עולם חסד יבנה סיפור מופלא על גמילות חסדים מאת גונן גינת

בס''ד

סיפור מופלא על גמילות חסדים /גונן גינת

אל הסיפור הזה אני חוזר בכל פעם שנדמה שהחיים כאן צריכים ויכולים להיות אחרת. שהיינו יכולים להיות משהו אחר. הוא גם מדגים את העיקרון של "כל המציל נפש אחת מישראל". והוא אמיתי לגמרי. זה קרה איפשהו בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. הסבא והסבתא שלי היו זוג חלוצים צעירים שכבר עברו ייסורים קשים, כולל ייבוש ביצות בלב השרון ומחלת קדחת שכמעט הביאה למותו של סבי ז״ל. בזמן שבו התרחשו האירועים הללו, סבא כבר התאושש והם גרו בפתח תקווה, בצריף שניצב על מגרש מאובק, בלב חצר שהיו בה עוד צריפים ובהם גרו עוד חלוצים כמותם. היום זהו מרכז העיר. באותם ימים העבודה העיקרית שבה עסקו היתה חפירת בורות שיועדו לנטיעת עצי הדר במה שנודע במשך שנים כפרדסים של פתח תקווה ועין גנים הסמוכה. היום לא נותר מהם דבר.

בזמן מסויים לסבא שלי לא היתה עבודה אלא רק לסבתא. זה קרה מדי פעם, שרק לאחד מהם היתה עבודה. רוב הימים הם היו עניים - אבל מאושרים, כמי שהגשימו את החלום לעלות ארצה. העוני לא היה רק שלהם: רוב חבריהם העולים-החלוצים חיו ככה, עניים ושמחים. וכך, במהלך אחד מימי העבודה של הסבתא שלי בפרדסים, נכנס כפיס עץ לתוך האצבע והיד שלה. הוא חדר כל כך עמוק, עד שלא ניתן היה להוציאו ללא ניתוח של ממש בבית החולים. אלא שבאותם ימים לא היה להם ביטוח רפואי ולא היה ממה לשלם על ניתוח. אם לא די בכך, ברור היה שכל עיכוב מחמיר את המצב: היה חשש שייאלצו לכרות חלק מהאצבע, שאם יתמהמהו בניתוח ייאלצו אולי לכרות את כולה, ואולי את כל כף היד. בגלל הזיהום זו היתה גם סכנת חיים של ממש.

סבא הלך לברר מה ניתן לעשות וגילה שהמחיר המינימלי לניתוח כזה הוא 5 לירות. באותם ימים היה מדובר בסכום עתק, שווה ערך למשכורות של כמה חודשים, בין חצי שנה לשנה. והם, שניהם, חיו ממש מהיד לפה. הוא לא היה מסוגל אפילו לחלום להגיע לסכום הזה בכוחות עצמו. הוא ניסה לבקש עזרה. סבא פנה לכל מי שיכול היה להעלות על דעתו. באחד המקרים הוא הלך אל אחד מראשי התנועה שלו, הפועל המזרחי, איש רב פעלים שלימים נקראו על שמו מוסדות ואפילו יישוב. סבא שכנראה נחשב לאופוזיציה להנהגתו, התחנן לעזרה. אבל האיש ענה לו כך: "אין לי לתת לך, אבל אני רוצה שתדע שגם אילו היה לי - לא הייתי נותן". סבא חזר בראש מורכן לצריף, אל סבתא הקודחת. עשרות שנים אחר כך הוא זכר את המשפט הזה, את העלבון שצרב בבשרו. הוא, אגב, נשאר נאמן לתנועה. וכך, בכל בוקר הוא היה קם, מחפש עבודה ופתרון לסבתא, משתגע מדאגה ומעצבים, ולא מצליח לעשות דבר.

באחר צהריים אחד נכנס זוג חדש לצריף שהתפנה באותה חצר חלוצים. איש עדיין לא הכיר אותם, אפילו לא בשמות. בבוקר שלמחרת לסבא לא היתה עבודה. הוא הסתובב בחצר, וכנראה ראו על פניו את הדאגה. לפתע נפתח חלון בצריף של הזוג החדש, ואשה קראה אליו: "שוּכֵן (שכן), למה הפנים שלך כל כך עצובים"? לימים סבא סיפר שהוא לא היה מסוגל להרים אליה את פניו ורק פלט: "אני בצרה גדולה ואת לא יכולה לעזור". אבל השכנה החדשה הביטה בו מהחלון בצריף ולא ויתרה: "מהיכן יודע יהודי שאני לא יכולה לעזור באותה בעיה"? סבא, ראשו עדיין מושפל, התעקש גם הוא: "האמיני לי, זו צרה כל כך גדולה שאת לא יכולה לסייע". היה לו ברור שזוג חלוצים אשר גרים כמותו בצריף בחצר, מן הסתם אינם יכולים לתת לו את הסכום הגדול. אבל האשה התעקשה והפצירה וביקשה. בסוף סבא נשבר. הוא סיפר לה על מצבה של סבתא ועל הניתוח שהיא חייבת לעבור ועל כך שכל יום שהיא ממתינה רק מחמיר את מצבה, ובסופו של דבר הזיהום של כפיס העץ עלול אפילו לסכן את עצם חייה."הניתוח עולה 5 לירות, וכסף - אין", אמר.

האשה הזו - שלא הכירה מעולם את הסבתא והסבא שלי - הקשיבה לדבריו וענתה מייד: "אתה צודק וטועה. היום אני לא יכלה לעזור לך, אבל מחר - כן". לאשה הזו קראו פנינה הנדלסמן. היא ובעלה צבי היו הזוג החדש שנכנס לצריף. היא קראה לסבא שלי פנימה ושניהם, היא ובעלה, גוללו בפניו את הסיפור שלהם: השניים עלו לארץ כזוג חלוצים, הבעל היה חילוני והאישה דתייה. מה שאיחד אותם, חוץ מאהבתם, היה הרצון להגשים את הציונות, לעלות ארצה ולעבוד את אדמתה. הם סיכמו ביניהם שבתחילה ינסו להיות חלוצים במושב דתי. כך הגיעו לכפר חיטים שבצפון, שבו היה אז גרעין של הפועל המזרחי. הם ניסו להקים שם משק. בניגוד לסבא ולסבתא שלי, הם הביאו עימם כסף מחו״ל והשקיעו אותו במושב החדש. אלא שזמן קצר אחרי בואם, הגרעין הדתי שהיה במקום התפרק. ואז הבעל אמר לאשה, שאחרי שהם ניסו מושב דתי, כפי שהיא רצתה, ינסו כעת להקים משק במושב חילוני.

למזלם הם הצליחו להחזיר לעצמם את הכסף שהשקיעו בכפר חיטים. בני הזוג הפקידו אותו בבנק, והמתינו שיתפנה עבורם מקום במושב שהוקם בדיוק אז סמוך לפתח תקווה. למושב ההוא קראו "בהדרגה". כיום זהו כפר מע״ש. בינתיים הם גרו בצריף, סמוך לסבא ולסבתא שלי, בחצר החלוצים שבפתח תקווה. הכסף הזה שהיה שמור בבנק היה כל מה שהיה להם. עם הכסף הזה הזוג הצעיר תיכנן לבנות את ביתו החדש במולדת, להקים את המשק שעליו חלם. עכשיו השניים הציעו לתת את כולו לסבא שלי - שאותו ראו אז בפעם הראשונה בחייהם - כדי שייקח את אשתו, הסבתא שלי - שאותה כלל לא ראו - לבית החולים, לניתוח. הם לא ביקשו שום ביטחונות, לא חתמו על הסכם, לא ערבות. בלי שום היסוסים וללא רגע של התלבטות - הם נתנו את כל רכושם לאדם שפגשו באותו יום בפעם הראשונה ושמעו ממנו סיפור שאותו לא יכלו לאמת. "כאלה אנשים הם היו", אמר לי שנים רבות אחר כך סבא. למחרת בבוקר הבנק נפתח. הם הלכו ביחד, הוציאו את כל כספם ונתנו לו. הניתוח בוצע, חייה וידה של סבתא ניצלו, וסבא החזיר את הכסף בהדרגה, כשמו של המקום שבו הם בנו את ביתם. זה לקח זמן רב, הוא סיפר, אבל צבי ופנינה הנדלסמן, אמר, מעולם לא האיצו בו.

האירוע הזה הפך את המשפחה של הסבא והסבתא שלי ואת משפחת הנדלסמן, למשפחה אחת. בשמחות ובאבל וגם בסתם ימים. אני זוכר את אמי המנוחה מדברת איתם כמו עם אחים. היא היתה מספרת שכנערה, כאשר נתקעה בשעה מאוחרת באזור של כפר מע״ש, היה ברור להוריה שהיא נשארת לישון שם. היא כמובן גם אכלה שם, ואיש לא חשב לרגע שהיא דתייה והם לא. היא גם סיפרה שרק בגיל יחסית מבוגר נודע לה שהם לא קרובי משפחה על פי ההגדרה המקובלת, שזה הלב הענק של ההנדלסמנים שהפך את כולם למשפחה אחת. מהסיפור הזה אפשר לקחת כל מיני לקחים בהרבה נושאים. סבא פלט פעם בהקשר הזה שלא כל מנהיג דתי הוא בהכרח יותר "מענטש" מאדם חילוני רגיל. שאין כללים. אפשר גם ללמוד ממנו על יחסי דתיים וחילונים, על איך היינו יכולים להיות. אבל נראה לי שמוטב להשאיר את זה ככה. חומר למחשבה. נחזור לסיפור.

יחד עם משפחת הנדלסמן גרה האמא של פנינה, שהיתה אישה שומרת מצוות. זמן קצר לפני פטירתה, כנראה משום שהרגישה שהמועד מתקרב, ביקרה אצל הסבתא שלי, חברתה הקרובה. היא התיישבה מול סבתא והושיטה לה סידור תפילה ישן. זה היה הסידור שלה, שממנו התפללה. היתה לו כריכת עור כהה של פעם ועיטורים מצדף לבן. סידור עבה שהודפס בווינה וכמובן כלל את התפילה שיהודים חויבו להדפיס בסידורים, לשלום הקיר״ה (הקייזר ירום הודו). את הסידור הזה שהביאה עימה מחו״ל, ביקשה שסבתא תיקח עכשיו לידיה: "סידור צריך שיתפללו בו", אמרה, "ואצלך אני בטוחה שיהיה לו שימוש". היא ביקשה מסבתא שמדי פעם תתפלל מהסידור שלה. זמן קצר אחר כך היא נפטרה. עבור הסבתא שלי זו היתה צוואה של אדם קרוב מאוד. היא מילאה את הצוואה והתפללה מדי פעם בסידור ההוא, כדי שלא יהיה מיותם ולא יקרה שהוא לא ייפתח עוד ולא יישפכו דמעות של תחינה על דפיו. סבתא לא דיברה על כך אבל היה ברור שהתפילות הללו היו גם המזכרת שנותרה לה מחברות ללא גבול.

עברו שנים וגם הסבתא שלי נפטרה. כאשר חילקו בנותיה את החפצים שלה ביניהן, עבר הסידור לידיה של אימי המנוחה. וכיוון שכולם במשפחה הכירו את הסיפור, דאגו שמדי פעם מישהו יפתח את הסידור ויתפלל ממנו. גם לי יצא כמה פעמים להשתמש בו. עברו כמה שנים, ויום אחד פגשה אמי עליה השלום את יצחק וזהבה הנדלסמן. יצחק הוא הבן של צבי ופנינה. הם החליפו מידע משפחתי, ובין השאר סיפרו לה על הבת של האח השני, מנחם, שעיברת את שמו לארבלי. ד', הבת, "קצת חוזרת בתשובה". בעידכונים המשפחתיים בהמשך התברר שהחזרה בתשובה שלה הפכה לרצינית.

יום אחד הגיעה להורי הזמנה לחתונה של ד', ומהנוסח היה ברור שמדובר באנשים שהם כבר לגמרי שומרי מצוות. אמי התקשרה להורים של ד', וביקשה מהם לפגוש את בתם לפני החתונה בביתם. "יש לי משהו לתת לה", אמרה להם. אחרי כמה ימים הם התקשרו אל אמי ואמרו לה שעכשיו ד' בבית בכפר מע״ש והיא מוזמנת. הם חיכו לה בסלון. אמא נכנסה והניחה על השולחן הנמוך את הסידור. היא גוללה בפני הצעירה העומדת להינשא את כל הסיפורים. איך נוצרה הידידות של המשפחות בין צריפי החלוצים, איך הסבא והסבתא שלה נתנו את כל מה שהיה להם כדי להציל את הסבתא שלי בלי שהכירו אותה, ואיך האירוע הפך את כולם למשפחה אחת. אחר כך היא סיפרה לה על הסידור שהגיע עוד מהגולה, מהסבתא רבתא שלה, ועד כמה היה חשוב לה שימשיכו להתפלל בו. שזו היתה בעצם הצוואה שלה. היא הושיטה לד' את הסידור ואמרה לה: "אני מרגישה שזה הדבר שנכון עכשיו לעשות, שהסידור היה אצלנו כפיקדון ועכשיו הוא צריך להגיע אלייך. שזה מה שהסבתא רבתא שלך היתה רוצה, שאנחנו נתפלל בו עד שהוא יגיע אלייך".

ד' לקחה בידיה את הסידור. אמי המנוחה סיפרה לי שהידיים שלה רעדו. בעיניים של כולם עמדו דמעות. רק אז, עשרות שנים אחרי, התברר שכל סיפור ההצלה שהתרחש בצריפים של חצר החלוצים, לא היה מוכר לצאצאים של צבי ופנינה. הם לא סיפרו על כך לילדיהם. כולם שם ידעו על הידידות הנדירה בין המשפחות, אבל לילדים ולנכדים שלהם - לא היה מושג איך הכל התחיל. הצעירים שנתנו את כל מה שהיה להם כדי לעזור לאנשים שלא הכירו - לא חשבו שצריך לדבר על זה. הם לא עשו מזה עניין.

לפני עשר שנים רציתי לפגוש את ד' ובעלה י', ולצלם את הסידור. נסעתי לכפר מע״ש אל אביה של ד', מנחם ארבלי. בין הטירות שמפארות את המושבים של היום, עמד עדיין הבית הצנוע מפעם, נחבא בין העצים. הוא התקשר אל ד' וסיפר לה שאני רוצה לבוא ולפגוש את הסידור. אני זוכר שהשיחה התארכה עד בלי די: גם הנכדים רצו לדבר. הסבא החילוני והנכדים החרדים נשמעו אוהבים בלי גבול, מתגלגלים מצחוק. נסעתי לבני ברק אל ד' על פי הכתובת שניתנה לי. זה היה רחוב צדדי ושקט ומלא תורה - כל בניין שני בו הוא ישיבה. קרוב מאוד לצומת של רבי עקיבא והרצל. חשבתי שאולי זה אומר משהו.

כשבאתי היו להם שלושה זאטוטים. אני מניח שהמספר גדל מאז. י' הבעל היה עורך דין שעבד עם אביו החילוני, גם הוא עו״ד, במשרדם שבלוד. נדמה לי שהם התמחו בנדל״ן. הוא עבד חצי שבוע, ובחצי השני למד בישיבה. ישבנו והחלפנו מידע, שתינו תה. הימים היו ערב ראש השנה, ומדי פעם ראשים של ילדים קטנים הציצו פנימה ובירכו ב״שנה טובה". אחר כך הביאו לשולחן את הסידור. זכרתי את כריכת העור, את הסבתא שלי ואחר כך את אמי ממלאות את הצוואה של חברתן המנוחה ומתפללות בו. ד' ו-י' אמרו לי שעד היום עושים זאת.

צילמתי את הסידור מבחוץ. את כריכת העור הכהה המוכרת לי עם עיטורי הצדף הלבן, את קצוות הדפים המקומטים. אחר כך רציתי לצלם אותו מבפנים. פתחתי את הסידור בעמוד מקרי, ודרך העינית ניסיתי למקד את העדשה עד שהתמונה התחדדה וניתן היה לראות שהוא נפתח בתפילת מנחה לשבת, בפרקי אבות, ובראש העמוד אפשר היה לקרוא בבירור את המילים: "הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים".