתי שבתם נישאה וכי לכל אחד מהם נולדו כמה ילדים, כולם בעלי ראייה תקינה.

יהיה בלתי אפשרי לתאר באמת את אהבתו של הרבי למאות אלפי יהודים ולא-יהודים בכל רחבי העולם. הטוב ביותר שיכולתי לעשות היה לכתוב על משפחה דלה ברובע הברונקס, המתגוררת בבנין מיוחד לעיוורים. וכיצד הרבי הביא לפתח ביתם אמונה במו ידיו.

הכתובת 30/55 ברחוב Parap פשוט לא הייתה קיימת. זו הייתה המסקנה לה הגענו, אני וזאב שוסטרמן, חבר כיתתי ממלבורן שהצטרף אלי למסע ברחובות העיר דרווין, בירת הטריטוריה הצפונית של אוסטרליה.

היו אלו ימים ספורים לפני פסח 2006. זאבי ואני הגענו לעיר כדי לערוך ליל סדר ציבורי עבור הקהילה המקומית. אך בין לכל ההכנות ביקשנו לנצל את ההזדמנות ולבקר באופן אישי את כל חברי הקהילה בביתם.

החלטנו לנסות חיפוש אחרון בכתובת מספר 55/30 – אולי הכתובת התהפכה, בטעות. כבר סיימנו לבקר את כל חברי הקהילה האחרים וזו הייתה אמורה להיות התחנה האחרונה. החלטנו לתת לכתובת צ׳אנס אחרון לפני שנסיים את השיטוט ברחובות דרווין.

מצאנו את הכתובת המבוקשת. המקום היה נראה כמו פרוייקט דיור מוזנח, וריח של סמים הגיע לאפנו. התגברנו על הפחד הראשוני ונכנסנו למתחם, שם פגשנו קבוצת צעירים יושבת בחוסר מעש. "אולי אתם מכירים אדם בשם ג׳וזף דה באקרו" שאלנו אותם והם הצביעו לנו על גרם המדרגות המוביל לקומה הרביעית, שם פגשנו קבוצה נוספת של זקנים. אחד מהם הואיל להתייחס לשאלתנו וציין שג׳וזף מתגורר בקומה העליונה.

כשקופסת מצות שמורה בידינו, ניגשנו אל הדלת שעל משקופה הייתה תלויה מזוזה קטנטנה. נקשנו בדלת והכרזנו: "ג׳וזף! יש לנו מצות בשבילך!"

אדם מבוגר וחרוש קמטים הגיע אל הדלת כשדמעות זולגות מעיניו. לפני שיכלנו לומר מילה, הוא החל למשש את זרועותינו. "אני לא מאמין!" הוא אמר שוב ושוב תוך שהוא בוהה בנו. אנו עמדנו שם מבולבלים לגמרי.

לאחר שחלפו כמה רגעים נרגע ג׳וזף והזמין אותנו להיכנס. ישבנו והוא החל לספר את סיפורו.

"אני שריד שואה. הייתי באושוויץ. אחרי המלחמה רציתי לברוח מהכול. עברתי לפרת', התחתנתי עם גויה ונולד לי בן. לאחר שהעסק שלי כשל והתגרשתי מאשתי לא נותרה לי כל סיבה להתגורר בפרת'. הסיבה היחידה שלא שמתי קץ לחיי היא הבן שלי המשרת בצבא אוסטרליה והוצב בדרווין."

ג׳וזף לגם מכוס התה שלו והמשיך בסיפורו.

"עברתי לדרווין כדי להתגורר בקירבת מקום לבני ומצאתי מחסה בפרוייקט ממשלתי זה. אט אט איבדתי כל קשר עם העולם החיצון. אין לי אינטרנט, דוא״ל ואפילו לא טלפון. אני יוצא מהבית רק כדי לקנות את המינימום, ואפילו ביקוריו של הבן הולכים ופוחתים.

"מימי ילדותי זכרתי שבסביבות חודש אפריל יש חג יהודי. לא זכרתי מהו החג אך ידעתי שבמשך תקופה קצרה אסור לאכול לחם והיינו אוכלים רק קרקרים דקים. אמש, זכרונותיי העמומים מילדותי על החג היהודי גרמו לי לחוש בודד ומדוכא.

"כל הלילה לא הצלחתי להירדם, וכשנרדמתי בסופו של דבר חלמתי ששני רבנים הביאו לי קרקרים לחג. כשראיתי אתכם בדלת הייתי בטוח שאני מדמיין. נגעתי בכם ומיששתי את זרועותיכם כדי לוודא שאתם אמיתיים!"

סיפורו של ג׳וזף ריגש והפעים אותנו בו זמנית. נשארנו בביתו עוד מספר שעות ושוחחנו, וכשהנחנו עמו תפילין דמעות זלגו מעיניו.

לפני שנפרדנו הענקנו לו חומר קריאה רב בנושאי יהדות, ביניהם חוברת על הרבי בשם "הרבי – מבט אישי" שיצאה לאור על-ידי חב״ד בויסקונסין. החוברת מכילה מאמרים וכן תמונות של הרבי.

ג׳וזף ליווה אותנו במורד המדרגות עד ליציאה, הודה לנו מקרב לב ונפרדנו לשלום.

שנה לאחר-מכן שבנו לדרווין. שמחתי לפגוש שוב את כל חברי הקהילה בדרווין, אך יותר מכל חיכיתי בהתרגשות למפגש עם ג׳וזף. ידעתי כי הקהילה המקומית סייעו לו רבות ושיפרו את מצבו אחרי שהם התעדכנו על סיפורו.

כשנכנסנו לדירתו של ג׳וזף התחבקנו ארוכות. התיישבתי לשוחח ותוך כדי שג׳וזף מספר על העזרה הרבה שהקהילה מגישה לו הבחנתי כי קירות ביתו מכוסים בתמונות של הרבי אותם גזר מהחוברת שהענקנו לו אשתקד.

שאלתי אותו באגביות על התמונות, תוך שאני מתאר לעצמי שהוא אהב את התמונות ולפיכך בחר לתלות אותם על קירות ביתו.

"שכחת את החלום שחלמתי שנה שעברה?" השיב ג׳וזף בהדגשה. "היה זה האדם שבתמונות ששלח אתכם אליי!"

כאשר רבי צבי אלימלך שפירא (הידוע בכינויו "בני יששכר" על שם הספר שחיבר) היה בן עשר, הפך אביו למלמד (מורה) בעיירה רחוקה. במשך כל החורף שהה האב באכסניה בבעלות יהודית שם לימד את בניו של בעל האכסניה. כפי שהיה נהוג באותם ימים, אביו של צבי אלימלך שהה הרחק מביתו במשך כל חודשי החורף.

אותו חורף היה קר במיוחד ובמשך שבועות ארוכים השתוללו סופות שלג. במהלך אחת הסופות הללו נשמעה דפיקה בדלת. בעל האכסניה פתח את הדלת ומצא שלושה איכרים פולניים קפואים למחצה שביקשו ללון באכסניה. כשגילה שאין ברשותם מספיק כסף אפילו לממן שהות לילה אחת בחדרי האירוח שלו הוא טרק בפניהם את הדלת. המלמד היה מזועזע, הם עלולים לקפוא מקור! כשהביע את תמיהתו בפני בעל האכנסיה משך הלה בכתפיו. "אתה רוצה לשלם עבורם?" שאל. להפתעתו הרבה המלמד השיב בחיוב.

האיכרים הודו למיטיבם והחלו ליהנות על חשבונו. הסערה הייתה עזה במיוחד והאיכרים נשארו באכסניה במשך שבועיים ימים. רק אחרי שהסופה נרגעה המשיכו האיכרים לדרכם לא לפני שהודו למלמד.

כשהגיע חג הפסח החל אביו של צבי אלימלך להתכונן לחזרה הביתה. הוא ניגש לבעל האכסניה וזה ערך עמו חשבון: "אני חייב לך ארבעים רובלים על לימוד ילדיי" אמר לו מעסיקו, "אך שהות האיכרים בביתי עלתה ארבעים ושלושה רובלים. אם כן, אתה חייב לי שלושה רובלים. חג שמח לך, ואל תשכח להביא עמך שלושה רובלים כשתשוב אחרי החג" אמר לו בעל האכסניה.

המלמד לא ידע מה להשיב. ללא אומר ודברים הוא נפרד ממעסיקו ויצא רגלית לכפרו.

כשהגיע לכפר הוא התבייש להופיע בבית כשבכיסו אין פרוטה. הוא ניגש איפוא לבית הכנסת המקומי, שם פתח ספר קודש ושקע בעיון מעמיק.

בינתיים, לצבי אלימלך הקטן נודע שאביו הגיע לעיר. הוא רץ לחפש אחריו וכשמצא אותו בבית הכנסת התחנן שיבוא הביתה: "אתה חייב לראות את הנעליים החדשות שקיבלתי לפסח ואת בגדי החג החדשים" הוא אמר, דבר שרק גרם לאביו להרגיש גרוע יותר.

בדרך הביתה חלפה על פניהם מרכבה. המרכבה פגעה בתלולית על הדרך וממנה נפלה חבילה.

האבא הרים את החבילה והחל לרוץ אחרי המרכבה כדי להשיב אותה לבעליה, אך לא הצליח להשיג אותה. הוא בחן את החבילה היטב וראה כי אין בה כל סימנים מזהים (התורה קובעת כי אם אין סימנים לאבידה סביר להניח שבעל האבידה התייאש ממנה ולפיכך היא שייכת למוצא).

הוא פתח את החבילה וגילה בה ארבעים ושלושה רובלים.

בליל הסדר, כשצבי אלימלך ניגש לפתוח את הדלת לאליהו הנביא, הוא קרא לאביו: "אבא, אני רואה את המרכבה!" אך איש לא היה שם. אביו משך את הנער הצידה ואמר לו שעליו להבטיח כי לא יספר לאיש את הסיפור הזה עד יומו האחרון.

את הסיפור שמעתי מרב, ששמע אותו מאחד מחסידיו של הבני יששכר כשהיה על ערש דווי.