*אתרוג של ילד יתום*

*אתרוג של ילד יתום*

*סיפור על הרב מרדכי אליהו, * לקוח מתוך: עלון קול צופייך שלח לך תשע״ז, גיליון מס' 870 (הרב שמואל אליהו)

על הידור הרב [מרדכי אליהו] בשמחת יתום סיפר אדם שהיה גר בשכנותו של מרן הרב אליהו זצוק״ל: אבי נהרג בתאונה טרגית כשהייתי בן 8. כשהגעתי לגיל 13 רציתי מאוד שיהיה לי אתרוג, אבל באמת לא היה לי סיכוי. עול הפרנסה הכבד נפל על כתפי אמי והמצב בבית לא היה פשוט בכלל.

אספתי אפוא פרוטה לפרוטה כדי שאוכל לקנות לעצמי אתרוג. הלכתי עם "קופת החיסכון" שלי לשוק "מחנה יהודה" וקניתי אתרוג בקופסה סגורה וחתומה שכתוב עליה "מהודר". השמחה שלי לא ידעה גבול. אבל כשהגעתי הביתה ופתחתי את הקופסה, גיליתי שכנראה סידרו אותי. האתרוג לא היה כזה יפה. אבל לא ידעתי להחליט האם ייתכן שקניתי חתול בשק, או שפשוט אני לא יודע ובקי בהלכות האתרוג. החלטתי אפוא לעלות לביתו של הרב מרדכי אליהו זצ״ל, שגר בשכנות אלינו, ולשאול אותו האם האתרוג שקניתי מהודר.

הגשתי לרב את האתרוג. הרב עיין בו מכל צדדיו ואמר: "כשר". שאלתי: הרב, האם זה לא מהודר? והרב חוזר ואומר: "כשר". נישקתי את ידו ויצאתי מהבית, ולבי כבד עלי. אבל עוד בטרם הספקתי לרדת במדרגות יצא אלי אחד מבני ביתו של הרב וקרא: סליחה, הרב מבקש שתשוב אליו.

חזרתי מיד אל הרב, והוא הראה לי אתרוג יפה. אולי הכי יפה שראיתי בחיים שלי. ממש מהודר שבמהודרים. הרב נתן את האתרוג בידי ושאל אותי האם האתרוג הזה יפה בעיני. אמרתי לו: כן, בוודאי. הרב חייך ואמר לי: בוא נעשה עסקת חליפין, אני אתן לך את האתרוג הזה ואתה תיתן לי את האתרוג שלך, מסכים?

ממש התביישתי. הדמעות ירדו על פני ואפילו לא עצרתי לנגב אותן. הסכמתי ויצאתי מהבית של הרב עם האתרוג הכי יפה שראיתי בחיי. לא היה מאושר ממני באותה שעה. כל כך רציתי שיהיה לי אתרוג מהודר, והנה יש לי אתרוג מהודר שבמהודרים.

למחרת, ביום הראשון של סוכות, קמתי מוקדם להתפלל בנץ החמה עם הלולב והאתרוג החדש שלי, כולי מצפה לנענע בו בהלל. הלכתי להתפלל בבית הכנסת של הרב מרדכי אליהו ובדרך עלה הרהור במחשבתי: על איזה אתרוג יברך הרב? כשהרב יצא לברך על האתרוג בסוכה של בית הכנסת הסתכלתי וראיתי שהוא מברך על האתרוג שלי, זה הכשר. פתאום הבנתי: הוא ויתר על האתרוג הכי מהודר שיש כדי לשמח את לבי.

עברו מאז עשרים שנה. האתרוג כבר איננו, אבל הלימוד שלמדתי באותה שעה חי וקיים. למדתי כל כך הרבה. למדתי על אהבת ישראל. למדתי על כוחה של תורה. למדתי לאהוב את הרב ולכבד כמו שלא למדתי מימי. למדתי לאהוב את ה'.

אתרוג עם ריח גן עדן — האתרוג של הבן איש חי

אתרוג עם ריח גן עדן — האתרוג של הבן איש חי

זמן נטילת לולב ואתרוג בהלכה נפסק שזמן הנץ החמה הוא הזמן לתפילת שחרית לכתחילה, וגם נטילת לולב ואתרוג הוא לכתחילה עם הנץ החמה, ואם נטלו קודם לכן כבר מעמוד השחר, יצאו ידי חובתם. ומספרים זקני בגדד, שהיו נוהגים לברך על נטילת לולב קודם הנץ החמה וכבר מעמוד השחר, ונהגו כן משום שהיתה קהילה גדולה מאוד, והיה מחסור באתרוגים ולולבים, כך שהיו צריכים להקדים ולברך משל הציבור או משל הרב.

ובאמת מסופר על מרן גאון עוזנו ותפארתנו הרי״ח הטוב בעל הבן איש חי זיע״א, ששנה אחת בקשו את רשותו לנענע באתרוגו ולולבו, והסכים. הציבור כולו שמנה מאות אנשים בקשו כולם לזכות לנענע בלולב של הרב, עד שמרוב משמושים קמל האתרוג וירד מהידורו ומיופיו. כשבא הגבאי להחזיר לו את האתרוג, חשש לצער את הרב ועטף אותו בנייר וכך נתן אותו לרב. כשפתח הרב את העטיפה וראה את שקרה, קרא בהתרגשות: "רבונו של עולם! מעולם לא זכיתי לברך על אתרוג כל כך מהודר, שזכו לברך עליו כאלף יהודים לפניי, וריחו ריח גן עדן נודף ממנו!"

(מתוך: קול צופייך תולדות תשס״ח, הרב מרדכי אליהו, גליון מס׳ 424)

[אגב, יש רמז לסיפור הזה בשו״ת רב פעלים חלק ב — אורח חיים סימן ב וכן בשו״ת תורה לשמה סימן קלח]

סיפורו של סג״מ יהודה והתפילין בחג סוכות

סיפורו של סג״מ יהודה והתפילין בחג סוכות

[על פי ספרו של הרב ישראל מאיר לאו "אל תשלח ידך על נער" עמ' 240-242]

בתקופת מלחמת יום הכיפורים, הרב מאיר ישראל לאו היה רב שכונה בתל אביב. בית החולים איכילוב הוכשר באותה עת לטפל בפצועי מלחמה בלבד, והרב לאו שימש במקביל גם כרב בית החולים. הסיפור הבא מתאר מפגש שהתרחש שם.

הרב ישראל מאיר לאו מתאר סיפור מרגש ששמע מסגן משנה (סג״מ) יהודה בבית חולים, לאחר שפגש בו באקראי.

בעודו משוחח עם חייל עיוור, ניגשה אל הרב לאו אישה מבוגרת ושאלה אם הוא רב. משענה בחיוב, היא ביקשה שיגש אל בנה, יהודה, ששכב במחלקה הנוירוכירורגית.

יהודה שכב במיטה כשכל ראשו חבוש, ומבין התחבושות נראו בקושי רק אפו, פיו וחלק קטן מעיניו. הוא נראה מנומנם לאחר ניתוח ראש. כשהתעורר מעט והבחין ברב, שאל אותו "מה השעה?". כשהרב השיב: "שתים עשרה בצהריים", יהודה שאל שאלה שהפתיעה את הרב: "האם מישהו שלא שם תפילין עד שתים עשרה, יכול לשים אותם עכשיו?".

הרב לאו ציין לעצמו את שפתו המשונה של הבחור, שהשתמש בפועל "לשים תפילין" במקום "להניח תפילין". הוא השיב שניתן להניח תפילין במשך כל היום.

יהודה המשיך ושאל שאלה הלכתית מצוינת: "אם אי־אפשר לשים על הראש בגלל התחבושת, ורק על היד אפשר, אז שמים?". הרב לאו, שנזכר בתקופת השואה כשאחד היהודים בבוכנוולד הסתיר תפילין של יד בלבד והניח אותן, ענה שאכן אפשר להניח תפילין של יד גם ללא תפילין של ראש.

כששמע יהודה את התשובה, הוא שלף את ידו השמאלית מתחת לסדין וביקש: "אם כך אז תשים לי". הרב נענה לבקשתו, הניח לו את התפילין של יד ואמר איתו "שמע ישראל", ותוך כדי קריאת הפסוקים נרדם יהודה.

לאחר שיהודה החלים מעט, הרב לאו שמע ממנו את סיפורו המלא.

בערב שמחת תורה ישב סג״מ יהודה בקומנדקר ליד התעלה, ממתין להוראות, יחד עם חמישה קצינים נוספים. משאית שעליה הייתה בנויה סוכה עצרה לידם, ושני חב״דניקים הזמינו אותם לשתות "לחיים", לאכול עוגה ולברך על לולב. הקצינים ניסו להתחמק, אך החב״דניק דחק בהם, באומרו שהדבר ייקח רק עשר דקות, והם הסכימו לעלות למשאית.

כשהתכבדו בעוגה ויין והתכוננו לברך על הלולב, נשמע רעש אדיר, והם השתטחו על רצפת המשאית. כשהרימו את מבטם, גילו שהקומנדקר שלהם, בו ישבו דקה קודם לכן, התרסק מפגיעה ישירה.

יהודה אמר לאחד החב״דניקים: "אתם בטח קוראים לזה נס". לאחר שהחב״דניק השיב בשאלה כיצד הוא קורא לזה, יהודה אמר שהוא חש שהוא "חייב לו משהו בתמורה לחיי", והצביע כלפי מעלה. החב״דניק הציע לו לקבל על עצמו להניח תפילין.

יהודה ביקש לקיים את הבטחתו מיד, אך היה זה יום הושענא רבה, היום השביעי של סוכות, ובו, בחג ובחול המועד, אין מניחים תפילין. החב״דניק הסביר שיוכל להתחיל להניח תפילין רק מחרתיים, בתום החג. יהודה הסביר שהוא לא יודע איפה יהיה מחרתיים ואין לו תפילין. החב״דניק הבטיח לו שבתוך יומיים, עם תום החג, יהיו לו תפילין. ואכן, התפילין הגיעו אליו, והוא קיבל על עצמו להניח אותן מדי יום.

זמן מה לאחר מכן, בפאיד שעל אדמת מצרים, נפגע יהודה בעמוד השדרה ופונה במסוק לניתוח ראש. כשפקח את עיניו בבית החולים, הדבר הראשון שהטריד אותו היה שלא קיים את נדרו מאז הפציעה. לכן, הוא ביקש מאמו שתמצא רב שיענה לו האם מותר "לשים" תפילין בשעה מאוחרת כל כך, והאם ניתן "לשים" תפילין של יד ללא תפילין של ראש. שאלות אלו היו השאלות ששאל את הרב לאו בבית החולים.