סיפרה אסתר פוליארד ע״ה: באחד הימים נכנסתי למשרדו של הרב זצ״ל ואמרתי לו שהמצב הרפואי של יהונתן מתדרדר, אמרתי לו שאני מפחדת על חייו. "יהונתן הוא בן בית אצלך ואתה בן בית אצל הקב״ה. אתה חייב לעשות בשבילו משהו. דבר שהוא מעבר לגדר הרגיל, תנצל את זה שאתה בן בית למעלה. אני מרגישה שהוא הולך למות", התחננתי. הרב שמע את תחינתי, אמר לי שהוא מקבל את הדברים והוא יעשה משהו. עדכנו את יהונתן, והיינו בטוחים שהמצב הרפואי הקשה מאחוריו. חשבנו שהרב יעתיר בתפילה מיוחדת לרפואתו של יהונתן, הרי הוא היה מגדולי המקובלים בארץ.
מתברר שטעינו. שבועיים לאחר מכן, ביקשתי להיכנס אל הרב, ואמרו לי שהוא לא מרגיש טוב. זה היה משהו נדיר. תמיד הוא היה מקבל אותי כמעט מיד. יום אחר יום הודיעו לי מלשכתו שהוא לא חש בטוב. הוא סבל כאבים נוראים בגב, עד שהיו צריכים להחליף לו את המכונית, כדי שלא ייאלץ להתכופף.
כעבור חודשיים קראו לי אל הרב. נכנסתי אל החדר וראיתי שהוא סובל סבל נוראי. הוא התקשה לדבר, הכאב היה חד. הבנתי שהוא לקח את המחלה של יהונתן על עצמו. אמרתי לו שיש לי מסר מיהונתן שביקש להבהיר כי הוא לא מוכן שהרב יסבול בגללו. הרב חייך אלי בחיוך שדומה לחיוך של אבא שבנו הבין שאביו עשה בשבילו משהו מיוחד. ניסיתי לשכנע את הרב, אבל הוא סימן לי בעיניו להפסיק. הוא החליט לקחת את המחלה על עצמו. מאותו הזמן, לא היה לו יום בריא אחד. המצב הרפואי שלו הלך והידרדר. הוא סבל ארבע שנים, ואני בטוחה שהוא עשה את זה בשביל יונתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה