בסמטאות הרטובות של העיר וולקוביסק מפלס נער צעיר את דרכו בין השלוליות, בדרכו מבית מדרשו של הגאון רבי בנימין דיסקין (אביו של הגאון רבי יהשוע ליב דיסקין זצ״ל) לאכסניתו. הנער לבוש בבגדים פשוטים ובלוים: המעיל קצר ומעט צר, השרוולים קצת קרועים ומרוטים, המכנסים השתפשפו כבר מזמן, אבל לא נורא. העיקר שהם מגינים מפני הקור וכל עוד אפשר ללמוד גם כך, אין שום בעיה.
רק דבר אחד מעיק על לבו של הנער – הנעלים.
הנעלים נקרעו וכבר אי אפשר לתקנם. הסוליה עומדת להשמט לגמרי, הנעל עצמה קרועה מלפנים ומאחור, השרוכים כבר לא יכולים להכנס בחורים, גם הם כבר קרועים. הרגל כבר גדלה ובקושי נדחקת לתוך הנעל הקטנה והצרה.
אמנם הנעלים כבר נקרעו מזמן, אבל עד הסתיו זה לא הפריע לו. עכשיו, עם בא הגשם והשלוליות, קשה לו ללמוד. המים חודרים מבעד לחורים והרגל נרטבת וקופאת, קר לו.
"זה ממש פקוח נפש" הרהר הנער. "אני צריך להשיג נעלים אחרות, אפילו לא חדשות – העיקר שהרגלים תשארנה יבשות!"
בצהרים, בשעת הארוחה, פנה הנער לבעל הבית, שאצלו אכל את ארוחתו באותו היום. "יסלח לי אדוני" אמר בנימוס, "יש לי בקשה קטנה, שמאד חשובה לי".
בעל הבית מחיך אליו ואומר: "במה אוכל לעזור לך?"
"אני צריך נעלים" אומר הנער בפשטות. "הנעלים שלי קרועות לגמרי ואי אפשר כבר ללכת אתם. הרגלים נרטבות ואני עלול חלילה להצטנן, זה ממש פקוח נפש".
"נעלים קונים בכסף, ילד" אומר בעל הבית. "אמנם צעיר אתה לימים, אך כבר לא ילד קטן. אתה יכול לעבוד אולי בנשיאת משאות ביום השוק, או בכל דבר אחר ולקנות נעלים בכספך".
הנער הצטמרר לשמע הדברים. לעבוד? על חשבון למוד התורה? לא בא בחשבון! הוא מוכן להמשיך וללכת עם הנעלים הקרועות, לשבת בבית המדרש ולא לצאת משם כדי שלא יצטנן, חלילה. אבל ללכת לעבוד? בשום אופן לא!
"אם אי אפשר להשיג נעלים בלי כסף אז לא יהיו נעלים" אמר לעצמו.
עברו שנים. הנער גדל, הן בתורה והן בשנים, עד שקבל לידיו את רבנות העיר קובנה והיה רבן של כל בני הגולה, אשר דבר בעולם היהודי לא הוכרע בלעדיו – הלא הוא הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור.
בין אוצרותיו החשובים של רבי יצחק אלחנן היה "צרור כתבים", עליהם עמל במשך שנים. רצונו הגדול היה להוציא את אוצרו החשוב לאור בספר, אך המפעל הגדול התעכב מחוסר כסף. הוצאת ספר באותם הימים היה דבר יקר מאד ורק בעזרת תומכים, אשר יתרמו סכום כסף הגון, אפשר היה לעשות זאת.
השמועה אודות כתביו של רבן של כל בני הגולה הגיעה לאזניו של אחד העשירים הגדולים באותה התקופה. "זו ההזדמנות שלי" אמר לעצמו העשיר. "סכום כסף שכזה אני מרויח בתקופה קצרה ממש. והנה זכות שכזאת. . . לממן הוצאת ספר של הגאון הצדיק רבי אלחנן, גדול הדור!"
מיד יצא הגביר בכרכרתו לעבר ביתו של רב העיר קובנה ובידו צרור הכסף.
"הרב ודאי יקבלני בשמחה" הרהר בלבו. "הוא ודאי ישמח על ההצעה, שהרי חפץ הוא שדברי תורתו יעלו על שלחנם של לומדי התורה באשר הם. כך אזכה להיות מתומכי התורה, יהי לי חלק בזכות התורה של הרב. וכי דבר פשוט הוא זה?"
כרכרתו של העשיר, שנעצרה ליד ביתו של הרב, משכה תשומת לב. וכי קלה היא בעיניכם שעשיר גדול כל כך מגיע לרחוב? ילדים רבים סבבו את הכרכרה המפוארת, אך העשיר לא שם לבו, יצא ממנה ונכנס לבית הקטן.
"שמעתי" אמר העשיר לרב אחרי ברכת שלום, "שמעתי שהרב רוצה להוציא את כתביו בספר".
"אכן כן" אמר הרב.
"ולפי מה שהבנתי, חסר לרב תקציב עבור זה".
"נכון" אמר הרב. "הוצאת ספר הוא דבר יקר וכרגע סכום הכסף שבידי אינו מספיק לשם כך, אך כאשר משמים יגיע הזמן, גם זה יבוא".
"ברוך ד', לא חסר לי מאומה" אמר הגביר. "ויכול אני לעזור לרב להוציא את הספר. הנה יקח הרב צרור כסף זה ויוציא את כתביו לאור".
הרב הביט ביושב מולו וזיהה כי זהו אותו בעל בית שבביתו אכל בנערותו וממנו בקש זוג נעלים, כשנעליו לא היו ראויות עוד לשמוש.
"את זה" אמר הרב והצביע על "צרור הכתבים", "את זה לא קונים בכסף! בשביל זה צריך לעמול, בשביל זה צריך להתאמץ, ללמוד ולהתמיד. נעלים קונים בכסף, אבל תורה קונים בעמל! אם הייתי בילדותי יוצא לעבוד כדי להשיג זוג נעלים – לא הייתי מגיע לזה" הרים הרב את "צרור הכתבים". "הייתי נמשך למסחר, לכסף. ברוך ד' שהכניע בי את הכח לותר על הנעלים ולהשאר בבית המדרש. כך הגעתי, עם הרבה סיעתא דשמיא, למה שהגעתי. אבל היו בעלי בתים שהפסידו את הזכות הזאת. היו כאלו שיכלו אז, בסכומים קטנים, לתמוך בתלמידי הישיבה: לתת להם בגדים ראויים, מעיל חם ונעלים ולקנות את חלקם בתורה שלמדו אז ושילמדו בעתיד. הם הפסידו את הזכות הזאת ועתה זה כבר מאוחר מדי. אי אפשר לדחות את הזכות בשלב אחד ולבוא מאוחר יותר ולקנות את הזכויות עם כל הכבוד הכרוך בכך".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה