הייתה אישה אלמנה שבנה היחיד שנותר לה מבעלה נהרג באחת ממלחמות ישראל על תקומת מדינתנו.
היא שקעה בדיכאון עמוק, התנתקה מהסביבה ואיבדה את הקשר עם בני אדם ומכריה חששו לחייה. אחד מהם יעץ לה לעלות לקברו של הצדיק ר׳ אריה לוין ולשפוך שם את מר ליבה.
לאחר לחצים ושכנועים היא עלתה לקברו, עצובה בודדה ומיואשת מהחיים, כשליבה הומה מגעגועים לבנה היקר שאיננו עוד.
היא ניגשה לקבר של ר׳ אריה וקראה את המילים שהיו כתובות על המצבה:
״אני מבקש מכל מי שיעלה להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא: אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים״.
האישה קראה את המילים שוב ושוב ולפתע אורו עיניה:
״הבן שלי יחיה! הוא ישוב אליי, הוא יחזור. . . ״ מאותו רגע השתנו חייה. היא הצליחה להתעודד ולהתגבר ולחזור לחיים כבן אדם מן השורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה