הערבי נחל (דברים ראש השנה דרוש א) מביא משל: היה מלך אחד גדול ונורא מאד אין דומה לו בכל העולם, כי כל באי עולם משועבדים ונכנעים לו, והיה לו בת אחת יחידה אצלו אשר אין כמותה בכל העולם ביופיה ובשאר מדותיה, והיתה אצלו שעשועים יום יום נפשו קשורה בנפשה.
ויהי בהגיע הזמן להשיאה לבעל, היה עולה בדעת העולם שישתדך עם איזה מלך ממלכי הארץ, וכל המלכים הריצו אגרותיהם אליו על זאת, אכן המלך רוח אחרת עמו, באמרו אל לבו הנה אף אם לא היתה בתו רק כשאר בנות האדם מ״מ אין לפניו שידוך שיהיה הגון ומכוון לפי ערכו, שהרי כל מלכי האדמה המה לו עבדים נושאי מנחה, ומכל שכן שבתו אין כמותה, לכן מה לו לבקש יחוס כיון שכולם שוים אצלו שהמה לו לעבדים, לכן עלה על לבו להשתדך עמה מצד האהבה, שהיה לו במדינה רחוקה אוהב נאמן אשר אהבהו כנפשו יותר מכל באי העולם עבור שידע שהוא לו עבד נאמן ומצא את לבבו נאמן לפניו, לזאת אהבתו בנפשו עד שלרוב חשקו בו וגעגועיו עליו חקק צורתו בכסא המלכות אשר לו כדי שיזכור בו תמיד, ואותו האוהב היה לו בן ועלה בלב המלך להשתדך עם אותו האוהב מצד האהבה אע״פ שאינו מלך וליתן לו בתו לאותה המדינה רחוקה.
אכן להיותו חושש שאינו יודע תכסיסי מלכות איך להתנהג עם בת מלך כמותה, צוה שיהיה בנו של האוהב על שולחנו איזה שנים להיות רואה נעימות המלכות לידע איך יתנהג, ואח״כ לקח בת המלך למדינתו. והנה זה נעשה חתן המלך והוא פחות הערך, סתם אדם ולא מבני מלכים, מחמת זה היה לו שונאים הרבה, כי כולם נתקנאו בזה חקלאה מלכא להוי, והעלילו תדיר עלילות עליו לפני המלך ותבעו דין עליו.
והנה המחויב למלך לעשות משפט, ולא יוכל להשיב פני שום אדם ריקם הצועק ומבקש משפט, אפילו על בן המלך. אכן זאת עשה המלך, שהיה מגביל זמן על דינו ובתוך כך הודיע לחתנו כל העניינים ויום המשפט בכדי שיסדר טענותיו וזכיותיו ויזכה במשפטו, כך היה המנהג כל הימים, האויבים קטרגו והמלך כך עשה. ולפעמים כאשר היצר לו בעת משפטו מחמת שרבו הטוענים עליו והיה להם באמת טענות חזקות עליו ולא היה באפשרי שיזכה בדינו, הלכה בת המלך שהיא אשתו בעצמה לפני הדיינים וטענה בזכותו, ואז היה בטוח בודאי שיצא לזכות ולאור משפטו, ושאדרבא יראה נקמות בקמים עליו, כי בראותן בת המלך בעצמה באה נסתתמו כל טענותיה' ואחזתם פחד ורעדה חיל כיולדה בלי פתחון פה לפניה, כך היה מנהגם תמיד.
אכן כל זאת היה בעת שכיבד את בת המלך כראוי לבת מלך כמותה. פעם אחת אירע מקרה שנתקוטט עמה, ולהיותו אדם פחות הערך בלתי יודע נעימות בני מלכים הנה ביזה אותה וקנטרה, ולא עוד שהכה אותה מכות מות עד שחלתה ועשה בה מומין שנעשית בעלת מום ומחוסרת אבר וכדי בזיון וקצף, והרע לעשות עוד מזה שלא רצה להחזיקה כלל בביתו ולקחה כמות שהיא בחליה חולי מאד וזרקה לאשפה שבשוק מקום מטונף ומאוס, ולא שת על לבו כלל שהיא בת מלך וכל הטובות שעשתה לו תמיד היא ואביה, ובתוך כך נתעורר עליו ערעור גדול כמנהג לפני המלך אשר עדיין לא היה ערעור כמוהו, והמלך הודיעו במכתב לומר היה נכון ליום המוגבל כי יש עליך רבים קמים וטוענים הזהר והשמר ודע מה לעשות בכדי שתזכה במשפטך, ועוד כתב לו באותו המכתב בבואך הנה תביא את בתי עמך כי הלא ידעת כי היא שעשועי וזה זמן רב לא ראיתיה.
ויהי בקוראו את הדברים האלה פחד ורעדה אחזתו וארכבותיו דא לדא נקשן, והתחיל לקונן וליילל ולצעוק בקול מר לאמר אוי לי מיום הדין אוי לי מיום התוכחה איך אזכה במשפטי, והנה בכל פעם שהיה צר לי בעת משפט לא היתה סמיכתי רק שהלכה עמי בת המלך וידעתי כי טוב יהיה לי, ועתה הנה נהפכה לי לאויב, והגם אפשר יכול הייתי לפייסה עד שתשוב להיות לי, לחפוץ טובתי כבתחלה, אבל אוי לי כי לא תוכל כלל לצאת ולבוא כי הגיעה עד שערי מות, ומה אעשה עתה, ולא די בצרה הזאת שאין לי על מי להשען אלא נוסף עוד כהנה וכהנה שהמלך פקד עלי להביא בתו לפניו להשתעשע בראות פניה שלא ראה אותה זמן רב, אוי לי איך אשא פני, שאי אפשר כלל בעולם שתבוא לפני אביה המלך בהיותה חולה ובעלת מום ושוכבת באשפה מקום מטונף ומוסרח.
ובהיותו נבוך כך מקונן ומיילל, בא אל אביו בבכיה רבה וכה אמר אליו: הנה העת והעונה אשר יאתה לך להושיע לי, כי אין לי עתה על מי להשען כי אם עליך שאתה אוהב המלך וצורתך מצויירת בכסא מלכותו, ודאי לא ישיב פניך, וזולתך אי אפשר לי כלל לבוא אל המלך. ובאמת האב לרוב רחמיו היה חפץ ללכת אתו, אכן בראותו מה שעשה לבת המלך צווח ואמר לו, אוי לי איך אשא פני לבוא לפני המלך לבקש ולחנן על נפשך, ראה מה עשית לבתו, הלא אמור יאמר המלך איך אתה אוהבי באמת איך תוכל להתאפק ולראות ברעה המוצאת לבתי, והגם שהמלך אוהבי מאד הנה בתו אהובה לו יותר מן הכל. אכן זאת העצה היעוצה אשר אני עושה לך, הנני הולך לפני המלך לבקש להרחיק את הזמן המוגבל ליום המשפט, ודבר זה יעשה המלך לאהבתי, ובתוך כך אתה תפייס לבתו בכל מיני פיוסין, ותקחנה מהאשפה לרחצה לנקותה ולעשות לה כל מיני רפואות האפשריות עד שיהיה באפשר לה לבא לפני המלך, ואף שאי אפשר לרפאותה מכל וכל שתהיה כבתחלה הנה בית המלך אינו חסר כלום ובידו יהיה לרפאותה שתהיה באיתנה הראשון, אך באופן שקודם בוא אותו יום שאגבול שם תתהפך לך לאוהב ואזי תבוא עמך לפני המלך וגם אנכי אהיה עמך, ובעשותך כן לא תירא.
הנה זהו המשל, ועתה נאמר הנמשל בזה, הנה מלך מלכי המלכים הקב״ה אין לפרש גדולתו, והתורה הקדושה נקראת ברתא דמלכא ואין כמוה בכל העולמות, וכל מיני חכמות לאפס ותוהו נחשבים אצלה. ויהי ברצות הקב״ה להראות גדולתה וחכמתה טובה ויופיה אמרו מלאכי מרום תנה הודך על השמים מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח, ב ה) וראוי ליתן התורה למלאכי אש.
אכן לא כשעלה על לבם עשה השי״ת, כי אצלו שוים כל העולמות, כל הנבראים המה עבדיו, ואיך ימצא עולם אשר ראוי ונכון לפי ערכו ליתן להם בתו שהיא תורתו הקדושה אפילו אם לא היה ערכה רק כשאר החכמות, מכל שכן שארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים (עירובין כא. ע״פ איוב יא ט), וכל החכמות לאפס ואין נחשבו לנגדה. לכן עלה על לבו להשתדך עמה מצד האהבה, שהיה לו במדינה רחוקה שהוא זה העולם אוהבים נאמנים, האבות הקדושים אשר אהבם יותר מכל באי עולם עבור שמצא לבבם נאמן לפניו, ולרוב חשקו ואהבתו באבותינו הקדושים הנה צורת יעקב חקוקה בכסא כבודו, ועלה בלב הקב״ה ליתן בתו שהיא התורה הקדושה לבניהם, וחפץ בנו יותר מליתנה למלאכי מרום אף שאין אנחנו רק בני אדם, ועשה רק מצד האהבה של אבותינו הקדושים אע״פ שאנחנו בני אדם בגוף וחומר, ונתן את בתו שהיא התורה הקדושה עמנו למדינה הרחוקה דהיינו זה העולם.
אכן להיות שחשש השי״ת שאין אנחנו בני אדם יודעים נעימות מלך מלכי המלכים ואיך להתנהג בכבוד השי״ת ובתורתו התמימה, לזאת נתן התורה בקולות וברקים, ושרה על כל אחד מישראל רוח הקודש, וראו בעיניהם נעימות מלך מלכי המלכים הקב״ה, וכמה שנים גדלנו משה רבינו ע״ה בנעימות התורה, וקודם נתינתה קדשנו השי״ת בקדושתו ואח״כ נתן לנו התורה לזה העולם.
והנה הנקל להתחתן במלך, שזה באמת דבר גדול שנעשו בני אדם חתן המלך, ואנחנו סתם בני אדם פחותי ערך ולא כמלאכים, מחמת זה יש לנו שונאים הרבה, כי כל הקליפות והשרים מתקנאים בנו, ולזאת תמיד יש משטינים ומקטרגים על בני האדם לפני מלך מלכי המלכים לומר בניך חוטאים, וצועקים ותובעים דין מהשי״ת על בני האדם.
והשי״ת אינו יכול להשיב ריקם פני כל צועק ומבקש דין, כי מלך המשפט הוא ואוהב משפט, אכן זאת עושה מלך מלכי המלכים שהוא מגביל זמן על המשפט ובתוך כך הוא מודיע לנו, והוא על פי מה שאמרו המפרשים מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום (תהלים קמז, יט - כ), והוא כי השי״ת הודיע לישראל עם קרובו שנידונים בראש השנה בכדי שידעו יום משפטם, ובתוך כך ישפרו מעשיהם וישובו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם ויבואו נקיים ליום הדין, מה שאין כן העובדי כוכבים אין יודעין יום משפטם. והנה ביום ראש השנה נאמר (תהלים פא, ה) "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב", וזהו שאמר "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", היינו יום הדין של ראש השנה מגיד לישראל לטובתם - שהודיעם יום דינם, אבל "לא עשה כן לכל גוי" - שלא הודיע להם, ממילא ומשפטים בל ידעום אינם יודעים משפט של עצמם, משא״כ לישראל זאת הטובה אשר הקב״ה עשה להם שהודיעם.
ולפעמים בעת שהיצר לנו ביום המשפט ויש מקטרגים הרבה, ובאו בטענות חזקות אשר בלתי אפשרי לזכות בדין, הנה אנו אומרים (סוף סליחות דצום גדליה) "תורה הקדושה התחנני בבקשה. . .", שהתורה בעצמה הולכת להשקיט מדייניה ולבטל הגזירות, ואזי בהיות התורה הקדושה מליץ בעדינו בפני הדין אז אנו בטוחים שיצא כאור צדקינו ומשפטינו, כי נסתום פי המקטרגים ואחזתם פחד ורעדה חיל כיולדה וישימו יד לפה בראותם אותה.
אכן כל זאת היה בעת שכיבדנו התורה כראוי לה בלימוד לשמה, אזי מגינה בעידנא דעסיק ובעידנא דלא עסיק (סוטה כא א), אך בעוונותינו הרבים אירע לנו מקרה בלתי טהור, שנתקוטטנו עם תורתנו הקדושה, לא קבענו עתים לתורה השלכנוה אחרי גיוינו, ולא די בזה אלא הכונו אותה כביכול ועשינוה בעלת מום ומחוסרת אבר, כי רמ״ח מצוות עשה הם רמ״ח איברים, ושס״ה גידים שהם לא תעשה, ומי שעובר עליהם הרי נעשית נשמתו מחוסר אבר ח״ו, ולא זו בלבד אלא השלכנוה למקום אשפה ומטונף שידוע שנמסרו רזי התורה לחיצונים בעוונותינו הרבים, וגם הלומד שלא לשמה לגאוה או לקנטר מוסר תורתו לקליפות, וגם ידוע שכל זמן שאין מתקנים העונות ובפרט העון הידוע אזי כל תורתו שלומד נמסר לקליפות, ועליו נאמר (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי כו' פיך שלחת ברעה, ר״ל התורה שאתה לומד בפיך אתה משלח לרעה - דהיינו הקליפות, ולשונך תצמיד מרמה - שמוסיף כח בקליפות הנקרא מרמה, ככה עשינו לה ולא העלינו על לב כל טובתה שעשתה לנו תמיד.
והנה בתוך כך הגיע יום הדין הגדול הזה, ורבו המשטינים והמקטרגים עלינו כמנהג, ומלך מלכי המלכים הוא המודיע לנו לאמר היו נכונים לעמוד נגדם, וגם הזהירנו להביא לפניו כל תלמוד תורתינו של כל השנה כי הוא שעשועיו ועליה שמים וארץ קיימים. הנה נא אחינו ב״י איך לא יאחזנו פחד ורעדה על זאת, ואיך לא נקונן, אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה, איך יוכל גבר לזכות במשפט, והלא בכל עת משפט לא סמכנו אלא רק על התורה ועתה נהפכה לאויב לנו, ומי יקום לנו עם מרעים, ולא די לנו זו בלבד אלא שהמלך פקד עלינו להביא לפניו את תורתנו, אוי לנו איך נשא פנינו, ואינה יכולה כלל לבוא לפניו שהיא חולה בעלת מום ומונחת במקום מטונף ובאשפה בתוך הקליפות, מה נאמר ומה נצטדק לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה.
ראו נא אחינו ב״י איך היינו צריכים עתה אל התורה הקדושה, ולא די שנהפכה לאויב לנו ואין לנו על מי להישען, אלא עוד יוסיף ח״ו כעס הקב״ה עלינו על מה שעשינו לה. אי לזאת נשא פנינו אל אבותינו הקדושים, ונתחנן להם שיבואו אל המלך. וזהו ענין התקיעות, שבתקיעה אנו מעוררים אברהם אבינו ע״ה מקברו שהתקיעה מרמז לחסד ותרועה ליצחק שהוא גבורה, ושברים הוא ת״ת בזה מעוררים ליעקב, ומתחננים להם שהם יליצו בעדינו, שאין לנו על מי להישען כי אם עליהם שהם אוהבי המלך מלכי המלכים הקב״ה וצורתו חקוקה בכסא הכבוד, ודאי לא ישיב פניהם ריקם, וזולתם אי אפשר לנו כלל לבוא אל המלך.
ובאמת אבותינו הקדושים לרוב רחמם הם חפצים ללכת אתנו, אכן איתא מעשה אחד מה שאירע בזמן רב אחד מתלמידי האר״י ז״ל, שביום ראש השנה בא אליו אליהו ז״ל ואמר לו למען השם התחזק להרבות בתפלה ותחנונים כי גברו מאד המקטרגים עד שמיכאל השר הגדול המזכיר זכותן של ישראל (שמ״ר יח, ה) נשתתק ותש כחו ואין בפיו מה לדבר, אמר לו הרי אני יודע שהיה בשנה זו תורה הרבה בין ישראל ושנו ולמדו הרבה, השיב אליהו ז״ל רוב התורה היא ביד הס״מ המקטרג הגדול כי הייתה שלא לשמה והוא הביא אתו כל התורה לפני בית דין שלמעלה, וכאשר ראו הבית דין וצבא מעלה איך נתנו התורה ביד הקליפות רחמנא ליצלן והוא בידם במצור ובמצוק וטינפוה ומאסוה, עגמה נפשם מאד על דבר זה, ויצא הקצף מלפני הקב״ה, ונשתתק מיכאל מבלי עוד כח להליץ זכות, כי מעט הוא התורה אשר הביא מיכאל מה שהיא טהורה ונקיה.
אמר לו הרב, ומה אברהם אומר לדבר זה, הלא הוא אבי ישראל ולמה אינו בא לשם הלא לא ישיבהו ריקם. השיב לו שאברהם אומר שהוא בוש ונכלם מלילך לבקש על נפשם בראותו מה שעשו להתורה, איך מסרו כל כך הרבה תורה לחיצונים, ואמר איך אשא פני לבא אל המלך אשר לא כדת הלא אמור יאמר הקב״ה, אני קראתיך (ישעיה מא, ח) אברהם אוהבי ואיך תוכל להתאפק ולהתעלם ברעה המוצאת לתורתי שהוא שעשועי יום יום (משלי ח ל, ע' בר״ר א א).
ויהי כשמוע הרב את דבריו עמד בפחד ורעדה וצעק בקול מר עם ה' חזקו ונתחזקה בעד עמינו ובעד ערי אלהינו, שובו והשיבו מכל פשעיכם, מי יודע ישוב וניחם ה' על הרעה, כי יצא הקצף מלפניו כי רבו חזקו יד המקטרגים ולא נשאר עוד מענה בפי מליץ שלנו, וכל כך צעק והרבה בדברי כבושים שיקבלו תשובה על עצמם, עד שבא אליו אליהו ז״ל ואמר לו שנתלבש אברהם אבינו ע״ה בכח התשובה של אותו בי כנישתא, ובא לפני הקב״ה להרחיק דינם של ישראל עד יום הכפורים כדי שבתוך כך ישובו מדרכם ויוציאו כל הקדושה מתוך הקליפות, ואף שבלתי אפשרי בכח האדם להוציא לגמרה ולטהרה, הנה אין הקב״ה בא בטרוניא (ע״ז ג א) ואינו רוצה רק שיפתחו כמחט סדקית והשאר עושה השי״ת בעצמו. ומיד אחר ראש השנה כתב הרב ההוא לכל המקומות הקרובים שיעמדו על נפשם לשוב בכל האפשרי, והודיעם כל הדברים.
והנה בעונותינו הרבים עתה אין אתנו יודע עד מה, ומי יודע אם תוכל תורתינו לבוא לפני הקב״ה, ומי יודע אם אין אבותינו הקדושים בושים ונכלמים להרים פניהם מפני מעשינו ורוע מעללינו, ומי יודיע לנו את כל אלה, הנה אין לנו רק לשוב בכל לבבינו ולקבל על עצמנו ולתקן עד יום הכפורים את כל אשר עיוותנו, ולהוציא התורה מתוך הקליפות, ולפייסה שתתהפך לאוהב לנו כבתחלה ותלך ותליץ זכות עלינו להוציא כאור משפטינו אמן וכן יהי רצון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה