אנשים מכל רחבי העולם מדברים על אבא שלי. על השירים ועל התורות ועל המורשת שלו. אני מעריכה מאוד את כל אלה. אבל האמת היא שכשאני חושבת עליו, אני חושבת עליו כפי שהוא היה, כאדם.
היה בו משהו ילדותי. כשהוא צפה בטלוויזיה הוא היה מהופנט כמו ילד בן חמש. לקח לו שעתיים לספר בדיחה, מפני שבשעה ו-55 הדקות הראשונות, הוא צחק כל כך משורת המחץ, עד שנאלץ להתחיל לספר את הבדיחה מחדש 89 פעמים. היה לו משפט חכם מוכן לכל מצב. היה לו כישרון מופלא להפוך חדר נקי לסופת טורנדו תוך פחות מארבע דקות, עם כל החפצים שלו, בעיקר תוך כדי חיפוש בניירת שלו, אין-סוף פיסות נייר קטנות שאנשים כתבו עליהן את מספרם (הוא הקדים את ימי הטלפונים הניידים).
המזוודות שלו היו טעונות ב-80% ספרים, 17% ויטמינים, חטיפי חלבון וגאדג׳טים בריאותיים מעניינים שמטפל כלשהו נתן לו במתנה, ו-3% פריטים אישיים כמו בגדים או נעליים, טלית ותפילין. אין ספור פעמים הוא ירד מטיסה שיצאה ממקום חם אל תוך סערת שלגים בשיא החורף, והגיע לביתנו בטורונטו בסנדלים ללא גרביים, מפני שגרביים ונעליים סגורות פשוט לא נראו לו נחוצים מספיק בהשוואה לספר נוסף שאפשר לדחוס למזוודה.
הוא אהב מיץ מנגו ומי סודה ואכל גלידה באמצעות קיסם שיניים כדי ליהנות ממנה זמן רב יותר.
הוא אהב אוכל שרוף מפני שאמו הייתה טבחית איומה ושרפה הכול. כך שאם רציתי לשמח אותו ממש, הייתי מכינה לו ביצים חרוכות וצנים שרוף וכל פניו היו מאירות תוך כדי אכילה.
הוא לבש רק חולצות כפתורים לבנות ומכנסיים שחורים, ומאוחר יותר גם וסטים. הוא שנא עניבות.
הצחוק שלו נשמע כמו מנוע שמתנשף ודועך, ואז שואף שוב את נשימתו האחרונה. הוא היה מדבק ואי אפשר היה שלא לצחוק כשהוא צחק, גם אם זה לא היה מצחיק.
הוא פסע לאט יותר מעצלן, ולקח לו זמן אין-סופי להגיע למקום כלשהו. חלק מזה בגלל ההליכה שלו וחלק מזה מפני שהוא היה מוכרח לעצור ולחבק ולברך כל אדם שעברנו לידו. אם הלכנו למסעדה, הוא לא היה מתיישב בשולחן שלנו עד שאמר שלום לכל אדם בכל שולחן.
הוא היה אלוף בפינג פונג ותמיד ניצח. הוא היה נדיב עד כאב והיה מסוגל לתת בקלות מאות דולרים (או אלפים, אם זה עתה שילמו לו במזומן) או את המעיל שלגופו או את הכיפה שעל ראשו מבלי למצמץ. אני זוכרת פעם אחת שהזמנו מנה במסעדה. אבא הזמין דג מלוח (הוא אהב הערינג, לאקס, ודגים כבושים), ועדיין לא אכל באותו יום. ישבנו לאכול, והלכתי בזריזות להביא מלח מהמטבח. כשחזרתי לשולחן, ראיתי כלבה מתרחקת עם כל הדג בפיה. אבי הביט בי כאילו הדבר הכי נורמלי ומובן מאליו הוא לתת לכלב את כל סעודתו ואמר "נעבעך, היא הייתה כל כך רעבה".
הוא אהב את המושב הסמוך למעבר במטוס ואת הבוטנים שהגיעו עם השתייה. הדבר הראשון שעשה כשהתיישב היה לחלוץ נעליו ולשים את כל הדברים האקראיים שמילאו את כיסי מכנסיו והווסטים שלו בכיס של מושב המטוס שלפניו.
הוא היה תמיד עייף עד מוות והיה מסוגל להירדם בישיבה, בעמידה או בכל מצב ביניהן. נסיעות במכונית גרמו לו חרדה והוא היה מחזיק הרבה בידית שמעל הדלת ואומר "אוי אוי אוי אוי" פעמים רבים אם הנהג נסע מהר מדי.
הדבר הראשון שאמר כשפקח את עיניו בבוקר היה "תרתיחי מים לקפה". והוא לא היה מסוגל לכעוס יותר משתי דקות. בשלוש הפעמים שצעק עליי במשך כל חיי, אחרי 30 שניות הוא חייך ואמר "טוב מתוקה, בוא נעשה שלום ביני ובינך".
הצבע האהוב עליו היה כחול. לכל סיטואציה אפשרית היה לו צדיק לבקש ישועה בזכותו. כשהגענו לעתים קרובות לשדה התעופה באיחור של שעה או יותר לטיסה, הוא היה פשוט מתחיל להתפלל, נעמד לפני דלפק הצ׳ק-אין ולוחש "אלהא דרבי לוי יצחק בן שרה סאשה ענני", וברוב הפעמים היה מתרחש נס כלשהו והיינו מגיעים לטיסה.
כשלא הרגשתי טוב הוא היה אומר "אוי מתוקה, תני לי חצי מהכאב שלך". וכשהייתי שואלת אותו שאלה הוא היה אומר "תני לי נשיקה ואסביר לך הכול". רק לעתים נדירות אמר לא.
אם חיבבתי בחור, והוא חשב שהוא לא מספיק טוב עבורי, הוא היה אומר "באמת יקָרָה, הוא לא מגיע לקצות הבהונות שלך".
הוא התקשר אליי מדי יום, לא משנה היכן היה בעולם. כשהתקשר או ענה לטלפון, הוא אמר רק לעתים נדירות "מדבר שלמה". בדרך כלל היה אומר "מדבר האפיפיור", או "היי, זה האח פריץ". כשסיים שיחה אתי אמר תמיד "גוט שאבעס" אחרי שהיה אומר אני אוהב אותך הכי הכי הכי.
הוא זכר כל שם של כל אדם שפגש אי פעם, ואפילו אם רק שני אנשים היו מגיעים להופעה שלו הוא היה מופיע, מפני שהאמין שלעולם אינך יודע מיהי הנשמה שצריכה להתרומם באותו רגע.
הוא ביקר בקביעות אצל קבוצת דרי הרחוב שבפארק ריברסייד, ליד רחוב ה-79 במנהטן. הוא היה מהלך שם, מחבק ומנשק כל אחד והוא זכר את כל השמות שלהם ואת כל הסיפורים שלהם. כשפגש מישהו חדש במקום כלשהו בעולם, המהלך האופייני שלו אחרי שנתן חיבוק היה להעניק את כרטיס הביקור שלו ולומר: "תתקשר אליי בלי סיבה".
הוא קרא פרוזה בגרמנית. הוא השתמש באדיקות בבושם אזארו והוסיף בועות סבון "פַה" לאמבטיה שלו.
על הדברים האלה אני חושבת, ואליהם אני מתגעגעת. הצחוק שלו, הריח שלו, הנשיקות שלו על המצח שלי, רכות-וקצת-מגרדות בגלל הזקן. הידיים הרחבות והחמות שלו, בשעה שאחז בשלי.
תמיד אהיה אסירת תודה שזכיתי להיות בתו.
(מאנגלית: דוד הלל)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה