בספר "להגיד" [פרשת יתרו] מובא סיפור נפלא ששמע ר' שלום שיבדרון זיע״א מפי בעל המעשה עצמו:
היה זה בימי מלחמת העולם הראשונה, עת הרוסים גייסו לצבא את כל תושבי עיירת סטוצ׳ין במלחמתם נגד הגרמנים.
עמדתי בתעלה ולידי חייל יהודי נוסף, כדורי מוות עפו מכל צד, אלפי כדורי אויב שרקו באוזננו ללא הרף, עד שלפתע נפגע החייל שעמד לידי והשתטח מלוא קומתו ארצה ובדקה האחרונה לחייו תפס בידי ואמר: "אנא! ! תבטיח לי שתביאני לקבר ישראל"! ! "מבטיח לך" עניתי, ומיד לאחר מכן עלתה נשמתו השמיימה.
חלפו שעות ארוכות משעת פטירתו ולא רק שההפוגה לא נראתה באופק אלא ששדה הקרב הלך וגעש ושני הצדדים ספגו אבדות נפש רבות.
בתוך מבול הכדורים ששרקו סביבי הרהרתי לעצמי: "אם היתה הפוגה קלה היתה לי אפשרות לעמוד בהבטחתי ולקוברו בבית הקברות היהודי בסטוצ׳ין, אך במצב שכזה וודאי שאפגע אם אזוז ממקום מסתורי".
אף על פי כן לא יכולתי להתכחש להבטחתי וברגע מסוים תוך כדי סערת הקרב כשסכנת מוות מרחפת מעל ראשי אזרתי עוז בנפשי ובהחלטה נחושה אמרתי: "הבטחה חייבים לקיים! ! ! אביאו עכשיו לקבר ישראל ויהי מה"! ! !
מיד הרמתי את המת והנחתיו על כתפי ויצאתי מהתעלה ופתחתי בריצה אדירה לכיון סטוצ׳ין, ועל אף שהאויב זיהני וכדורים ופגזים נפלו סביבי כגשם בכל זאת המשכתי בריצה מטורפת כשכולי תפילה: "אנא אבי שבשמים! ! זכני להביאו לקבר ישראל ולקיים מצווה זו בשלימות"! !
כך רצתי שלושה קילומטרים עד הכניסה לסטוצ׳ין שם פגשתי בחסדי שמים את אחד מאנשי "חברא קדישא" שקיבל מידי את הנפטר, ומיד פתחתי בריצה חזרה לשדה הקרב כשכולי תפילה ותקווה שלא יבחינו בהעדרותי, וכך היה.
לאחר שהגרמנים גברו על הרוסים וכבשו את סטוצ׳ין קיבלתי אישור לשוב לעיירה, ולאחר ימים ספורים גייסו אותי הגרמנים לשירותם.
בוקר אחד בעומדי על משמרתי שמעתי לפתע קול ירייה וראיתי מרחוק חייל שנופל תחתיו, הבנתי מיד שחייל זה איבד עצמו לדעת והחלטתי לנסות ולהצילו.
כשהגעתי אליו הוא היה עדיין חי ונושם וניסיתי מיד לעצור את הדימום אך לא הצלחתי ולאחר דקות ספורות הוא מת.
לפתע הגיע קצין גרמני מלווה בחיילים וכשראני ליד החייל ההרוג הורה מיד לכפות את ידי ורגלי בטענה שאני הוא זה שיריתי בו למוות.
לאחר שעות ספורות הביאוני למשפט צבאי וכל מאמצי לשכנע את השופט בצידקתי עלו בתוהו וגזרו את דיני למוות.
מיד הטילוני לצינוק לא לפני שהודיעוני שתוך 24 שעות אעמוד מול כיתת יורים.
שהיתי בצינוק בתשישות נפש מוחלטת ובליבי פניתי לאבינו שבשמים ושאלתי: "למה? למה זה מגיע לי לאחר שקברתי יהודי במסירות נפש ולאחר שניסיתי להציל חייל נוסף? למה"?
נרדמתי. ובחלומי הופיע החייל שהבאתיו לקבר ישראל ואמר לי: "דע לך! מזמן נגזר עליך משמים גזר דין מוות, ומתוקף רחמיו של הקדוש ברוך הוא עליך הביאוך בניסיון של מסירות נפש להביאני לקבר ישראל, וכיון שעמדת בניסיון זה בעוז ובגבורה זכית לבטל את הגזר דין מוות מעליך, ועתה אל תירא כלל, ועל אף שיעמידוך מול כיתת יורים תזכה ותינצל ברגע האחרון"! ! !
התעוררתי ושמחתי מאד, וכשהגיעו הצוררים וגררוני והעמידוני מול כיתת יורים לא חששתי לרגע, וכשהחל הקצין וספר לפני הפתיחה באש: "אחד", "שתיים", הגיח מרחוק חייל דוהר מנופף במטפחת וצועק:"עיצרו! עיצרו"! הקצין הפסיק את הספירה והמתין לחייל הדוהר שהגיש אליו פיסת נייר ואמר: "לפני שעה קלה קברנו את החייל ומצאנו בכיסו מכתב פרידה זה שכתב לבני משפחתו לפני שאיבד את עצמו לדעת".
מיד שחררוני לנפשי וצעדתי שוב לכיוון ביתי שבסטוצ׳ין ולאורך כל הדרך לא חדלתי מלהודות על כך שזכיתי לעמוד בעוז בניסיון הגדול והנורא ההוא אשר בזכותו בוטל הגזר דין מוות מעל ראשי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה