הרב אברהם מרדכי מלאך שליט״א:
הייתה מסעדה נוכרית במנהטן שאחד העובדים שם לא ראה בעין יפה את כמויות האוכל שמושלכות שם מדי יום לפח הזבל, והגה רעיון. מול המסעדה עמד בניין גדול ששימש ל׳מושב זקנים'. הוא תכנן להעביר כל יום את שאריות האוכל אל יושבי המקום הזה, לשמח קצת את האנשים המבוגרים המבלים שם את שארית חייהם בין כותלי הבית הזה.
הוא הלך לבקש את רשותו של בעל המסעדה והלה אמר לו:
'תעשה עם האוכל מה שתרצה. העיקר שלא יישאר פה!' מאז היה העובד לוקח את האוכל, חוצה את הכביש, ומאכיל את תושבי גיל הזהב מהעבר השני. כל המבוגרים של מושב הזקנים בירכו אותו על כך. היה שם רק אחד, כושי, שלא רצה לגעת באוכל בשום פנים ואופן. בעוד כולם מתלהבים ומבקשים עוד ועוד מהמנות היוקרתיות שהגיעו היישר מהמסעדה השוכנת ממול, הכושי הזקן לא העיף אפילו מבט אל האוכל הטעים.
פעם שאל אותו העובד: 'למה אתה לא אוכל?'. ענה הכושי: 'בגלל שזה אוכל של יהודים ואני שונא יהודים!'. 'אבל אני לא יהודי', אמר לו העובד. 'לא יודע', התעקש הכושי, 'רק יהודים מסוגלים לעשות מעשים כאלו, לתת אוכל לאנשים אחרים בלי שום תמורה'.
בלילה התיישב העובד לכתוב לאמא שלו. הוא תיאר לה את מה שאירע היום במושב הזקנים ושיתף אותה בסיפורו של הכושי המוזר. התשובה שלה הגיעה מיד לאחר מכן: 'תתקשר אלי בדחיפות!'. . . הוא התקשר ואמא שלו נשמעה מאוד נרגשת. 'בוא אלי מחר הביתה', היא ביקשה, 'יש לי משהו לדבר איתך'. הוא הגיע אליה ואת מה שאירע שם – אתם מבינים בעצמכם. היא סיפרה לו שהיא יהודייה כשרה.
'לא חשבתי שדחוף לך לדעת כל כך', היא התנצלה. התברר שהכושי ידע על מה הוא מדבר. . .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה