בשנת תרט״ז (1856), עודד רבי יוסף חיים, שכונה 'הבן איש חי', עליה מאורגנת של משפחות נכבדות מבבל (עיראק) לארץ ישראל. בין העולים היו רבי אליהו מני, גיסו של הבן איש חי, ואשתו. כשעברה השיירה במדבר
שבין עיראק לסוריה תקפו שודדים את השיירה וראש הכנופיה שהיה ידוע באכזריותו עבר בין האנשים המפוחדים וגזל את רכושם עד תום. כשהגיע לרבנית מני. הסתכל עליה ראש הכנופיה כאילו היא מזכירה לו משיהו. הוא עצר ושאל אותה: יש לך אח בבגדד? כן, השיבה האישה ברעד. האם הוא צורף? המשיך לשאול השודד. אכן. ענתה האישה. אם כך, פקד השודד על חבריו החזירו לכולם את רכושם ושחררו אותם לדרכם.
ולאנשי השיירה סיפר: בצעירותי, גרתי בין אנשי העיר ומצבי הכלכלי היה קשה, בכל פעם הלוויתי סכומי כסף ממכריס ומנדיבים כדי להחיות את נפשי הרעבה אך עם הזמן החלו כולם להשתמט ממני בכל מיני תירוצים. לבסוף ניסיתי את מזלי אצל הצורף היהודי, סיפרתי לו את מצבי וכי איש אינו מוכן לעזור לי. ללא שהיות ושאלות פתח הצורף את הקופה ואמר לי: קח כמה מטבעות שאתה זקוק ואל תתבייש כלל, הרי גם אנשים עשירים נקלעים לפעמים למצבים קשים. קח, וכשיהיה לך תחזיר לי. לא רק המטבעות היו נצרכות לי באותו הזמן, אלא גם התחושה הטובה שנתן לי הצורף יחד איתם. זהו חסד שלא אשכח לעולם, ובזכות אחיה של אישה זו- תשוחררו כולכם לדרככם. כששמע על כך הבן איש חי אמר את הפסוק (קהלת י״א, א): "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו"- כשאתה עוזר לאדם כלשהו, זה יחזור אליך באחד הימים. . .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה