רבי אלימלך ורבי זוסיא היו מרגישים שניהם את קדושת השבת בכל שבוע מבואה ועד צאתה, ובייחוד בשעה שהחסידים ישבו בסעודת השבת ודיברו ביניהם דברי תורה.
כשנזדמנו יחד במקום אחד, אמר רבי אלימלך אל רבי זוסיא: "אחי, אימה תוקפת אותי לפרקים, שהרגשתי את קדושת השבת אינה הרגשה אמיתית אלא היא דבר שבדמיון, ואם כן גם עבודתי את השם אינה עבודה אמיתית." ''אחי'', אמר זוסיא, ''גם אותי תוקפת לפרקים אימה כזו''.
"מה נעשה?'', שאל אלימלך
''עלינו'', אמר זוסיא, ''על כל אחד משנינו, לערוך ביום חול סעודה של שבת לכל פרטיה, ונשב בקרב החסידים ונאמר דברי תורה. אם נרגיש את קדושת השבת, נדע שדרכנו אינה דרך האמת; ואילו אם לא נרגיש כלום סימן הוא שדרכנו נכונה."
כך עשו - ביום חול ערכו סעודה של שבת, התלבשו במלבושי השבת, חבשו לראשם את ה''שטריימל'' וישבו בין החסידים ואמרו תורה. מיד בא בליבם רגש קדושת השבת כמו בימי השבתות.
כשנפגשו שוב, שאל רבי אלימלך: ''הה, אחי, מה נעשה?" "הבה נלך למזריטש'', אמר רבי זוסיא.
הלכו למזריטש וסיפרו לרבם מה שמציק ללבם.
אמר להם המגיד: ''אם לבשתם מלבושי שבת הרי בדין הוא שהרגשתם את קדושת השבת, שכן מלבושי שבת יש בכוחם להמשיך על האדמה את אור קדושת השבת. ובכן אין אתם צריכים לחשוש כלל".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה