אם לא למעלה מזה / י. ל פרץ
בכל ימות הסליחות, בבוקר בבוקר, נעלם הרבי מנמירוב.
בני ביתו משכימים לסליחות, יוצאים ועוזבים את הדלת פתוחה אחריהם; בלי ספק יוצא הוא אחרי כן בעצמו. ומעולם לא ראה אותו איש, לא בחוץ ולא בבית הכנסת או בבית המדרש, ולא אצל המנינים.
והנה מה שהפתח פתוח – אין בכך כלום; אל בית הצדיק לא יבואו גנבים; יגע אחד מהם בכף המנעול, ומובטח אני שתיבש ידו. אך איה הרבי?
ואומרים: בלי ספק במרומים – הימים, ימים נוראים, צרכי עם ישראל מרובים, צריכים לפרנסה, לשלום, לבריאות, ליראת שמים ויראת חטא. . . והולך וקרב יום הדין, השופט כל הארץ יעשה משפט, והשטן משוטט בכל הארץ, ובוחן ובודק באלפי עינים בחורין ובסדקין של הלב והנפש! והוא מסית ומדיח ועולה ומשטין! ומי יעמוד ביום צר, אם לא קדוש ישראל הרבי מנמירוב?
בלי ספק הוא עולה למרום ומשתטח לפני כסא כבודו, ומתפלל על עם ישראל ולפעמים מתנהג הוא גם בתקיפות, כדרכו.
והנה בא לנמירוב מתנגד מירושלים שבליטא (וילנא) וימלא פיו צחוק.
כידוע, גדול כח הליטאים בנגלה, אבל נפשם יבשה בלי שום לחלוחית של אמונת צדיקים. ומצחק הליטאי ומראה באצבע גמרא מפורשת, שגם משה רבנו, עליו השלום, לא עלה למרום, כי אם למטה מעשרה טפחים – והצדיק מנמירוב לא כל שכן? !
ואם כן איפה הוא הרבי בשעת הסליחות?
וה״ליטאי" אומר שיש לו עליו שאלות חמורות מזו. . .
ובאותו רגע החליט בלבו לחקור שורש דבר.
ועוד באותו היום, בין מנחה למעריב, התגנב הליטווק אל חדר משכבו של הצדיק ושכב תחת מטתו. ואינו מתירא שמא תתקף עליו שנתו, הלא "ליטאי" הוא ובוחר הוא לו איזו מסכת ולומד אותה בעל פה.
ושכב כל הלילה ולמד בעל פה.
כשעה חדא, קודם שקראו לסליחות, הרגיש הליטאי שהצדיק מתהפך על משכבו, שהוא נאנח וגונח, גונח ונאנח, והנה ידוע שאנחותיו של הצדיק מנמירוב היו מלאות צער ויסורין והשתפכות הנפש, וכל השומע היה גועה ממש בבכי! וזה (הליטאי) אינו מפסיק מלמודו בלחש. . .
ושניהם שוכבים: הרבי על המטה וה״ליטאי" תחת המטה.
כשקראו לסליחות ושמע ה״ליטאי", והנה רבתה התנועה בחדרים הסמוכים, בני הבית יורדים ממטותיהם, מעלים הם נרות ונוטלים את ידיהם, ומתלבשים, והולכים ופותחים את הדלתות. ואחרי כן שב הכל למנוחתו והאור שנזרע תחת מטתו של הצדיק מן החדרים הסמוכים נדעך. והוא נשאר לבדו עם הרבי בבית.
אחרי כן הודה ולא בוש שבאותו הרגע נפלה עליו אימה חשוכה, כי לא דבר ריק הוא להתבודד עם הצדיק בשעת הסליחות! אבל ה״ליטאי" עקשן הוא – רועד בכל גופו ושוכב!
בינתים קם גם הצדיק ממשכבו.
וקם ועשה מה שעשה, ונגש אל ארון הבגדים, והוציא משם חבילת בגדים שונים. דהיינו:
מכנסי בד לבנים, רחבים וקצרים, מגפיים גדולים ומשוכים בזפת, אדרת שער עבה ומצנפת שער גבוהה וחגורת עור מצופה ומסומרת נחושת – בגדי אכר!
ובאותם הבגדים התלבש הצדיק, ומכיס אדרתו יצא קצה חבל עבה. . .
וה״ליטווק" אינו מאמין למראה עיניו והוא חושב שנרדם בלילה ורואה חלום. אך לא חלום הוא.
והרבי יוצא מחדרו וה״ליטאי" קם בלאט והולך אחריו כאותו הצל ההולך לאחורי האדם.
והרבי עובר מחדר לחדר ובא לחדר הבישול וכופף ראשו מתחת מטת המבשלת ומניף גרזן לחטוב עצים, ותוקע אותו לתוך אזורו ויוצא את הבית.
וה״ליטאי" אחריו, אף כי כבר עלה על לבו דבר בליעל, כי הרבי צדיק הוא ביום וגזלן בלילה.
--
והולך הרבי בלאט ובצדי הרחובות, ואימת הימים הנוראים מרחפת בחוץ. ופעם מבקעת ויוצאת מאיזה בית אנחת חולה או פזמון של סליחות. והרבי צולל בצללי הבתים ויוצא לאור הלבנה בין בית לבית, וה״ליטאי" אחריו. . . ולבו דפק כהד לכל פסיעה ופסיעה של הצדיק.
והנה הרבי יצא את העיר. וסמוך לעיר יער, והצדיק נכנס לתוך היער, ופסע כשלשים או ארבעים פסיעות בתוך היער, ויגש אל אלון רך, ויוציא את הגרזן מאזורו, והניפו, ויך בעץ – פעם פעמים ושלש עד כי נפל העץ. . .
וה״ליטאי" עומד מרחוק ורואה איך שהצדיק חוטב את העץ לבקעים, ואת הבקעים לגזרים, ושהוא מוציא מכיס אדרתו חבל ארוך, וקושר מהם חבילה ותוחב את הגרזן באזורו ומעמיס את החבילה על שכמו, ויוצא מהיער ושב העירה.
כפוף הולך הרבי תחת משאו וה״ליטאי" אחריו – "האם לא יצא הזקן מדעתו?"
והצדיק אוחז את דרכו בלאט, ובא לאיזו סימטא חשוכה, וניגש אל בית קטן רעוע, ויעמד מאחורי החלון וידפוק בשמשותיה לאט.
והליטאי שומע שמתוך הבית קורא קול אישה חולנית:
- מי שם?
והצדיק עונה בלשון הנכרים:
- אני!
והאשה שואלת:
- מי אתה?
והצדיק עונה:
- וסיל -
- וסיל, איזה וסיל? ומה אתה רוצה וסיל?
והצדיק אומר לה, והכל בלשון האכרים, שיש לו חבילת עצים למכירה שימכור לה בזול. ואינו מחכה למענה האשה ועובר אל הדלת ופותח אותה, ונכנס לבית, והליטאי מתגנב אחריו.
לאור הלבנה רואה הוא חדר קטן ונמוך, שברי כלי בית, ובמטה – חולנית מכוסה בלויי סחבות.
והחולנית שואלת באנחה:
- אבל במה אקנה וסיל? אין כסף לאלמנה עניה?
והצדיק המתנכר עונה שיתן לה בהקפה; ושבסך הכל מבקש הוא שש אגורות, אבל האשה אומרת שאינה יכולה לקבל בהקפה, שאין לה שום תקוה להשיג מעות ולשלם.
- מאין יבוא עזרי? – נאנחת האשה.
והצדיק שהניח כבר את החבילה לארץ, מתקצף עליה: הוי יהודיה פתיה! את אשה קטנה וחולנית, וימיך ספורים, ואני בוטח בך ונותן לך בהקפה שש אגורות! ולך אל גדול ורחמן, גדול כח וחי לעולמים, ואינך בוטחת בו שימציא לך שש אגורות?
- ומי יסיק לי התנור? נאנחת האשה – מי יודע, מתי ישוב בני מעבודתו בלילה?
והצדיק ענה שהוא יסיק לה.
והוא אומר ועושה. . .
ובשעה שהכניס העצים לתוך התנור, זמר בלחש את הפזמון הראשון מסליחות היום. ובהבעירו את העצים אמר את הפזמון השני. . .
ואת הפזמון השלישי אמר כאשר סתם את התנור.
והליטאי נהפך לבבו לאהוב את הצדיק ולהאמין בו, ומאז היה נוסע אליו פעמים מדי שנה בשנה.
וכשהיה שומע מספרים שהצדיק עולה בימות הסליחות למעלה, לא צחק עוד והיה אומר:
אם לא למעלה מזה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה