רק צלחת מרק/ ענבר אליהו
הוא עמד בתור הארוך, המשתרך, הרטוב מגשם. כתונת הפסים הדקה על עורו העיקה במגעה המחוספס. הקור הזדחל דרכה וצמרר את גופו. עוד מעט חורף וכבר בהונות רגליו קופאות מקור בתוך קבקבי העץ הנוקשים. הוא נדחק קדימה, קרוב יותר לעומד מלפניו, אולי יספוג מעט חמימות. כמוהו עוד רבים, עומדים שפופים, יראים, שדופים ומחכים בכליון עיניים למנת האוכל היומית שתנתן להם בסוף יום עינויים מפרך נוסף.
אושוויץ, חודש תשרי 1944.
הינה תיכף מגיע תורו. הוא כבר רואה את זה שנמצא מלפני האיש העומד מלפניו, לוקח את קערת ה״מרק" הדליל והולך עימה הלאה. מרק זה כמובן לא ראוי להקרא כך בכלל. מים דלוחים שהיו ראויים להנתן לכלבים. אך בשל חמימותם היה בלתי ניתן לוותר אף על מנה זו. והינה מגיע תור האיש לפניו. ומה זאת? האסיר הממונה על יציקת המרק בוחש עמוק בתוך הדוד הגדול ודולה משם מלבד המים גם ירקות, גם גריסים, ועוד אוצרות הטמונים להם עמוק בתחתית הסיר. האסיר שלפניו מקבל את הקערה הגדושה בהכרת הטוב ופונה הצידה. כאשר מגיע תורו- הוא מקבל מנה רגילה ככולם, אותם מים דלוחים תפלים וחסרי טעם. בתמיהה ובמרמור פונה הצידה עם קערית הפח שבידו. אין זו השעה לתהות על כך בקול. שאלה זו עלולה למשוך תשומת לב מיותרת לסכן את חייו של מגיש המרק.
בשעת הכושר הראשונה שנזדמנה לפניו פנה אל מגיש המרק ושאלו מה ראה לנכון לחלק מנה מכובדת לאותו האסיר שלפניו.
"שמו דוד כהאן". הפטיר מגיש המרק.
"ובכן?" שאל ברתיחה הולכת וגוברת האסיר המופלה. "מה עניין שמו להגשת המרק המלא כל טוב? הלא יש עוד דוד כהאן במחנה! למעשה, אף אני שמי הוא דוד כהאן!" אמר דוד כהאן בצעקה כבושה.
"אני יודע ששמך הוא גם דוד כהאן". אמר מגיש המרק ועיני דוד כהאן התעגלו בהפתעה.
"כיצד יודע אתה זאת? ואם כך מדוע אינך מגיש גם לי כשם שהגשת לשני? ?"
"אני הוא אחד מקבצני העיירה חוסט". פתח ואמר מגיש המרק. "בכל יום חמישי נהגתי לדפוק על דלתותיהם של נכבדי העיירה ולבקש צדקה. שער החצר של דוד כהאן היה תמיד פתוח לרווחה. הוא הכניס אותי אל ביתו ונוסף על הצדקה תמיד הגיש לי צלחת מרק. הייתי יוצא ממנו מאושש ועם רוח חדשה.
אצלך בחצר היה כלב נובח.
עכשיו מבין אתה מדוע עלי להשתדל עבור דוד כהאן?"
דוד כהאן הוא סבא רבא שלי. נכנס בשערי אושוויץ בערב שבועות 1944, שם איבד בו ביום את אשתו וארבע מתוך ששה מילדיו. זכה להנצל ולהגיע לארץ יחד עם סבתי שתחי' מרים ואחותה בז׳י ז״ל.
את הסיפור הזה מצאתי כתוב בקצרה בספר שנכתב על העיירה חוסט בידי אחד מילדי העיירה שניצלו וסיפרו את סיפורם של אנשיה. מאז, הפך עבורי לסיפור מכונן. ועזר לי להבין את כוחה של צלחת מרק. סבתי שתחי' תמיד תכין מרק בכל מקום אליו תגיע. ותגיש מרק באופן קבוע לשכנה ערירית. על חמותה התבטאה לא פעם: אמנם היתה אישה קשה (גורשה לסיביר ואיבדה שם את יקיריה) אבל את צלחת המרק ידעה לתת.
רק צלחת מרק.
כאשר למדתי לתואר בירושלים היתה סבתא מגיעה מרמת גן אל ביתינו בקרית משה באוטובוס. היינו זוג אברכים עם שני תינוקות קטנים. סבתא היתה מכינה ממה שהיה במקרר סירים מבעבעים. ביניהם, כמובן- מרק…. הייתי חוזרת הביתה מאוחר, לאחר יום לימודים מפרך, ואת פני היה מקבל ריח ביתה של סבתא. כיצד ידעה להכניס למעט שהיה במקרר את ניחוחות תבליניה המיוחדים? זאת לא אדע. קוסמת היא סבתא, בכח אהבתה את נשמתה הכניסה במרק. לאחר מכן היתה יוצאת הביתה בחזרה בשמחה. הייתי שואלת אותה: איך, סבתא? איך יש לך כוח לנסוע נסיעה ארוכה הלוך חזור מרמת גן לירושלים, להכין תבשילים, לטפל בנינים, ואפילו לנקות לפעמים (בודאי לא ביקשתי זאת ממנה!)
והיא היתה עונה לי בחיוך: בשביל מה יצאתי מהאפר (אושוויץ) אם לא על מנת לראות את האושר הזה? והיתה מפנה את מבטה לילדי- ניניה. כך היתה חוזרת לביתה בשמחה וכעבור שבועיים מגיעה שוב.
רוחו של יעקב מתחיה בעקבות פגישתו עם יוסף, הבן האבוד, שחשב כי טרוף טורף.
רוחו של עם ישראל מתחיה מהקמת המשפחות, מלידת הילדים ומפעיית התינוקות.
כמה נחת ואושר נמצאים בקשר המיוחד הבינדורי הזה. צריך רק… קצת מרק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה