מעשה שהיה באדם אחד קבלן גדול מתושבי העיר יפו, הוא בנה את עשרים הבתים הראשונים של אחת מערי הארץ, ההשקעה הגדולה ביותר בבנין היתה אז המלט, כי הוצרכו לקנותו ולהביאו מחוץ לארץ תמורת הון רב. הלה הזמין כמות גדולה של מלט, המלט הגיע ביום ששי בתחלת הקיץ בחביות מגולות, והנה אחרי הצהרים של אותו יום ששי, כשכל המלט היה כבר מונח בשטח של הבניה והפועלים כבר חזרו לעיר מגוריו יפו, נתקדרו השמים בעבים, ובכל רגע היה עלול לירד גשם זלעפות, הופיעו הפועלים אצלו בבהלה והזהירוהו אודות כמות המלט הגדולה הנמצאת בחביות מגולות במקום הבניה, ואם ירד עליהם המטר יתקלקל המלט לגמרי וההפסד בממון יהיה בל ישוער, ואין לו ברירה אחרת למען הצלת ממונו אלא שהם יסעו לשם עם עגלות טעונות קרשים לכסות את החביות היטב. אולם כפי הזמן שנותר להם עד שבת, בודאי לא ימלטו מחילול שבת ח״ו.
הקבלן שהיה איש ירא אלהים, ענה אותם נחרצות, אני אינני מוכר את השבת תמורת כל הון שבעולם! וכן אני מזהיר, ששום יהודי לא יחלל את השבת עבורי, גם לא בכדי להציל את כל רכושי שעלול לרדת לטמיון.
ואמנם בליל שבת ירדו גשמים עזים בארץ, כך שהדבר היה ברור שכל הרכוש הגדול נאבד ונפסד. אולם יהודי יקר זה, ערך את שלחן השבת שלו בפנים מאירות, שר את הזמירות כרגיל, למד חומש ורש״י, ועסק באמירת תהלים כהרגלו כאילו שום דבר לא קרה ולא יקרה, כפי שאכן הורו חז״ל, שבשבת על האדם להרגיש כאילו כל מלאכתך עשויה.
רק בצאת השבת, לאחר שהבדיל על היין, החל לבו נוקפו על ההפסד הגדול באיבוד הכמות הגדולה של מלט שעלתה לו בדמים ויגיעה רבה ועכשיו ירד הכל לטמיון. מיד נטל עגלה לנסוע למקום הבניה. אולם, כשהגיע לשם הופתע ונדהם ממראה עיניו, כל חביות המלט שלו היו מכוסות היטב בקרשים ופחים ואבנים כראוי וכיאות, ולא נגרע ממנו דבר. הוא לא האמין למראה עיניו, ורצה למשש את הנס בידו, הוא תחב ידו לתוך המלט והנה הוא יבש וטוב לשימוש, וחשב בדעתו, מי יודע אולי נשלחו מלאכי עליון לשמור על השקעתו הגדולה, ולכסות את חביות המלט השייכות לו שלא יזקו במטר…
לאחר מכן נודע הדבר, שאנשי חברת "סולל בונה" אמנם שלחו אנשים לכסות את חביות המלט שלהם, אך בחשכת הלילה הגיעו הפועלים לשטח הבניה השייך לו וכסו את החביות שהיו שייכות לו במקום לכסות את החביות של סולל בונה… וכך ניצל רכושו, ושומר מצוה לא ידע דבר רע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה