פסחאמלי

ב״ה

פסח 1941 /מאת ליידי אמילי יעקובוביץ

תירגמה: מרים סמואל

סיפור זה של הישרדות בתקופת השואה הוא עדות נאמנה לאומץ ותקווה. . .

מדי פעם, איזה בדל זיכרון "בורח" לו מהכלא האוסר בו את הזוועה של השנים הללו. פסח אחד, נכדי בן השלוש הסתכל עליי ממרום מושבו בשולחן הסדר. אינני יודעת אפילו מה הוא אמר לי אז, מכיוון שפרץ הזיכרונות של פסח 1941 מחק את הכל. הייתי שוב אותה ילדה קטנה המסתתרת באיזה מרתף אפל, במרכז צרפת. בני משפחתי לא היו איתי – הייתי לבדי, עם עוד ארבעה ילדים אחרים, זרים זה לזה.

היום ובשנים עברו, כאשר חגגתי את פסח, מצויידת בכל הנוחות והמותרות של דירתנו הלונדונית, ועם הבטחון שחשתי בהיותי מוקפת בתריסר בני משפחה וידידים, אני יודעת, שלמרות כל הזוהר והחגיגיות, אי אפשר כלל להשוות לאירוע הייחודי שנערך לפני 62 שנים. פסח של שנת 1941 היה הפסח המופלא ביותר בחיי. אך, עוד לפני שאתאר אותו, הניחו לי להסביר לכם כיצד הגעתי למרתף הזה.

נולדתי בשנים שקדמו למלחמה, חייתי חיי שלווה מעורסלת באהבת משפחתי ב-נירנברג. יחד עם זאת, משנת 1933 החשיך העולם עבורי ללא הרף, עד ליום שבו יחידות העילית הנאציות נכנסו לנירנברג, ופקדו שעוד באותו ערב, יתנוססו דגלי צלב הקרס על כל הבניינים הציבוריים שבעיר.

ב-1936 הביאו אותנו הורינו לפריס, שם נבחר אבי [הרב אלי מונק זצ״ל] לרב בית הכנסת המפורסם של רחוב קאדה.

כמה שנים לאחר מכן, כאשר המצב הפוליטי הידרדר, גוייס אבי לצבא והיה עליו לעזוב את משפחתו. ב-1940, כאשר הנאצים התחילו להפציץ את פריס, ברחה אמי איתנו –ארבעת ילדיה- ברכבת האחרונה לפני כיבוש העיר. היה זה בליל שבועות.

המון האנשים על הרכבת –ממש נחשול אנושי – הפריד אותנו זה מזה בכל פעם מחדש. וכך, חודשים אחדים מאוחר יותר, במהלך אחד מהמסעות האומללים שלנו, איבדתי את עקבותיהם של בני משפחתי והתחלתי לנדוד מכפר לכפר. ילדים שנשארו לבדם, עשו בדיוק אותו הדבר, בכל רחבי צרפת.

לילה אחד, מעט לפני עלות השחר, כאשר לא יכולתי להמשיך יותר, דפקתי על דלת אחת החוות, והתקבלתי, לשמחתי במאור פנים, ע״י כפרי לא יהודי ואמיץ. הוא הוביל אותי למרתף, שם גיליתי ילדה קטנה. מאוחר יותר שני בנים ועוד ילדה הצטרפו אלינו. במשך ימים אחדים, אף אחד מאיתנו לא רצה להודות שהוא יהודי.

היה זה חורף מקפיא. כל בוקר כמה קרני שמש חדרו מבעד לשני חלונות קטנים, שהיו ה״עיניים" שלנו לעולם החיצוני. הכפרי הוריד אותנו למרתף מבעד לשני החלונות האלה, וכל יום הוא הושיט לנו מבעד לחלונות סל-רשת, שהכיל 5 מנות אוכל ודלי לעשיית הצרכים. כמה שהדבר יישמע מוזר, היינו די שמחים בחלקנו. בחורף הקשה הזה, חמישה ילדים ללא קורת גג, קיבלו ערכים – שונים מאוד מערכי היום- ורֵעות שתקשר אותנו לכל החיים.

יום אחד, כאשר הצצנו החוצה מתוך המרתף שלנו, אחד מאיתנו הבחין בקרן שמש החוצה את השמיים הכחולים. ימים אחדים לאחר מכן, אחר ראה אניצי עשב מציצים מהאדמה הקפואה. לא היה בידינו שום לוח שנה, ולא היה לנו מושג כמה זמן חלף מאז שאנו במרתף, אך היסקנו שאם אמנם ישנם סימנים

המבשרים את האביב, אנו כנראה מתקרבים לחג הפסח. כל אחד מאיתנו הילדים, בא מרקע שונה לחלוטין מבחינת שמירה על ערכי היהדות, אך בכל זאת, לכולנו הייתה שאיפה עמוקה לעשות משהו כדי לחגוג את חג הפסח שכנראה מתקרב.

כאשר הביא לנו הכפרי, בבוקר, את מנות האוכל שלנו, ביקשנו ממנו שיביא לנו ביום המחרת מעט קמח, בקבוק מים, קרעי עיתון וגפרורים. יומיים לאחר מכן, קיבלנו בקבוק מים קטן, אך היה עלינו לחכות כמה ימים עבור הקמח. כל האיזור סבל ממחסור, מכיוון שכל התוצרת הועברה לגרמניה. לכפרי שהסתיר אותנו, היה בקושי מה לאכול.

יום אחד לאחר מכן הגיע גם העיתון, ומאוחר יותר הגפרורים. המתנו עוד כמה ימים. ולאחר שראינו במשך יום שלם את השמש זורחת בשמים הכחולים, החלטנו, כדי לשוות אווירה חגיגית, להחליף בינינו את בגדינו וללובשם כאילו היו חדשים. על כן שני הבנים לבשו כל אחד את בגדי האחר, ושלוש הבנות התחלפו בבגדיהן.

לפני רדת הערב, אפינו את המצה שלנו, מבלי שהיה לנו מושג קלוש מה בדיוק עושים. עירבבנו את המים והקמח, ואז החזקנו את העיסה, בידיים חשופות מעל העיתון שבער על הארץ. כך הצלחנו לעשות משהו שדמה למצה, שהספיק, כמה מוזר שזה יכול להיות, לחמשתנו.

בלילה הזה "חגגנו" את חג הפסח. אחד מאיתנו אמר מהזיכרון את הקידוש. אחר נזכר בארבע הקושיות. ואז סיפרנו סיפורים אחדים על יציאת מצרים, שכל אחד זכר ממה ששמע מהוריו. לסיום הצלחנו לשיר את "חד גדיא".

הצלחנו לחגוג את פסח כזה שלא נשכח לעולם. ללא סעודת חג, ללא פמוטי כסף, ללא יין – כשכל רצוננו הוא להתקרב לה' – הצלחנו "לארגן" חג הרבה יותר משמעותי, מכל מה שחווינו מאז.

אני מודה לה' שאיפשר לי לחיות על מנת שאוכל לספר על כך לילדיי ולנכדיי. אך עוד יותר אני שמחה על כך שאני מסוגלת לספר לדור הצעיר של משפחתי, שלא חווה דברים כאלה, את מה שקיבלתי מהחוויה ההיא, וזאת: את מציאותו הקיימת של הבורא בכל חיי, את ברכותיו התמידיות, את נסיו שבכל יום ויום ואת הלקחים. . . ואת מחויבותו להמשך קיומו של העם היהודי.