שלח לחמך על פני המים והכרת הטוב

מלחמת העולם השנייה, פולין.

קבוצת בנות פסעה במורד הרחוב שהיה הרוס בחלקו הגדול בדרכן אל כיתת הלימוד המאולתרת. חיילים גרמנים עמדו בכל פינה ובחנו את העוברים ושבים.

למרות שליבה של שרה הלם בפראות, היא ניסתה לשדר שלווה ורוגע כלפי חוץ. המראה שלה לא הסגיר את יהדותה ולכן הוריה החליטו שעדיף שתישאר בעיירה מאשר שתעבור איתם לגטו. 'עם המראה שלך, יש סיכוי גדול שהנאצים יטעו ויחשבו שאת פולניה', אמר לה אביה בטרם נפרד ממנה לנצח.

עוד קודם לכן, חברתה הטובה של אימה סידרה לה דרכון מזויף עם שם פולני מובהק, וכך יכלה שרה להסתובב ברחבי פולין הכבושה בחופשיות יחסית בעוד משפחתה עולה בסערה השמיימה.

אחד השוטרים סימן לקבוצה לעצור, הוא הביט בקשיחות בפניהן המבוהלות של הבנות וסקר אותן אחת לאחת, עד שעיניו ננעצו בעיני שרה. 'את! צאי החוצה! את יהודיה!' צרח החייל בקול.

'אתה טועה!' זעקו הבנות וגם שרה ביניהן אבל זה לא עזר לה. החייל לקח אותה בכוח והעלה אותה על גבי טנדר צבאי שנסע משם הישר אל המפקדה המקומית של הגסטאפו.

ארבעה ימים היא הייתה עצורה במקום כשבמשך כל הזמן הזה הגרמנים מנסים לשבור את רוחה, ולהוציא ממנה את ה׳הודאה' בכך שהיא יהודייה. בסופו של דבר, היא יצאה משם שבורה ורצוצה, ועם ההבנה שמהיום והלאה היא לא תוכל להסתכן יותר ולהסתובב ברחובות.

כמובן שזה היה מאוד קשה להסתגר כל היום בביתה של המשפחה הפולנית שאצלה הסתתרה, אבל לא הייתה לה ברירה אלא להישען על רחמי הדיירים שזרקו לה מדי פעם כמה שאריות של אוכל.

הרעב הלך וגדל מיום ליום. הבטן הריקה לא נתנה מנוח, ובלית ברירה החליטה שרה שהיא צריכה לצאת ולחפש מזון בכוחות עצמה.

המראה שלה היה נוראי, עובדה שהגבירה את אפשרות חשיפתה לעיני העוברים והשבים. היא תרה בעיניה אחר מזון כלשהו תוך שהיא מנסה לא להתבלט.

באחת הסמטאות גילתה מטמון של ממש, בסמוך לפח הזבל היה זרוק שק תפוחי אדמה רקובים למחצה. היא עטה על השלל במהירות והחלה לנבור בשק על מנת להוציא את תפוחי האדמה שנותרו ראויים למאכל.

לפתע הבחינה שמישהו נועץ בה עיניים רעות. היא הרימה את ראשה ונתקלה במבט שטני של חייל נאצי שכיוון לעברה אקדח.

ליבה הלם בפראות, היא הבינה שגורלה כנראה נחרץ, הנאצי התבונן בה במשך כמה רגעים, ואז שאל לפתע: 'האם את קשורה ליהודי אמריקאי בשם ליברמן?'

'כן' ענתה שרה, 'לאבי יש ידיד מאוד טוב, שהוא עיתונאי אמריקאי בשם ליברמן'.

'אליו התכוונתי', פלט החייל תוך שהוא מסמן לה עם אקדחו להסתלק מיד.

ימי המלחמה תמו ושרה עלתה בודדה לארץ ישראל, תוך כדי שהיא מנסה לפתור את התעלומה: מיהו אותו ליברמן שהיא זכרה במעורפל מילדותה, ומה לו ולחייל נאצי.

שנים רבות חלפו, ההתמודדות עם החיים החדשים לא נתנו לשרה זמן מיותר עבור חיפושים של אדם אלמוני הגר באמריקה, אבל יום אחד נודע לה במקרה שעיתונאי אמריקאי ותיק בשם ליברמן הגיע לכמה ימים לארץ.

לאחר מאמצים היא הצליחה לקבוע איתו פגישה בלובי המלון בו התאכסן.

במשך שעה ארוכה היא סיפרה לו את המאורעות שעברו עליה ואת העובדה המפתיעה שחייה ניצלו בזכות הזכרת שמו.

מר ליברמן גירד במצחו תוך כדי ניסיון לדלות משם בדל זיכרון, לאחר כמה דקות של מחשבה הוא שאל: 'הייתה לו צלקת מעל האף?'

'כן', ענתה שרה.

'זה היה שנים רבות לפני המלחמה' התחיל מר ליברמן לספר, 'הגעתי לסקר מטעם העיתון שלי את המחוזות הנידחים בגרמניה ואת התושבים העלובים שהתגוררו בהם. לפתע ראיתי נער צעיר ומוכה היושב על הגדר כשעיניו כבויות ועצובות.

'שאלתיו: 'האם יש לך מה לאכול?' והוא ענה לי בעצב שחייו נוראים, בביתו אין אוכל ואין ביגוד מינימאלי. רחמי נכמרו עליו. לקחתי אותו אל בית המלון בו התאכסנתי, נתתי לו אוכל וגם ביגוד חדש מכף רגל ועד ראש.

'הנער הנרגש לא ידע כיצד להודות לי, וכשיצא בירר לשמי ולמקצועי, 'אני מבטיח לך מר ליברמן' הוא אמר, 'שאם אמצא אי פעם אדם הקשור אליך אעזור לו עד כמה שאוכל. . .'

*****

כל מעשה טוב שאדם עושה גורר אחריו מעשה טוב נוסף, ולכל אדם שנברא בצלם יש להתייחס בכבוד.

שלמה המלך מלמד אותנו בספר קהלת: 'שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו', המעשה הטוב שאתה עושה כעת יגרור אחריו מעשים טובים נוספים, יתכן והאדם המיטיב עצמו ייהנה מהם, ויתכן שייהנו מהם אחרים.