בסה: הכבוד שהציל יהודים

אלבניה הייתה המדינה היחידה תחת כיבוש נאצי שסיימה את מלחמת העולם השנייה עם יותר יהודים מאשר היו בה בתחילתה, כאשר אזרחיה, מוסלמים ונוצרים כאחד, סירבו להסגיר את היהודים ואמרו לנאצים: "קחו את הזהב שלנו, אבל לא את היהודים".

כדי להבין כיצד מדינה קטנה ובעלת רוב מוסלמי באירופה הצילה כמעט 100% מהיהודים שבשטחה, יש להכיר מושג מפתח בתרבות האלבנית: בסה – "לקיים הבטחה".

זהו קוד כבוד עתיק ובלתי כתוב, המכתיב כי ברגע שאדם נכנס לביתך כארח, אתה מחויב להגן על חייו ועל חיי משפחתו, אפילו במחיר חייהם של בני משפחתך שלך. תחת קוד זה, לא היו "זרים" באלבניה, אלא רק "אורחים". הסגרת אורח נחשבה לחרפה הגדולה ביותר שיכולה להמיט משפחה על עצמה ועל כפרה.

לפני המלחמה חיו באלבניה רק כ-200 יהודים. עם עליית הנאצים לשלטון, פתחה אלבניה את שעריה והעניקה ויזות חופשיות לפליטים יהודים מכל רחבי אירופה (גרמניה, אוסטריה, יוגוסלביה ויוון.

בספטמבר 1943, לאחר קריסת איטליה הפשיסטית, נכנס הצבא הגרמני הנאצי (הוורמאכט) וכבש את אלבניה. הגרמנים פנו מיד לממשל המקומי ודרשו לקבל את רשימות היהודים ומיקומם כדי להתחיל בשילוחים למחנות ההשמדה.

כאן התרחש אחד מרגעי המופת המדהימים ביותר: פקידי הממשל, ראשי הערים ואזרחים פשוטים סירבו בתוקף לשתף פעולה. בכינוסים דיפלומטיים ובמפגשים מול קציני האס-אס, הבהירו נציגי העם האלבני כי הם מוכנים למסור את כל אוצרות המדינה, הרכוש והזהב שלהם לנאצים, אך לא יסגירו נפש אחת של יהודי. משפט זה, "קחו את הזהב שלנו, אך לא את היהודים", הפך לסמל הבלתי הרשמי של ההתנגדות המוסרית האלבנית.

הנאצים הטילו עונשי מוות והוציאו להורג אזרחים ופרטיזנים כדי להפחיד את האוכלוסייה, אך ללא הועיל. כל שכבות החברה התגייסו למבצע הצלה רחב היקף:

פקידי ממשל אלבנים זייפו אלפי מסמכים והעניקו ליהודים שמות מוסלמיים או נוצריים מקומיים כדי שייטמעו באוכלוסייה.

כאשר הגרמנים ערכו פשיטות וחיפושים מבית לבית בערים הגדולות כמו טירנה, האזרחים העבירו את היהודים תחת אפם של הנאצים, כשהם מחופשים לאיכרים מקומיים, אל כפרים מבודדים בהרים.

היהודים חיו בתוך בתי האלבנים, אכלו איתם מאותו השולחן והולבשו בבגדים מסורתיים. השכנים בכפרים ידעו על כך, אך איש לא מלשין; הקהילות הגנו יחד על הסוד.

בזכות ההתגייסות ההרואית הזו, בסיום המלחמה בשנת 1945, הקהילה היהודית באלבניה צמחה מ-200 איש ליותר מ-2, 000 נפשות. כמעט כל היהודים ששהו באלבניה גופא שרדו את השואה (למעט משפחה אחת בלבד).

לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי באלבניה בשנות ה-90, הסיפור המרתק החל להיחשף לעולם. מוסד יד ושם הכיר בעשרות אלבנים (מוסלמים ונוצרים) כחסידי אומות העולם.

ראש ממשלת אלבניה, אדי רמה (בתמונה), השתמש במשפט "אתם יכולים לקחת את הזהב, אבל לא את היהודים" בנאומים שנשא בישראל (כולל נאום בכנס הבינלאומי למלחמה באנטישמיות).

הגבורה בשמיים של שלושה טייסים

סיפורה של טיסת פדקס 705 ב-7 באפריל 1994 הוא אחד מסיפורי הגבורה והישרדות התעופתיים המדהימים ביותר בהיסטוריה. זהו מקרה שבו צוות אוויר לא חמוש, שנפצע אנושות, נלחם על חייו מול חוטף חמוש בתוך קוקפיט של מטוס מטען כבד מסוג DC-10, תוך ביצוע תמרונים אוויריים קיצוניים שחרגו מכל מגבלות התכנון של המטוס.

החוטף היה אובורן קאלוויי, מהנדס טיסה בן 42 שעבד בחברת FedEx. קאלוויי עמד בפני פיטורים בגין זיוף שעות טיסה בקורות החיים שלו והיה שקוע בבעיות כלכליות ומשפחתיות קשות.

הוא הגה תוכנית התאבדות קרה ומחושבת: לעלות על טיסת מטען כנוסע סמוי, לרצוח את אנשי הצוות, ולרסק את המטוס אל תוך המרכז הלוגיסטי הראשי של פדקס בממפיס. מטרתו הייתה לגרום לזה להיראות כמו תאונת מטוס טרגית, כדי שמשפחתו תוכל לתבוע ולקבל פוליסת ביטוח חיים בסך 2. 5 מיליון דולר שהנפיקה החברה.

כדי שלא ישאירו סימנים שיחשידו שמדובר ברצח בקופסה השחורה, קאלוויי לא לקח איתו אקדח. הוא החביא בתוך נרתיק של גיטרה פטישים כבדים, סכין ורובה צלילה (צלצל). הוא תכנן להשתמש בפטישים כדי ששברים בגולגולת של הטייסים ייראו כאילו נגרמו מעוצמת ההתרסקות. לפני ההמראה, קאלוויי אף ניסה לנתק את מקליט הקול בתא הטייס, אך הצוות הפעיל אותו מחדש מבלי לחשוד.

צוות הטיסה שנקבע למסלול ממפיס לסן חוזה כלל שלושה אנשים:

הקברניט: דייוויד סנדרס הקצין הראשון (טייס המשנה): ג׳ים טאקר מהנדס הטיסה: אנדי פיטרסון

קאלוויי עלה איתם למטוס כטרמפיסט. המטוס, עמוס בדלק ומטען, המריא כרגיל.

ההתקפה האכזרית בגובה 18, 000 רגל

כעשרים דקות לאחר ההמראה, כשהמטוס טיפס לגובה של כ-5, 486 מטר, קאלוויי נכנס לתא הטייס. ללא אזהרה, הוא החל להכות בראשיהם של פיטרסון, טאקר וסנדרס בעוצמה אדירה באמצעות הפטישים.

המכות היו קשות במיוחד: גולגולתו של פיטרסון נבקעה והעורק הטמפורלי (כלי דם מרכזי העובר באזור הרקה בצדי הראש) שלו נחתך.

טאקר ספג שברים קשים בגולגולת שגרמו לשיתוק חלקי בצד ימין של גופו ולפגיעה מוטורית קשה.

הקברניט סנדרס ספג מכות חזקות אך הצליח להישאר בהכרה מלאה.

למרות הפציעות הקטסטרופליות, רמות האדרנלין של אנשי הצוות השאירו אותם בחיים. פיטרסון וסנדרס קמו מכיסאותיהם וניסו להדוף את קאלוויי, אך הם היו חלשים ומדממים קשות.

בזמן שסנדרס ופיטרסון נאבקים בקאלוויי בחלקו האחורי של הקוקפיט, טייס המשנה ג׳ים טאקר הבין שהוא האדם היחיד שיכול לשלוט במטוס, למרות שצדו הימני היה משותק. טאקר הבין שאם קאלוויי ישתחרר, כולם ימותו. הוא קיבל החלטה נואשת: להשתמש במטוס עצמו כנשק.

טאקר משך בסטיק וביצע תמרונים קיצוניים ביותר: הוא גלגל את מטוס המטען הענק לזווית של 140 מעלות (כמעט על הגב). הוא דחף את אף המטוס למטה בצלילה חדה, תוך שהוא עובר את מהירות התכנון המקסימלית של ה-DC-10 ומגיע למהירות של קרוב ל-0. 88 מאך.

התמרונים הללו יצרו כוחות ג׳י קיצוניים ותנאי חוסר משקל בתוך תא הנוסעים. קאלוויי, שלא היה חגור, איבד את שיווי המשקל, נזרק לכל עבר, והפטישים עפו מידיו. גם פיטרסון וסנדרס הוטחו בקירות, אך הם ניצלו את חוסר האונים הזמני של קאלוויי כדי להצמיד אותו לרצפה.

לאחר שטאקר הצליח לייצב את המטוס, הקברניט סנדרס תפס את ההגאים, וטאקר עבר לעזור לפיטרסון לרתק את החוטף שהמשיך להשתולל ולנסות להגיע לרובה הצלילה.

סנדרס יצר קשר עם מגדל הפיקוח בממפיס, הכריז על מצב חירום וביקש נחיתה מיידית. המטוס היה כבד מדי (עמוס בדלק), מעל משקל הנחיתה המותר, וטס במהירות גבוהה מדי. סנדרס נאלץ לבצע פנייה חדה וישירה למסלול. הוא בלם את המטוס בכל הכוח, תוך שצמיגי המטוס מתפוצצים והבלמים עולים באש. המטוס נעצר בבטחה על המסלול.

כוחות המשטרה וההצלה שעלו למטוס נחרדו לגלות קוקפיט ספוג כולו בדם, כאשר הצוות הפצוע, באפיסת כוחות מוחלטת, עדיין מחזיק את קאלוויי על הרצפה.

החוטף אובורן קאלוויי הורשע בניסיון רצח ובניסיון חטיפת מטוס, ונשפט ב-1995 למאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם.

שלושת אנשי הצוות זכו בעיטורי גבורה תעופתיים הגבוהים ביותר (Gold Medal for Heroism). עם זאת, בשל הפגיעות המוחית והגופניות הקשות שספגו, אף אחד מהם לא הורשה לחזור לטוס באופן מסחרי.

מטוס ה-DC-10 (רישום N306FE) תוקן וחזר לשירות בפדקס במשך שנים רבות נוספות, עד שיצא משירות בשנת 2022.

הנפח שהציל את החקלאות

ג׳ון דיר נולד בורמונט בשנת 1804. בגיל צעיר איבד את אביו בים, ומשפחתו חיה בעוני קשה. כדי לעזור בפרנסה, הוא החל לעבוד כשולייה של נפח בגיל 17, וגילה כישרון יוצא דופן בעיצוב ובעבודה עם מתכת.

בשנות ה-30 של המאה ה-19, ארצות הברית חוותה מיתון כלכלי כבד. דיר, שהיה נשוי עם ילדים ומוצף בחובות, החליט לארוז את כלי העבודה שלו ולנדוד מערבה אל "הארץ המובטחת" של המערב התיכון. הוא התיישב בעיירה הקטנה גרנד דטור שבאילינוי, שם פתח נפחייה קטנה והפך מיד לאיש חיוני עבור החקלאים המקומיים.

כשהגיע לאילינוי, גילה דיר בעיה קשה שאייימה על עתיד החקלאות באזור. האדמה של המערב התיכון הייתה שונה מהאדמה החולית של החוף המזרחי – היא הייתה עשירה, דביקה ובוצית מאוד.

הבעיה: מחרשות הברזל והעץ של אותה תקופה לא הצליחו להתמודד עם האדמה הזו. הבוץ נדבק למחרשה בכל כמה מטרים, והחקלאים נאלצו לעצור שוב ושוב כדי לגרד אותו ידנית. רבים מהם התייאשו ושקלו לעזוב את האזור.

ההברקה: בשנת 1837, דיר לקח להב של מסור פלדה שבור ממנסרה מקומית, ועיצב אותו לצורה ייחודית ומלוטשת.

הפלדה המלוטשת והחלקה "ניקתה את עצמה" תוך כדי תנועה – הבוץ פשוט החליק ממנה. ההמצאה הזו שינתה את פני החקלאות האמריקאית ואפשרה את עיבוד המערב התיכון בקנה מידה עצום.

בניגוד לממציאים אחרים שחיכו להזמנות, ג׳ון דיר פעל כיזם נועז: הוא ייצר מחרשות מראש ומכר אותן באופן אקטיבי לחקלאים. כדי ליהנות מנגישות לנהר המיסיסיפי ולמסילות הרכבת, דיר העביר את העסק לעיר מולין, אילינוי. המפעל שלו צמח במהירות וייצר אלפי מחרשות בשנה.

בנו של ג׳ון, צ׳ארלס דיר, נכנס לניהול החברה. בעוד שג׳ון היה הממציא והנפח, צ׳ארלס היה גאון עסקי. הוא הקים רשת מפיצים עצמאית, פתח סניפים ברחבי המדינה והפך את החברה למותג לאומי. למרות מלחמת האזרחים והטלטלות הכלכליות, החברה שרדה ואף שגשגה הודות לביקוש העצום למזון ולכלים יעילים.

ג׳ון דיר נפטר בשנת 1886, אך המורשת שלו רק התחילה להאיץ.

בפתח המאה ה-20, עולם החקלאות החל לעבור מסוסים למנועי בעירה פנימית. חברת ג׳ון דיר רכשה את יצרנית הטרקטורים Waterloo Gasoline Engine Company, שייצרה את טרקטור ה-"Waterloo Boy". הצעד הזה סימן את הפיכתה של החברה לענקית טרקטורים.

הצבע הירוק (המייצג צמיחה ושדות) והצבע הצהוב (המייצג את הקציר ובשלווה), יחד עם לוגו הצבי המנתר, הפכו לסימן ההיכר הבלתי ניתן לטעות של החברה ברחבי העולם.

במהלך השנים הציגה החברה דגמים אגדיים כמו ה-John Deere Model A ו-Model B, שהפכו לסטנדרט בכל חווה בארה״ב ואירופה.

כיום, החברה כבר מזמן אינה רק חברת ברזל ומכניקה, אלא חברת הייטק לכל דבר. הכלים המודרניים של החברה כוללים טכנולוגיות קצה:

טרקטורים שנוהגים את עצמם לחלוטין בשדות בדיוק של סנטימטרים, באמצעות GPS ומערכות ניווט לווייניות מורכבות.

מרססות חכמות המצוידות במצלמות שמסוגלות להבחין תוך שבריר שנייה בין עשב שוטה לבין הגידול החקלאי, ולרסס רק את העשב המזיק כדי לחסוך בחומרי הדברה.

חקלאים יכולים לנהל ציים שלמים של קומביינים וטרקטורים דרך האייפד, ולנתח את איכות הקרקע והיבול בזמן אמת.

במהלך מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר 2023, מחבלי חמאס וביזוזים גנבו מקיבוצי ויישובי עוטף עזה טרקטורים של ג׳ון דיר בשווי מיליוני שקלים, והעבירו אותם לתוך רצועת עזה.

הטרקטורים המודרניים של ג׳ון דיר מצוידים במערכות קישוריות חכמות, רכיבי GPS ואמצעי ניהול צי מרחוק (כמו מערכת JDLink). לבקשת החקלאים והרשויות בישראל, החברה השתמשה ביכולות אלו כדי לאתר את הכלים במדויק ולנעול אותם מרחוק. בעקבות הנעילה הדיגיטלית, הכלים הגנובים הושבתו לחלוטין והפכו לבלתי שמישים עבור הביזוזים ברצועה.

ביולי 2025, כשנה ותשעה חודשים מתחילת המלחמה, לוחמי צה״ל איתרו בעומק רצועת עזה טרקטורים של ג׳ון דיר שנשדדו מקיבוץ כפר עזה. הלוחמים חילצו את הטרקטורים והחזירו אותם לשטח ישראל. במפגש מרגש שנערך בעוטף עזה, הטרקטורים הושבו לחקלאי כפר עזה ומפלסים, שראו בכך סגירת מעגל ונקודת אור חזקה.