סיפר חכם שמעון אליהו – אחיו של מו״ר הרב אליהו ז״ל – הכ״מ. כי במלחמת העצמאות ירו הערבים לתוך הבתים של היהודים בירושלים בלי הבחנה. ופגז אחד נפל בתוך הבית שלנו. למזלנו הוא פגע בחליפה של האח הבכור שהיה אז במחתרת, החליפה בלמה את המכה, ובנס גמור הפגז לא התפוצץ. אבל אין סומכים על הנס והמשפחה כולה עזבה את הבית שהיה קרוב לגבול עם הירדנים ועברה לגור בבית של הרב צדקה הזקן שהיה ברחוב חגי. בלילה היו ישנים בבית ובבוקר, בגלל שבבית היה צפוף, היינו לומדים אתו בחצר הבית, בתוך הגינה.
בימים ההם צרו הערבים על ירושלים, והמים היו במשורה. לא היו מים בצנרות, רק מבורות ומגשמים. כל יום הייתה עוברת מכלית ומחלקת מים לתושבים בדליים. בשכנותנו הייתה גרה אישה זקנה שלא הייתה יכולה לרדת ולהביא דלי של מים לביתה, ואחי הרב מרדכי היה רגיל ללכת למכלית ולהביא בשבילה דלי של מים בכל פעם שהייתה חלוקה.
באותו יום שעליו אנו מספרים למדנו בחצר של הרב צדקה בשעה שהמכלית של המים הגיעה לשכונה. אחי הרב מרדכי קם אל המכלית להביא מים לאותה אישה זקנה, וכשהוא קם כולנו קמנו אתו, כל אחד לענייניו. ביקשנו לנצל את פסק הזמן.
בדיוק בדקות הללו שבהן קמנו מהחצר פגע בה פגז וריסק את כל הכיסאות והשולחנות שנשארו בלי יושביהם. על זה נאמר "וצדקה תציל ממות". במקרה הזה הצדקה של אחי הרב הצילה את כולנו ממוות ודאי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה