אלול: העיקר שהאף פונה לכיוון הנכון. . .
לילה של ימי הרחמים והסליחות, הרב עדין מדבר על "תשובה". אצלו, זה היה נושא חשוב. הוא אהב לומר שהתשובה היא פריצה מעולם אחר. שהיא אפשרות לשנות לחלוטין את מערכת הסיבתיות האנושית ולעשות משהו חדש. בתוך הדברים והשיחה שהתגלגלה, אחד החברים התפרץ והקשה קושיא יסודית: ״הרב, פריצה של מערכת הסיבתיות היא דבר גדול, אבל בפועל, אני, פלוני אלמוני בן פלוני אלמוני, מוצא את עצמי אחרי החגים בדיוק אותו האדם שהייתי לפניהם, עם כל אותן בעיות, חולשות ותסבוכות, אז מה בכלל הטעם בכל זה? ״ הרב עדין הקשיב ברוב קשב, שיחק עם כוס הקפה שלו לכאן ולכאן, לגם מעט ופתח: ״תראה, העניין הזה. . . ״ פניו הרצינו, ״זו שאלה אמיתית. אולי כדי לגעת בזה, אספר לכם סיפור. תראו—״ לחייו האדימו בספק מבוכה ספק הנאה: ״אני יודע שאתם באתם לשמוע דברי תורה, ואתם בוודאי תוהים מדוע אני מבטל את זמנכם בסיפורים. אלא שאני יכול לומר לכם במידה רבה של ביטחון שאת רוב הדברים שאני אומר לכם אתם תשכחו. אנשים מדברים ומדברים ונדיר שמשהו נכנס, אבל את הסיפורים, את הסיפורים, אתם תזכרו״. שוב חיוך ושוב לגימה, ואז מבט סונט לאחד החברים ושאלה קצרה: ״נו. . . מה אתה אומר? ״ החבר הנהן בהסכמה ומבוכה והרב עדין החל לספר: ״לפני שנים, בגלל כל מיני נסיבות הייתי מנהל של בית ספר קצת דרומית מכאן, באזור המושבים תושייה ובית הגדי. הייתי אז בחור צעיר, אולי בן 23, ובכל זאת נתנו לי לנהל, חשבו שזה רעיון טוב, אני לא הייתי בטוח. בכל אופן זה מה שעשיתי. יום אחד, בשעת בוקר מוקדמת עשיתי את הדרך מירושלים דרומה—לכיוון בית הספר. ואני נוסע, והדרך יפה ואני חושב לי כל מיני מחשבות לכאן ולשם. אלא שבתוך כל הפסטורליה הזו, יצא שלא שמתי לב לאן אני נוסע, הייתי בכיוון, אבל אולי לא מספיק. . . בשלב מסוים הרגשתי שהדרך יותר משובשת ממה שאני רגיל ושהנסיעה מתארכת. האטתי, והבטתי אל הבתים שהיו מולי. זה היה בסוף שנות החמישים, כלומר הרבה לפני מלחמת ששת הימים, ופתאום אני מבין שהבתים שמולי הם כפרים ערביים בפאתי העיר עזה. אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל גם אז לא היה כדאי להיכנס לשם, הם פשוט—מה שנקרא—לא היו חביבים למי שנקלע לשם. . . אז מה שקרה הוא שאני נבהלתי כהוגן, סובבתי את הרכב במהירות והתחלתי לנסוע בחזרה ולהסתלק משם לאזור בטוח יותר. ואז קרה דבר. ברגע שהצלחתי לסובב את הרכב כבר התחלתי להירגע, הלב שלי חזר לפעום בקצב רגיל ויכולתי אפילו ליהנות מהיופי של הדרך. ויצא, שלאחר מעשה חשבתי על זה, הרי כאשר הסתובבתי הייתי במרחק זהה מן הסכנה כמו ברגע שגיליתי שאני נוסע לכיוון עזה. אז מה השתנה? למה פתאום נרגעתי? הרי הסכנה בדיוק באותו מרחק! ? ״
הרב עדין התרגש מעט יותר מהרגלו. ניכר שהוא זכר את הסיטואציה הזו היטב. ״העניין הוא שברגע שסובבתי את הרכב, חזרה לי האוריינטציה. ידעתי לאן אני הולך. זה לא משנה שהייתי במרחק זהה מהסכנה, העיקר שמה שנקרא—שהאף שלי פנה לאן שהיה צריך לפנות—הביתה! ואילו הגב שלי גם הוא פנה לכיוון הנכון, לעזה. עכשיו זו הייתה רק שאלה של כמה מהר אני מסתלק משם, אבל ידעתי שאני בדרך החוצה, וזה מה שחשוב. מבחינה זו—העניין של ימי אלול ותשרי, או של התשובה בכלל, הוא לאו דווקא להגיע לשמי שמיים. המטרה צנועה יותר, אך מבחינת המהות שלה היא עמוקה יותר: המטרה היא לנסות ולהגיע לכך שנפנה גב אל המקום שממנו כדאי שנסתלק, ושהאף שלנו—יצביע אל המקום שאליו ראוי שנלך״.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה