מעשה נורא שהיה עם ר' יהונתן אייבישיץ זצ״ל שנתן כל כסף הנדוניא שלו להציל את החברותא שלו מהכנסיא ולומדים ממעשה זה שצריך לשתף עימו במצוה גם אנשים אחרים
אמר המגיד הירושלמי הנודע הגה״צ רבי שלום שבדרון זי״ע בדרשתו: ידוע מה שפירשו המפרשים, שהעשיר לא ירבה בממונו כל כך למצוה עד שלא ישאר לזולתו להשתתף בה, והדל לא ימעיט בטענה שאין לו, כי המצוה צריכה להתחלק בין כולם, כדי שיזכו בה הכלל – ולא רק הפרט, ולכן כל אחד ואחד צריך להשתתף בה כפי יכולתו. ואם חלילה העשיר חוטף לעצמו את כל המצוה ואינו מניח מקום לזולתו להתגדר בו – אזי טורפין לו את מצוותו על פניו, וכמו שנראה במעשה הנשגב שהיה עם הגה״ק רבי יהונתן אייבשיץ זי״ע:
בעת נישואיו של רבי יהונתן, הבטיח לו חותנו – שהיה נגיד – נדוניא של שלושת אלפי זהובים, כדי שיוכל לשבת באהלה של תורה ללא מפריעים. כך ישב לו ר' יהונתן על התורה ועל העבודה יומם ולילה עם החברותא שלו, בקדושה ובטהרה.
אכן כידוע, בעת שהקדושה מתפשטת – הטומאה אינה סובלתה, ותיכף היא באה ללחום כנגדה, וגם כאן: קדושתו וטהרתו של רבי יהונתן אשר השפיעו על כל סביבתו הפריעו לכה הטומאה, ונסתובב העניין שהחליטו להקים "בית תיפלה" בדוקא על יד בית מדרשו של ר' יהונתן.
החלטה זו כמובן הרעישה את ליבות כל המתפללים ואת הלומדים שם בבית המדרש, אולם היה אחד שלא היה יכול להתאפק. היה זה החברותא של ר' יהונתן, אשר ראה כמה מפריע הדבר לר' יהונתן, ולפיכך לבש קנאות, קם – ועשה מעשה: בחצות הלילה, בחסות העלטה – עלה לגג "בית התיפלה", וניתץ את הצלם שניצב שם…
אך דא עקא – הגויים ידעו שחמתם של יהודים עלתה למעלה ראש, והבינו שבמוקדם או במאוחר יקום אי מי ויעשה מעשה, ואשר לכן החביאו שומרים ב״בית התיפלה", וכאשר עלה החברותא של ר' יהונתן אל הגג וניתץ את הצלם – מיד נתפס בידי השוטרים – ונעלם.
כמובן שכל הקהילה היהודית החלה מיד לחפש אחריו, אך הם העלו חרס בידם, ולא מצאו אפילו קצה חוט שיוכל ללמד היכן הוא הוחבא.
כך נמשכו החיפושים, עד שבאחד הימים בא שומר "בית התיפלה" לאחד מפרנסי הקהל וסיפר לו דברים כהוויתם, איך שתפסו את אותו יהודי בעת שעלה אל הגג ושבר את הצלם, ואף סיים ואמר שכבר נשפט הוא על ידי הכמורה – ונידון לשריפה.
השומר הוסיף וסיפר, שהיהודי נמצא במקום סתר בתוך "בית התיפלה", וכי הוא יודע היכן הוא, ולפיכך הצעה בפיו: הוא מסכים להבריחו ממקום מסתורו אל החופש – אך תמורת זאת הוא דורש שלושת אלפי זהובים, אפילו לא זהוב אחד פחות! !
אנשי הקהילה ששמעו את הסכום – נרתעו מעט, אבל מה לא עושים כדי לפדות יהודי מבין הגויים? ובפרט שמדובר בתלמיד חכם, וידוע שנגמר דינו לשריפה! ! מיד יצאו היהודים לאסוף תרומות בכדי לשחררו.
כשהגיעה השמועה לרבי יהונתן – חשש פן יועבר חבירו ממקומו קודם שיאסף הסכום הגדול, או שיוציאו אותו להורג בינתיים, ולפיכך נכנס אל ביתו, לקח את כל הנדוניא שהיתה לו בסכום של שלושת אלפי זהובים, הלך לשומר ומסר לו את הכסף – ואכן השומר הבריח את היהודי למקום מבטחים.
מכיון שהדבר נעשה בחשאיות גדולה – לא ידע איש מהנעשה, המתרימים המשיכו במלאכתם, אך כאשר באו אל ר' יהונתן לתת בידו את סכום הכסף שהצליחו לאסוף – אמר להם ר' יהונתן: כבר אין צורך, אני בעצמי נתתי את כל הכסף, השבוי כבר נפדה ושוחרר, ואין צורך בכסף שנאסף.
מששמעו הגבאים שר' יהונתן נתן את כל הסכום, טענו כלפיו שיקח לכל הפחות את מה שהם כבר אספו עד עתה, אף על פי שאין זה אלא חלק קטן מהסכום, באמרם: "גם אנו – בני הקהילה – חפצים לקחת חלק במצוה הגדולה של פדיון שבוים! !". אך ר' יהונתן השיב שהוא כבר נתן מה שנתן, ואין הוא רוצה לקחת ממון אחרים.
הגבאים יצאו את ביתו בעצב על כך שלא זכו הם והתורמים להשתתף במצוה רבה זו של פדיון שבויים, ובפרט כאשר היה מדובר בשבוי ת״ח גדול כזה, אך אם הרב פסק כפי שפסק – מה הם יכולים לעשות?
עבר זמן מה, ור' יהונתן מתחיל לחשוב מה יקרה כאשר אשתו תגלה שהוא נתן את כל הנדוניא למצוות פדיון שבויים… הלא ודאי תקצוף היא עד מאד, והוא לא יוכל לרצותה, שכן אין מרצין לאדם בשעת כעסו!
מה עשה? עמד והחליט שיסע מביתו לכמה ימים, כדי שעד שיחזור – מן הסתם תגלה אשתו את חסרון הכסף, וכבר תספיק להירגע, ואז – כשישוב – יוכל לרצותה ולהסביר לה את חשיבותה של מצות פדיון שבויים, ואת הסיבות שמחמתן החליט לתת את כל הסכום ולא להמתין עד שיאספו התרומות מכל בני העיר.
בינתיים התגלה דבר הבריחה, הכמרים גילו שהנידון למוות נמלט, עד מהרה הגיעו למסקנה שבודאי ידו של השומר במעל והוא זה שהבריח את היהודי אל מחוץ לכלאו וברוב זעמם החליטו אנשי הכמורה לעשות לשומר את מה שזממו לעשות ליהודי.
השומר, שהבין שטבעת החנק הולכת ומהדקת סביב צוארו – החליט שעליו למהר ולברוח מהר ככל האפשר, אך מכיון שהיה שומר וותיק בכנסיה במשך עשרות שנים, והספיק במרוצת הזמן לגנוב הרבה כסף ויהלומים מרכוש "בית התיפלה" – לא ידע מה יעשה עתה בכל רכושו הרב… הרי לא יוכל לסחוב את כל רכושו…
בצר לו הלך ולקח את כל רכושו, כסף זהב ויהלומים – ושלשת אלפי הזהובים שקיבל זה עתה בכלל, הכניסו לחבית אחת, נכנס לביתו של ר' יהונתן, ושאל את אשתו: איפה האיש?
האשה ענתה שהוא לא יהיה בבית כמה ימים, ולכן בלית ברירה, מכיון שפחד השומר להשתהות אף לרגע – עמד וסיפר לה כל מה שקרה, ושעליו למהר עתה ולהימלט על נפשו, ואמר: "אינני מוכן בשום אופן להשאיר את רכושי לכמרים שרוצים להרוג אותי! ! לא ולא! ! לא אשאיר להם מאומה מכל זה! ! וכאן התחיל להרעיף שבחים על ראשו של ר' יהונתן, והמשיך: "גילתי יהודי אציל כזה – המוכן לתת מכספו שלושת אלפי זהובים בשביל להציל את חברו! ! אני בטוח שהוא אדם ישר ונאמן, ולפיכך: דבר ראשון – אני מחזיר לכם במתנה את שלושת אלפי הזהובים שנתן לי בעלך, ומלבד זאת – אני מפקיד בידכם את כל שאר רכושי שנמצא בחבית הזו, והיה אם אחזור בשלום – בודאי יחזיר לי בעלך הצדיק את כל הסכום, ואם לא – אזי מעדיף אני שיישאר כל הכסף אצל אדם כמותו, אשר לבטח יידע לעשות בכסף דברים טובים! !" כך קרה שהאוצר הגדול נותר בביתו של ר' יהונתן, ואילו שומר "בית התיפלה" יצא לדרכו, וברח הרחק מהכנסיה. אכן לאחר זמן מה הגיעה השמועה שהכמרים שלחו אחריו שליחים להשיגו, אלה רדפו אחריו ותפסוהו, ותיכף ומיד הטביעוהו בנהר.
עתה כבר ממילא ידעה אשתו של ר' יהונתן את כל סיפור המעשה, והבינה שהקב״ה שילם להם על המעשה הטוב והנאצל שעשה בעלה הגדול, באשר לא זו בלבד שכספם הושב להם – אלא אף זכו לעושר שהוא עשרות מונים רב יותר ממה שהיה להם קודם.
היא כמובן התמלאה ששון ושמחה, וחכתה בציפיה דרוכה שר' יהונתן – אשר לא ידע מאומה מהנעשה – יחזור, בכדי שתוכל לבשרו את הבשורה הגדולה.
בינתיים ר' יהונתן יצא לדרכו חזרה אל ביתו, ומשהגיע סמוך לביתו הוגיע את מחשבתו: מה יאמר לאשתו. כיצד יגלה ויספר לה מה קרה עם שלושת אלפי הזהובים? וכך כשהוא הולך תפוס במחשבותיו – יוצאת אשתו לקראתו, שמחה וצוהלת, וקוראת לעומתו: "אני כבר יודעת הכל! הקב״ה כבר גמל לנו בכפל כפלים!", כך עמדה וסיפרה לו את כל הסיפור, כשהיא בטוחה שבודאי ישמח גם הוא על כל הטובה שבאה להם מן השמים.
אבל לא כך היה. מששמע ר' יהונתן את דבריה – פריץ בבכי עז! ! הוא בוכה ומילל – והאשה עומדת ותמהה: "למה זה תבכה? הלא הרבש״ע כבר שילם לנו שכר גדול עבור המצוה!"
ענה לה ר' יהונתן ואמר: "דוקא מפני כך אני בוכה! ! מכך שרואה אני שמיהרו לשלם לנו על המצוה – מבין אני שמשליכים לי את המצוה בפנים! ! אילו היו מרוצים בשמים ממצוה זו – היו מניחים לי אותה לעולם הבא, שכן ידוע שאין מתן שכרן של מצוות בעולם הזה! ! רק מצוה שאינה נרצית משתלמת בעולם הזה, כביכול אומרים לו לאדם: קח לך!".
רבי יהונתן עמד ובכה ללא הפוגה בלא שהיה מסוגל להירגע, עד שהחליט לצום שלושה ימים רצופים – ואחרי כן לעשות שאלת חלום, ולבקש לדעת על מה ולמה לא רוצים את המצוה שלו.
ואכן כך עשה, ומן השמים השיבו לו: "אמנם כן, צדקת בבכייך, לא חפצו בשמים במצוותך! והכל מפני שלא זיכית גם את הגבאים ואת שאר הציבור, ולא איפשרת להם ליטול חלק במצוה הזו! ! רצית את כל המצוה לבד – בבקשה, קח לך! !"
סיים המגיד רבי שלום זצ״ל את דרשתו ואמר: הנה כל בעל לב ונפש יבין וירגיש כי הסיפור הזה הוא נורא, להתבונן עד כמה צריך האדם להיזהר ולדעת שהמצוה אינה רק שלו, אלא צריך הוא לשתף את כל מי שיכול, ורק בכך תהיה זכותו שלימה ונרצית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה