בס׳ד
השופר השחור – מאת עודד מזרחי
בבית המדרש שעל ציון יוסף הצדיק בשכם שימשו בקודש שני שופרות, האחד בהיר והשני שחור. בראש השנה תשנ״ז נערכה תפילה בקבר יוסף. החג התקיים אז בשבת – אז לא תוקעים בשופר, וביום ראשון. לאחר תפילת שחרית והקריאה בתורה ביום ראשון, החל בעל התוקע הקבוע של הישיבה לקרוא את הפסוקים: "קולי שמעה כחסדך. . ." שראשי תיבותיהן הם קר״ע שט״ן. לאחר שבירך את הברכות, אחז בשופר השחור והתכונן לתקיעות. הוא היה מיומן בשופר זה, שהיה קל לתקיעה וצליליו היו צלולים וברורים. הוא החל לתקוע, ללא הצלחה. ניסה שוב ושוב ולא הצליח. בקושי יצאה גניחה מהשופר. כוחותיו של התוקע כלו ממאמץ. בשלב זה סימן לו ישעיהו, שתקע בשופר השחור בימי אלול, שיעביר אליו את השופר. אולי הוא יצליח לתקוע היטב. ישעיהו ניסה, וגם הוא לא הצליח להפיק את הקולות הנדרשים. ניסה לשנות את הזווית, העביר לצד ימין, לצד שמאל, לאמצע; שום דבר לא הועיל. בקושי הפיק תקיעות מקוטעות, שבדיעבד בלבד ניתן להחשיבן. בתפילת הלחש ובמוסף נשנה הדבר. כמעט שיצאה נשמתו עד שהצליח איכשהו להוציא את הציבור ידי חובה בתקיעותיו. נוצרה הרגשה כללית קשה. כולם חשו שכח עליון מעכב בעד התקיעות, ובפרט שהיה מדובר בשופר כה נוח. בכל שנה נהגו המתפללים בקבר יוסף ללכת למעיין שליד כפר בלטה לקיים תשליך. באותה שנה, בגלל שהשוטרים הפלשתינים חלשו על האזור, לא היתה לבני הישיבה אפשרות להגיע לשם, ולכן נערך התשליך ליד ברז. כולם אמרו את הנוסח ליד הברז הפתוח, ולאחר מכן ניסו לשיר "תהא השעה הזאת שעת רחמים" ולרקוד כבכל שנה, אבל התחושה היתה קשה ומעיקה. הנוכחים חשו שמשהו לא טוב מרחף באוויר. שבועיים לאחר מכן, בעקבות פתיחת מנהרת הכותל, החלו התפרעויות של הפלשתינים. בני הישיבה נאלצו לנטוש את מתחם הקבר. במהלך הקרבות נהרגו בשכם שישה חיילים. שוטרים פלשתיניים ופורעים רבים נכנסו למתחם הקבר, שרפו ספרי קודש, השחיתו ובזזו חפצים. כאשר חזרו בני הישיבה לקבר, לאחר החגים ובשוך המאורעות, גילו בין יתר הנזקים הקשים וחילול הקודש כי השופר השחור נעלם. שנתיים וחצי לאחר מכן נסע ישעיהו לשבות אצל הוריו בקריית ארבע. ביום שישי הלך לבקר אחד מחבריו לישיבה, ששירת בצבא בחברון. לפני שנפרדו, נזכר לפתע החבר: "יש אצלי בפלוגה מישהו שלידי אביו התגלגל שופר שנשדד מקבר יוסף". ישעיהו נזכר בשופר שנעלם. הם חיכו כחצי שעה עד שהחייל יסיים את משמרתו, ואז פנו אליו כדי לקבל את מספר הטלפון של אביו. ישעיהו התקשר לאב, המתגורר בראשון לציון, שאמר לו: "נכון, יש אצלי שופר שאחי קיבל מסוחר ערבי בשכם, ואני מוכן להחזיר אותו לישיבה שהוא שייך לה". "האם זה שופר שחור?". "כן, שחור". ישעיהו הנרגש ביקש: "תן לי את הכתובת שלך. במוצאי שבת אני מתניע ובא אליך". במוצאי שבת, מיד לאחר ההבדלה, נכנס ישעיהו לרכבו ונסע בקוצר רוח לראשון לציון. הוא הגיע לאדם המיועד, שהראה לו את השופר – ואכן היה זה השופר השחור. וכך סיפר האיש: "אחי עוסק במסחר עם ערבים. לפני חודש, במהלך אחת מנסיעותיו לרגל עסקיו, פגש באחד המחבלים המשרתים במשטרה הפלשתינית. השוטר-מחבל סיפר כי במהלך עבודתו במשטרה ערך חיפוש בבתי החשודים בשכם, ובאחד מהם נמצא השופר. הוא העבירו לאחי, ואחי, שלא ידע מה לעשות עם השופר, העבירו אלי. ביום רביעי האחרון פגש בני בחבר ילדות שלא ראה כמה שנים וסיפר לו את סיפור השופר, ואותו חבר נזכר שבפלוגתו משרת תלמיד מישיבת קבר יוסף. הוא כנראה פנה אליך. . .". ישעיהו הודה לו ונסע מראשון לציון ישירות למחנה חורון. הוא הספיק להגיע לאוטובוס שיצא בעשר וחצי בלילה ונכנס עמו לשכם. כאשר הגיע לקבר, ראשית כל תקע בשופר שלושים תקיעות מכל הלב. כולן היו מושלמות. אז חש שעניין התקיעה בשופר אינו טכני כלל: כאשר מידת הדין שולטת, בעל התוקע הטוב ביותר לא יוכל לתקוע בשופר, ולהיפך – כאשר מידת החסד שולטת, גם האדם הנרגש ביותר יוכל לתקוע בו היטב. הוא התקשר לרב יצחק גינזבורג, ראש ישיבת 'עוד יוסף חי', וסיפר לו את המעשה. הרב אמר: "זה סיפור שנאה לספרו במוצאי שבת".
גילגולו של שופר
התקיעות של ר' יואל-חיים וייספינגר היו שם-דבר בירושלים הישנה. רבים היו נוהרים לבית-הכנסת שבו שימש 'בעל-תוקע', כדי לשמוע ממנו את קול השופר. חמישים שנים רצופות שימש בתפקידו זה, ובכל שנה ושנה היה קול השופר הולך וחזק. יודעי סוד היו מספרים בשבח שופרו המיוחד של ר' יואל-חיים, שופר עתיק שידע גלגולים רבים. כמה ימים לאחר יום-הכיפורים שנת תרע״ד נפטר ר' יואל-חיים לעולמו. הוא הניח שני בנים, שמעון ולייבל. השאלה הייתה, מי יירש את השופר וממילא גם את חזקת התקיעה בבית- הכנסת. בסופו של דבר נמצאה פשרה: שמעון הבכור קיבל את חנות המכולת הקטנה של ר' יואל-חיים, ולייבל הצעיר, שהיה גם תלמיד-חכם, זכה בשופר הנחשק. חלפו הימים, שמעון מכר את המכולת הקטנה ושם פעמיו לאמריקה. שם הקים עסק קטן, אשר עד מהרה התפתח והתבסס יפה. שמעון היה לאיש אמיד ומכובד. בארץ-ישראל פרצה בינתיים המלחמה בין טורקיה העותומנית לבין אנגליה. לייבל נרשם משום-מה כנתין אנגלי, וכשיצא יום אחד לרחוב, נתפס בידי חיילים טורכים ונאסר. העונש שהושת עליו היה גלות למצרים. מכל חפציו לא נטל עמו לייבל דבר, לבד מהשופר. באותה עת הגיעה לשערי הארץ ספינה שהביאה מוצרי מזון לתושבי ירושלים, נדבת יהודים טובים באמריקה. לספינה נלווה גם אחד מראשי קרן הסיוע, הלוא הוא מיסטר סם ווייט, או בשמו המקורי - שמעון וייספינגר, מיודענו. כששמע סם-שמעון את שאירע לאחיו, שינה מיד את מסלול הנסיעה המתוכנן והדרים מצרימה. הוא פגש שם אדם דל ועלוב, חסר פרוטה, וכמעט לא הכיר בו שזהו אחיו. בו-המקום שלף את ארנקו והעניק לאחיו סכום נכבד כדי שיוכל לשוב ולעמוד על רגליו. כשעמד שמעון לעלות על הספינה, לא ידע לייבל כיצד להודות לו על עזרתו. המלים נעתקו מפיו. בלב נרגש הושיט לאחיו נרתיק ישן ובלוי. עיניו של שמעון ברקו מהתרגשות. הוא ידע מה נמצא בתוך הנרתיק - השופר היקר! כל הדרך חזרה כמעט לא הניח שמעון מידיו את נרתיק השופר. שוב ושוב הביט בו וליטפו, כמחזיק אוצר יקר. כשהגיע הביתה, היה נרגש מאוד, ולחבריו שקיבלו את פניו סיפר בראש ובראשונה על השופר. אבל כשביקש להראותו להם, כמעט התפלץ - לא היה שם לא שופר ולא נרתיק.
שוב חלפו שנים. מצב הפרנסה בירושלים הורע מאוד. לייבל נאלץ ליטול את משפחתו ולנדוד בעיירות פולין. בעיירה אחת מצא את מקומו ונתמנה לרב המקום. נדמה היה לו שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אבל אז פרצה מלחמת-העולם השנייה. הגרמנים כבשו את פולין והחלו במלאכת ההשמדה של היהודים. לייבל עבר את כל אימי השואה ובניסי-ניסים נשאר בחיים. אחרי המלחמה נדד ממחנה-עקורים אחד למשנהו, כשמשאת-פניו היא ארץ-ישראל. בערב ראש-השנה הגיעה החבורה לביתו של איכר גוי, איש טוב ונדיב, באחת מעיירותיה של איטליה. שופר לא היה ברשותם, ועל כך הצטערו מאוד, אבל להתפלל ולשפוך שיח לפני קונם - יכלו גם יכלו. לבם של הפליטים היה מלא תקווה, שלא יארך הזמן ויעלו על אונייה שתובילם לארץ-ישראל. ראש-השנה חלף ולייבל וחבריו עמדו לעזוב את בית האיכר. אבל זה ביקשם לשבת רגע. "יש דבר שמעיק על מצפוני וברצוני להשתחרר ממנו", אמר. "לפני שנים רבות הייתי מלח באונייה שהפליגה מארץ-ישראל לאמריקה. באונייה הפליג יהודי עשיר, שהחזיק בידיו כל העת נרתיק ישן וכמעט שלא נפרד ממנו. הנחתי שבתוך הנרתיק מוצפן ארנקו השמן של האיש. כשהגענו לאמריקה, ניצלתי את ההמולה והצלחתי להעלים את הנרתיק. אך כשפתחתיו, התאכזבתי קשות. כל מה שמצאתי בתוכו היה החפץ המוזר הזה", ובדברו הציג לפניהם האיכר - שופר! "אני מבין שזה חפץ-קודש יהודי", הוסיף ואמר, "וכבר שנים אני מחפש יהודים כדי להחזיר את הגניבה. עתה הנני משיבה לכם". בני החבורה הביטו בו מופתעים, מצטערים על שלא סיפר להם זאת קודם ראש-השנה. הם לא הבחינו שלייבל החוויר כסיד ולא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. היה זה השופר של אביו! כשהתעשת, הושיט ידו אל השופר, וסיפר לבני החבורה את סיפורו המופלא. עכשיו הגיע תורם להישאר משתאים והמומים למראה נפלאות ההשגחה. כשהגיע לייבל סוף-סוף לירושלים, מצא שם את אחיו. אחרי השואה גברו בו רגשות ההזדהות עם ארץ-ישראל, והוא חיסל את עסקיו באמריקה ועלה לארץ. הוא גם חדל מלהיקרא סם ווייט וחזר להיות שמעון וייספינגר הישן והטוב. רק דבר אחד העיב על שמחתו - העובדה שלא שמע דבר בדבר גורלו של אחיו. הפגישה בין האחים הייתה נרגשת. הם סיפרו זה לזה את כל הקורות אותם, ואז אמר שמעון שיש דבר שמציק לו קשות - היעלמותו המוזרה של השופר העתיק. נשימתו נעתקה כששלף לייבל את השופר וסיפר על גלגוליו המופלאים. אכן, נפלאות דרכי ההשגחה.
ערכה של מצות שופר
מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא (סוטה כא ע״א). הגאון בעל "משנת חסידים" ירד פעם באניה בים הגדול, והנה בראש השנה בבקר נעשה רעש גדול בין כל הנוסעים, בצעקה גדולה שהאניה מתחילה לטבוע, היות שנפרץ חור גדול בדפני הספינה והמים התחילו לפרוץ פנימה, ורב החובל לא ידע בדיוק היכן הוא החור בכדי לסתמו. וצוה בעל משנת חסידים לבעל התוקע שהיה עמו בספינה, למהר ולתקוע כמצוות היום, וכן עשה בעל התוקע לאחר שברך לשמוע קול שופר, תקע תשר״ת תש״ת תר״ת. והנה מיד לאחר התקיעות נתגלה מקום החור שבדופן הספינה, והמלחים סתמוהו ובכך ניצלה הספינה, וכולם הגיעו בשלום למחוז חפצם. ואמר על מעשה זה הרבי רבי בונם זי״ע, שכוונת בעל משנת חסידים שצוה לתקוע בשופר היה שרצה לקיים על כל פנים עוד מצוה אחת בטרם יטבע בים ובטרם ימות, ובזכות כוונה זו ניצלה הספינה, כי מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא. אבל אם כוונתו היתה שהשופר יציל אותו מלטבוע, אז בודאי היו נטבעים בים, כי זה לא נחשב למצוה. ודפח״ח. [מאמרי שמחה אות ז', מפי רבי צבי יחזקאל מיכלסון זצ״ל, בשם ספר "עשרה מאמרות" מר' משה מסוכאטשוב. בסגנון משופר]:
בס׳ד
השופר שנדם - תקיעת שופר בשואה
בכל ראש-השנה נושאים אותי זיכרונותיי אל אותו ראש-השנה מצמרר, בשנת תש״ב, בגטו סלבודקה.
סמוך לחודש אלול תש״א רוכזו כל יהודי קובנה שבליטא באחד מפרברי העיר סלבודקה, שרוב תושביה היו יהודים. מקום הריכוז נהפך למעשה לגטו סגור ומסוגר, ועל תושביו נאסר לצאת ולבוא בשערי הגטו.
ימי מלחמת-העולם השנייה חשפו את האנטישמיות העזה של הליטאים. קודם שנדחקו היהודים אל הגטו עשו הליטאים פוגרומים אכזריים ביהודי סלבודקה, ובהם נרצחו הרבה יהודים, בתוכם תלמידי-ישיבה.
מועצת הגטו ייחדה לראשי הישיבות ושארית התלמידים את עזרת-הנשים של ישיבת 'אוהל- משה' לתפילה. אגב, את הישיבה הזאת ייסד וניהל סבי, הרב יצחק מלצר זצ״ל.
אבי, הרב מנחם-מענדל דייץ הי״ד, היה בעל-תוקע בקי ומומחה. תמיד הצליח להבקיע תקיעות צלולות וחזקות ומעולם לא נזקק לחזור על תקיעה כלשהי. בכל ימי חודש אלול תקע בשופר בכל בוקר, לאחר תום תפילת שחרית.
ראש-השנה הגיע. עזרת-הנשים הייתה דחוסה בהמוני יהודים, שבאו לתפילת יום- הדין. נתקיים בנו חציו הראשון של המאמר "עומדים צפופים". מיותר לתאר את תחושת ההתעוררות הכללית שמילאה את חלל בית-הכנסת. אנשים התפללו בכוונה רבה, וקולות של בכי ותחינה לבורא עולם עלו ונשמעו מכל עבר.
תפילת שחרית נסתיימה ואחריה גם קריאת התורה. אווירת המתח גאתה לקראת ההכנות לתקיעות. אבי עלה על הבימה המאולתרת שבמרכז בית-הכנסת, כשהוא עטוף בקיטל הלבן שלו ובטליתו שירדה וכיסתה את עיניו. בידו האחת החזיק את שופרו, השופר שבו תקע בכל החודש הקודם, ובשנייה את המחזור.
הוא בירך את הברכות בכוונה עצומה וכל הקהל כולו שאג 'אמן'. אחר-כך שם את קצה השופר בזווית פיו וביקש לתקוע כדת וכדין. ניסיון ראשון כשל. שום קול לא בקע מתוך השופר. גם הניסיון השני והשלישי כשלו. רק אוושה דקה וחלשה של נשיפת אוויר בקעה מהשופר.
תחילה סברו הכול כי הדבר נובע מפני התרגשות יתרה של אבי. אולם כשנתארכו הדקות ועדיין לא עלה בידו להוציא משופרו ולו תקיעה אחת ראויה, נשתררה בקהל אווירה נרגשת ומתוחה. הדבר היה מופלא למדי, שכן רבים בקהל שמעו אותו תוקע במשך כל חודש אלול ללא כל פגם! השופר שתקע יפה יום-יום - נדם פתאום בראש- השנה.
אבי כיסה את עצמו בטלית ונראה היה כי הוא מפיל תחנונים לפני המקום. אחר-כך התרומם, הגביה מעט את הטלית ופתח בניסיון נוסף להוציא קול מהשופר. אך גם הניסיון הזה לא עלה יפה.
שעה ארוכה נמשכו ניסיונותיו של אבי. לא היה צריך להיות בעל רוח-הקודש כדי לחוש את מה שעובר בלבבות. מקובל לקשר את הקושי או הקלות של תקיעות השופר לאופי השנה הבאה, אם תהיה טובה או חלילה להפך. גם כך, לא נראה העתיד הקרוב מבטיח יתר על המידה, והנה נוסף גם הסימן הזה. . .
האנשים נראו מודאגים מאוד. רבים אף פרצו בבכי מר. עוד ניסיון אחד עשה אבי לתקוע בשופר. כאשר גם זה לא עלה יפה, הגביה את טליתו ופניו נתגלו לעינינו. עיניו היו אדומות מבכי ולחות מדמעות. הוא הרים את ידיו כלפי מעלה, כמקבל עליו את הדין, ובתוך כך הפנה מבטים שואלים לעבר הקהל כשואל: מי מכם מוכן לבוא במקומי ולתקוע?
בין המתפללים הרבים היו לא-מעטים שידעו את חכמת התקיעה, אולם משום-מה איש לא העז לעלות על הבימה וליטול את השופר מידי אבי, התוקע הוותיק. קשה לתאר את המתח וההתרגשות הפנימית שהורגשו באוויר כל אותן דקות שבהן עמד אבי על הבמה, אוחז בידו את השופר וממתין למחליף.
הייתי אז נער כבן שש-עשרה, אך הייתי בקי היטב ברזי התקיעה הנכונה בשופר. אינני יודע מניין שאבתי את העוז. כשראיתי את הנעשה, אמרתי בליבי, 'ברא כרעא דאבוה'. בצעדים מהוססים מעט פילסתי לי דרך בין הקהל. עליתי על הבימה והתייצבתי ליד אבי. ביד רועדת הגיש לי את השופר ובראשו הנהן, כמאשר את צעדי.
כשאחזתי בשופר נתמלאתי ביטחון. תקעתי את התקיעות כסדרן, וקול השופר נשמע חד וצלול. כשסיימתי את התקיעה האחרונה, זו הגדולה, נדמה היה לי כי המתח הכללי התפוגג קמעה, אם-כי אווירת מועקה עדיין הוסיפה לעמוד באוויר.
לא חלפו ימים רבים והתברר, כי הסימן לא היה סימן-שווא. גם בכיותיו של הקהל לא היו לחינם. כחלוף חודש ושבוע בדיוק אירעה 'האקצייה הגדולה'. רוב האנשים שנלקחו באקצייה זו נרצחו ובתוכם אבי, אמי וחמשת אחיי. נותרתי לבדי בעולם.
בהמשך המלחמה הצטרפתי לשורות הפרטיזנים ויצאתי לנקום את דמם הטהור של משפחתי ושל שאר יהודי קובנה וסלבודקה שהכרתי.
זיכרונו של אותו ראש-השנה, האחרון שבו ראיתי את הוריי ואחיי, אינו מש מזיכרוני מאז ועד עתה, ותמונתו העגומה של אבי המחזיק בידיו בשופר אך אינו מצליח להוציא ממנו קול - עולה לנגד עיניי פעמים אין-ספור, ובמיוחד בימי ראש-השנה.
(תודתנו לבעל המעשה ושולחו, שמואל בן מנחם דייץ מחדרה)
סיפור לשולחן שבת: סיפור החסידי לשולחן שבת: לרבי הקדוש מאוסיאטין הגיע "קויטל" (פתק בו מבקש חסיד מהרבי בקשות על משפחתו וילדיו על פרנסה בריאות וכו') מיהודי מחוץ לעיר. כשהסתכל הרבי על הקויטל ראה ברוח קדשו שחסר בפתק [''קויטל] שם של אחד מילדי היהודי.
הרבי פנה לשמשו ואמר לשלוח חזרה את הפתק ולברר למה חסר השם של אחד הילדים.
כשהובהרה התמונה נודע שליהודי זה יש בת שהתחילה ללמוד בביתה פסנתר והמורה שכל כך התלהבה מכישוריה לקחה אותה תחת חסותה והוציאה אותה מחיק הבית היהודי לנגן בתיאטראות.
לאט עזבה הילדה את חיק היהדות והבית.
האדמו״ר היה מזועזע, ואמר שלהוציא [שם] ילד מקויטל [=כלומר לא להזכיר אותו אצל הרבי יחד עם כל בני המשפחה] זה להוציא מישהו מתחת לכנפי השכינה.
הוא ביקש לשלוח אליו קויטל - פתק חדש ולהוסיף את שמה של הילדה.
כשהגיע הקויטל - הפתק המתוקן עם שמה של הילדה הוא ברך ואמר שהוריה עוד יזכו לראות ממנה הרבה נחת.
בינתיים פרצה המלחמה ולדאבון כולם נכחדה המשפחה. מי שנשאר בחיים היה רק האבא שהגיע בדרך לא דרך לאמריקה למקום שנקרא: "בית הכנסת אורחים". מי שפתחה לו את הדלת הייתה אותה בת שסרחה. לבושה בשביס [=כיסוי ראש] בצניעות ונשואה ליהודי שומר תורה ומצוות, יחדיו ניהלו את בית הכנסת האורחים.
זה מה שראה הרבי ברוח קודשו את אותה בת שתישאר שריד למשפחה ותמשיך אותה לתפארת כמשפחה יהודית ואף תקפיד במיוחד במצוות הכנסת אורחים.
לוותר לשני – סיפור על אב ובנו ומעיל אחד
פרשת השבוע מספרת על החסד של אברהם שמכנסים אורחים, ומתפלל על אנשי סדום שלא יענשו על ידי ה'. מעשה באב ובנו שבאו אל רב העיירה שלהם בשאלה הלכתית קשה שהתעוררה להם. בביתם היה רק מעיל אחד. והשאלה היתה מי ילבש את המעיל: האם האב ילבש אותו שבגלל גילו המבוגר זקוק גופו לחום, או הבן ילבש אותו כי הוא יוצא לפרנס את אביו, ושוהה מחוץ לבית שעות ארוכות. הרב ביקש מהם לבוא אליו בעוד כמה ימים כדי לקבל את התשובה.
עברו כמה זמן והאב התחיל לחשוב שאולי בעצם המעיל מגיע לבן, כי סוף סוף הוא מתרוצץ שעות רבות בשלג ובכפור כדי להביא פרנסה לאביו. באותו זמן חשב הבן לעצמו, שהוא בגילו עוד מסוגל להסתדר בחוץ בלי מעיל, ואילו אביו הקשיש זקוק למעיל פרווה גם בבית.
כאשר חלף הזמן שהקציב להם הרב, הגיעו האב ובנו אל הרב אך הפעם היו להם טענות אחרות.
האב ביקש שהבן יקח את המעיל, והבן ביקש שאביו יקח את המעיל.
יצא הרב מהחדר וחזר עם. . . מעיל. ''קחו את המעיל הזה, ואז יהיה לכל אחד מכם מעיל בפני עצמו'', אמר להם הרב. האב ובנו הביטו אחד אל השני בפליאה ואמרו: אם לרב היה פתרון כל כך פשוט לתת להם מעיל נוסף למה הוא לא אמר זאת מההתחלה?
השיב להם הרב, כאשר הגעתם בהתחלה ושאלתם למי לתת את המעיל, שמתי לב שכל אחד מכם דואג לעצמו, ואז אמרת לעצמי שגם אני זקוק למעיל. אך כאשר אתם וויתרם אחד לשני, גם אני החלטתי לוותר והענקתי לכם את המעיל. [עלינו לשבח].
בעל התניא היה אומר "בחודש אלול המלך בשדה" משל למה הדבר דומה אם אזרח רוצה לכתוב מכתב למלך שמעונין להפגש איתו או שיעזור לו ע״י שיחת טלפון. הסיכוי להיפגש עם המלך קלוש, אולי יש איזה אחוז מתוך מאה אלף שהמכתב בכלל יגיע למלך ולא יעבור סינון ע״י עבדיו. ופתאום באותו עיר יצאו בכרזות שמחר המלך יורד לעם לטקס חגיגי ללחוץ ידים לאזרחים דבר שפעם בשנה קורה. ואותו אזרח פשוט שכבר שנים מחכה לתשובה לגבי מכתבו מוצא את עצמו לוחץ יד למלך ומשוחח איתו בספונטניות וזה הזמן לפרוק ולדרוש הכל, אותו דבר חדש אלול נאמר שהמלך בשדה שהשכינה שורה למטה כל חודש אלול "אני לדודי ודודי לי" ר״ת אלול קול דודי דופק ואומר לנשמה. קומו אורי כי בא אורך וכבוד ה’ עליך זרח". חדש אלול זה הזמן הכי נכון לבקש מאת ה' אלוקים קשוב ובוחן ביתר שאת וביתר עוז כל אחד ואחד לכן עלינו להשאיר רושם טוב כדי שניכתב לחיים טובים ולשלום בראש השנה.
מסופר על רב סעדיה גאון שהגיע לאיזה כפר, והתארח אצל כפרי אחד שלא ידע שהוא הרב סעדיה גאון, הכפרי כיבד אותו כמו שמכבדים כל אורח. והנה אחר כמה ימים נודע לו את זהותו של הרב, שהוא הרב סעדיה גאון, הלך הכפרי ונפל לפני רגליו, ובוכה מתחנן, תסלח לי כבוד הרב לא ידעתי את ערכך ולא כבדתי אותך כראוי לך, והרב אומר לו הלא כבדת אותי בכל כחך, והכפרי ממשיך לבכות ולהתחנן, לא כיבדתי אותך כראוי לכבוד הרב, וגם למחרת חזר שוב על הדבר הזה. . .
רב סעדיה גאון למד מוסר גדול מזה המעשה, ומאותו יום התחיל לסגף עצמו בכל מיני סיגופים, ולהתגלגל בשלג, וכדומה, שאלו אותו תלמידי: רבינו! על מה ולמה הוא עושה סיגופים כאלה? וסיפר להם את המעשה עם הכפרי, ואמר להם: גם אני מסגף את עצמי, כדי לכפר על הימים הראשונים שלא עבדתי את ה’ כראוי, שהיום אני מכיר את בוראי יותר מאתמול, וכל יום אני מכיר אותו יותר, וע״כ כל יום אני מסגף את עצמי על חוסר עבודתי של אתמול, ושל ימים עברו. וככל שאיש גדול יותר כך נובע מאיתנו להשתדל יותר.
תארו לכם שקבעתם פגישה עם מלך של מדינה, לפני הפגישה האדם התרחץ התלבש יפה יחשוב איזה שיחה חיובית ליצור, שלא סתם יבזבז זמנו של מלך. המסקנה הכבוד וההשתדלות שאנו מחלקים לבריות תלוי בגודל רמת אישיותו של האדם, אז כל שכן מלך מלכי המלכים שאין לו גוף ולא דמות הגוף שנאמר "אתה הראת לדעת שה’ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד מלבדו", כמה שנכבדו ביחס ישר לפי גדולתו "שלגדולתו אין חקר" לא נצליח לכבדו ולעבדו כפי שראוי ומגיע לו באמת. לכן ככל שלומדים יותר תורה מכירים יותר בגדולת האין סוף ברוך הוא ואז ביחס ישר יראת השמים עולה עד שמגיעים לסיגופים מעוונות, אך לעולם ועם כל הכוונות הטובות לא נצליח לכבדו ולעבדו ביחס ישר לגדולתו. כי לגדולתו אין חקר ואין סוף אז מן הסתם תעניות זה עוד כלום לעומת הוד רוממותו באמת. אך הקב״ה אינו רוצה סיגופים ותעניות אלא כל אחד ישתדל לעשות ככל יכלתו בעבודת ה' [מתוך האתר שבעס נט ]
קול שופר בלב ים
באחד מתאי האנייה הגדולה שהפליגה בלב ים, ישב הגאון הקשיש רבי אלעזר רוקח מאמסטרדם. הגאון, שזכה לכבוד רב במדינתו, הולנד, החליט לעת זיקנתו לחון את אדמת ארץ-הקודש. הוא אסף את מעט מיטלטליו, שכללו בעיקר ספרים, ויצא למסע הפלגה ארוך, שעתיד היה להימשך כמה שבועות.
את מרבית זמן ההפלגה בילה הרב רוקח בלימוד התורה. רק לעת ערב נוהג היה לצאת מתאו ולעלות על סיפונה של האנייה, כדי לשאוף מעט אוויר צח לריאותיו. הוא היה שולח את מבטו אל האופק זרוע הכוכבים, ומדבר בהתרגשות ובערגה על הארץ המובטחת, שאליה מועדות פניו.
במסעו נלוו אליו כמה מתלמידיו המסורים, וכן יהודים נוספים מהולנד, שהחליטו אף הם לעלות באותה הזדמנות לארץ-הקודש.
היו אלה ימי שלהי חודש אלול. בתחילה התנהלה ההפלגה על מי-מנוחות. הים היה רגוע, וההתקדמות בנתיב השיט הייתה על-פי התכנית. לאחר שבועיים מראשית ההפלגה, החלו לנשב רוחות והן התגברו בהדרגה. בקצה האופק נראו עננים שחורים. כל הסימנים העידו על סערה מתקרבת. רב-החובל ואנשי צוותו עקבו בדאגה רבה אחר התקרבות הסערה, וקיוו שהיא תעבור רחוק מהם.
אולם תוחלתם נכזבה. הים נעשה סוער יותר ויותר. בערב ראש-השנה הגיעה ליבת הסערה לנתיב הפלגתם. האנייה היטלטלה כמטורפת מצד אל צד. רב-החובל ואנשיו התרוצצו על-פני הספינה בניסיון להשתלט עליה ולייצבה. בקושי רב נאבקו בים הסוער, ונראה היה שעוד רגע תתהפך האנייה.
חלפו שעות אחדות, ונראה היה כי מזג-האוויר נרגע מעט. אולם לא להרבה זמן. עד מהרה התברר כי זה לא היה אלא הגל הראשון של הסערה. הגל שבא בעקבותיו, היה עז וסוער לאין- ערוך. . .
האנייה התנדנדה כקליפת אגוז ומנווטיה איבדו כל שליטה עליה. הם נצמדו למקומותיהם בחוזקה כדי שלא יעופו אל תוך גלי הים הסוערים. מעיניהם נשקף מבע של ייאוש.
פתאום נשמע קול רעש עז. אחד מדופנות האנייה נעקר ממקומו והתנדנד מצד אל צד כדלת הנעה על צירה. מים רבים החלו לחדור אל הסיפון. כאחוזי טירוף חשו רב- החובל והמלחים אל הדופן. בניסיונות נואשים ניסו להחזירו למקומו, ובאותה שעה התאמצו לשאוב את המים הרבים בחזרה אל הים.
כך נמשך המאבק במשברי הים שעות ארוכות. הלילה ירד ועמו בא לעולם ראש-השנה. איש מהיהודים שעל האנייה לא היה יכול אפילו לחשוב על תפילה בליל החג. הכול היו שרויים בפחד-מוות ועקבו בחרדה אחר הניסיון להציל את האנייה ואת חייהם מטביעה.
רק רבי אלעזר רוקח נשאר ספון בתוך תאו. הוא היה מודע היטב לנעשה בחוץ, שכן גם הוא בתאו, כמו כל חלקי האנייה, התנדנד בחוזקה מצד אל צד. אף-על-פי-כן היה הוא היחיד שקיבל את ראש-השנה. עטוף בבגדי החג נעמד לתפילת ערבית של החג. כדרכו, האריך בתפילה, בעיניים עצומות ובדבקות רבה.
שעות רבות נמשכה תפילתו, עמוק אל תוך הלילה. לפתע פרצו אל תאו שניים מתלמידיו. בעיניהם הייתה אימה רבה. הם המתינו עד שרבם יסיים את תפילת שמונה-עשרה ויפסע לאחור. "רבי!", זעקו, "עוד מעט קט והאנייה תרד למצולות הים ועמה כולנו!".
הרב נעץ בהם מבט חודר. "אם-כן, עלינו לעמוד מוכנים", אמר. "ברגע שאך יפציע השחר, תעמדו לצידי והשופר בידכם. נתקע בשופר ונקיים את מצוות היום". . .
בינתיים נמשכה הסערה והאנייה כמעט חישבה להישבר. כל אותו לילה לא עצם איש על האנייה את עיניו. למעלה, על הסיפון, ניטש קרב לחיים ולמוות. למטה, בבטן האנייה, ישב הרב מאמסטרדם, מנותק מכל הסובב אותו, שקוע בשרעפיו.
אך הפציע השחר, נאספו היהודים אשר על האנייה סביב הרב. הוא אחז בשופר והחל לתקוע: תקיעה, שברים, תרועה. . .
הנוסעים הנכרים שעל האנייה הביטו ביהודים בהשתוממות עצומה. הספינה עומדת להיטרף בים והיהודים הללו תוקעים בקרן! . . .
עוד לא תמה התקיעה הגדולה החותמת את סדרת התקיעות הראשונה, וכבר הורגש שינוי לטובה. הסערה פחתה קמעה. אט-אט הלכו פני הים ונרגעו עד שבתוך זמן קצר שב הרוגע לגלי הים. לכולם היה ברור, כי היו אלו תקיעות השופר שהעבירו את רוע הגזירה וכל נוסעי האנייה ראו בעליל את אצבע האלוקים.
לימים, כשסיפר הצדיק רבי שמחה-בונים מפשיסחא את המעשה הזה, הוסיף ואמר: "ודאי סבורים אתם כי רבי אלעזר רוקח הורה לתלמידיו להתכונן לתקיעה בשופר מיד עם שחר, כסגולה להיחלשות הסערה. לא ולא! הוא, כשראה שהספינה מיטרפת בים וכי עוד מעט קט יירדו כולם למצולות הים, ביקש לנצל את הרגעים האחרונים כדי לקיים את מצוות היום!".
כאן עשה רבי שמחה-בונים אתנחתה בדבריו ואחר אמר: "אלא שתקיעות השופר שלו אכן פעלו את פעולתן, הן בקעו רקיעים וממילא נתבטלה הגזירה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה