רבי שלום מְשָׂאשׂ, רבה של ירושלים, נעים ההליכות ומאיר הפנים, נולד בכ״ב בשבט בשנת 1909 במקנס שבמרוקו. דודו, שהיה רבה הראשי של מרוקו, החזיק בביתו ספרייה גדולה של ספרים.
רבי שלום אהב את השקט והחכמה שיש בספריה, ונהג לבלות שם מדי פעם.
פעם, בהיותו בן ארבע עשרה, התיישב ללמוד בספריה של דודו. לפתע ראה מכתב פתוח מונח על שולחן הרב, והציץ בו. במכתב היתה שאלה סבוכה, המיועדת לדיין הגדול – ר' יהושע ברדוגו זצ״ל, דודו המוערך. "מעניין לחשוב על כיוון מסויים לתשובה" חשב לו רבי שלום. "נראה אם דבריי עולים בקנה אחד עם הכתוב בשו״ת ההוא", והלך להוציא את הספר שעליו חשב. לאחר מכן, משם הסתעפו להם עוד ועוד רעיונות, מספרים שונים, והנער הצעיר – רבי שלום, יושב בספרייה ועשרות ספרים סביבו. תוך כדי, הוא כותב לעצמו מסקנת ביניים קטנה כאן, ועוד עיקרון שנלמד משם וכך הלאה.
בלי לשים לב, רבי שלום המשיך ללמוד, גם כשדודו נכנס לחדר. הדוד התקרב אליו ורבי שלום נבהל לרגע. "לא התכוונתי לחטט בדברים של הרב, אבל המכתב היה פתוח על השולחן" מיהר לומר. "ומה חשבת לענות?" שאל הרב ברדוגו את הנער. והרב הרצה בפניו את העקרונות שעלו מתוך העיון בשאלה הזו. הרב כל כך התרשם, ושיבח את האחיין המוכשר שלו.
באותו רגע, החליט הנער הקטן – כי הוא יקדיש את ימיו ללימוד תורה, וכך היה. הרב התחיל לכתוב את ספרו הראשון בגיל 17 והיה לראש ישיבה בגיל צעיר. לאחר מכן היה רבה של קזבלנקה ושל מרוקו כולה. המלך הערבי של מרוקו – חסן השני, כל כך העריך את הרב של היהודים – רבי שלום משאש, עד שפעמיים בשנה היה מבקש להתברך מפי הרב. עומד וראשו כפוף מול הרב, ומבקש את ברכתו.
לא רק מלכים ושרים היו בני ביתו של הרב, אלא כל אדם דכא ושפל רוח – יהודי או להבדיל גוי, היו באים לבקש עצה וברכה. והרב, בעיניים טובות ובלב פתוח – מברך ומייעץ, מלמד ומכוון את השואלים לדרכה של תורה.
הרב לימד אותנו כמה החשיבות של יראת השמים, עוד לפני הלימוד והעיון. "כל שיראתו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת". אחת השאלות שנשאל הרב בספרו "שמש ומגן" – האם תלמיד שהלימוד שלו עלול להיפגע בעקבות הקימה לסליחות, ראוי שיקום לסליחות או שלימודו עדיף. הרב עונה לשואל בדרך של דוגמה עצמית. מספר לו הרב, שעוד בהיותו במרוקו – אביו ר' מימון משאש, היה מעיר אותו לסליחות עם הגבאי, והוא היה עובר בין הבתים לדפוק על החלונות עם הגבאי הזקן, כדי להקל עליו. מובן, שבהיותו נער צעיר, הקימה המוקדמת היתה לו למעמסה גופנית לא פשוטה אחר כך בסדר הלימוד שלו. אבל, יראת השמים שנצרבה בו בימים האלה – החזיקה לו עד זקנתו. והרב מורה, שאם זה לא משבש לגמרי את סדר הלימוד – הקימה לסליחות עדיפה. וכך לימדנו גם רבינו מרדכי אליהו זצ״ל – שיש הבדל אם זה ביטול תורה מועט או אם מבטל לגמרי את לימודו, שאז לימודו קודם.
עוד דבר לימד אותנו רבי שלום – החשיבות של שירים ופיוטים, האווירה של הקדושה, ההנאה שיש בדברי הקודש. פעם אחת הוא נסע עם בנו לאיזו נסיעה גדולה – רבי דוד משאש, שהיה רבה של פריז בצרפת, והבן חשב שבטח אביו יעיין איתו באיזו סוגיה מסויימת. אך הרב ביקש ללמד את בנו פיוט חדש. לאחר מכן, ישבו וקראו תהלים בנעימה. לעיתים, אנשים חושבים שפיוטים ושירים הם ביטול תורה, האמת היא שהם קיום התורה.
הרב היה מעיין עיון חד וחריף, ופוסק בכל תחומי התורה, בשאלות חדשות שעלו בתקופות חדשות. אולם, בדברים בהם כבר היה מנהג קיים במרוקו – הרב נצמד מאוד למנהגי מרוקו. ואפילו כשעלה הרב לישראל והתמנה להיות רבה של ירושלים (25 שנה, עד לפטירתו) המשיך לקיים ולחזק מנהגי מרוקו. וכמה שהיה הרב בעל דעה ברורה ומוצקה, תמיד הוא אהב את השלום ואת כבוד התורה.
לדוגמה – לפי דעתו, היה נכון לברך על ההלל ביום העצמאות, להודות לה' על הניסים ועל ההצלה. ואחרי שהרב הראשי – הרב עובדיה יוסף פסק שלא לברך, אמר הרב משאש – אם נהגת כבר לברך, אתה יכול להמשיך, אבל לא הנהגת ככה – עשה מה שהרב הראשי אומר. עד כדי כך התנהג הרב בענווה. ואפילו בדברים שהתירו במרוקו, וכגון הדלקת גפרורים ביום טוב, כיוון שראה שבארץ ישראל, אין מנהג הרבנים להתיר – העדיף להחמיר, ובלבד שלא תהיה התורה כשתי תורות.
נסיים בפירוש מתוק במיוחד של הרב, לדברי הגמרא "תשעין ותשעה בעין רעה ואחד בדרך ארץ" – לכאורה נשמע מפשט דברי חז״ל שרוב האנשים מתים בגלל עין רעה של אחרים. אולם הרב הסביר את הדבר בדרך צחות יפה. אם אדם תמיד שמח במה שיש לחברו, הוא מתמלא בשמחה ובאמונה, וממילא – חייו חיים טובים. ואם תמיד עינו רעה במה שיש לאחרים – הוא רואה שחברו הצליח במשהו והוא מתקנא, הוא רואה שלחברו יש עושר והוא מתמרמר, אז כל גופו מתמלא מכאובים וייסורים, עד שהוא מת מרוב חולי. זאת אומרת – מי שעינו רעה בשל אחרים – הוא הוא שמת, לא זה שהסתכלו עליו בעין רעה.
כמה נאה דרשה זו לרב, שעינו הטובה היתה פקוחה לרווחה, לראות בטוב עם ישראל, לשמוח בשמחתם ולהיות עימם כשצריכים חיבוק. הרב נפטר ביום י' בניסן תשס״ג – לפני תשע עשרה שנה.
מבין תלמידיו המפורסמים הם בנו, הרב דוד משאש, שהיה רבה הראשי של פריז, הרב שלמה משה עמאר- רבה הספרדי של ירושלים והראשון לציון.
נפטר ב י' בניסן תשס״ג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה