בתחילת הפרשה מביא רשי' שפרשת ויחי היא ''פרשה סתומה'', ורומז לכך שכאשר נפטר יעקב נסתמו עיניהם וליבם של ישראל משעבוד מצרים שהיו משעבדים בהם. אעפ׳י שהשעבוד מוזכר בפרשת שמות, בפרשת ויחי מדובר על שעבוד הנפש שנמצאת בגלות הנפש. על גלות הנפש מסופר הסיפור הבא:
מעשה ברבי נחום מצ׳רנוביל שנקלע לפונדק דרכים. בעל הפונדק היה יהודי שומר מצוות.
בחצות הלילה ידד רבי נחום ממשכבו וערך תיקון חצות בבכי מר, שעורר את בני הבית משנתם.
מהר אליו היהודי בעל הפונדק ושאל: מדוע בוכה הרבי, כואב לו משהו? לא השיב רבי נחום, אני בוכה ומקונן על החורבן ועל הגלות. שאל בעל הפונדק: מה זה חורבן ומה מקום יש לקינה?
השיב לו הרבי: וכי אינך יודע? הרי היה לנו בית המקדש ונחרב, הרי היינו פעם בארץ חמדה וגלינו ממנה. ואני מבקש מה' שישלח לנו את המשיח, ויביא אותנו לארץ ישראל.
המוכן אתה לעלות לארץ ישראל? השיב לו בעל הפונדק: אלך ואמלך באשתי, מי יודע אם זה כדאי.
מיד חזר בעל הפונדק ותשובה בפיו: לא נעלה לארץ ישראל, חבל על החוה, על הפרות ועל העיזים ועל התרנגולות. איך זה נוכל ללכת סתם אחרי המשיח ולעזוב הכל.
לא הרפה ממנו רבי נחום ואמר: וכי טוב פה והרי הטטרים [=הגויים] מתנפלים עליכם מדי פעם וחומסים הכל. לא ידע האיש מה להשיב ושאל שוב בעצת אשתו אשר מהרה להשיב: אמור לרבי שיתפלל לה' שישלח מהרה את הטטרים לארץ ישראל, ואנו נשאר כאן עם הפרות העיזים והתרנגולים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה