"וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ"
סיפר מו״ר הרב זצוק״ל: בשכונת הבוכרים בירושלים התגורר יהודי פשוט אשר עסק למחייתו במכירת פחמים. מחמת עבודתו, היו בגדיו ומנעליו שחורים תדיר, ופניו מפויחות. מעשה שהיה בערב שבת, שנזקק אחד מנקיי הדעת שבירושלים – הלא הוא הרב הגאון רבי חיים נאה זצ״ל "בעל השיעורים" – לשירותיו של אותו פחמי. הלך הגאון, לחנותו של הפחמי קודם חצות היום, ומצא כי החנות כבר סגורה. חשב, שמא נמצא הפחמי בתוך החנות ומחמת טרדות מלאכתו, סגר את הדלת. הקיש הרב פעם ופעמיים על דלת החנות, אך לא זכה לתשובה. השגיח בו אחד מן הסוחרים אשר עבד בחנות סמוכה, וקרא לעברו: "זה מכבר הלך הפחמי לביתו!". החיש הרב פעמיו לעבר ביתו של הפחמי. משהגיע לשם, אמרה לו האשה כי כבר הלך בעלה לבית המרחץ. מיד מיהר הרב לבית המרחץ, שמא משם תבוא הישועה, אך משהגיע לבית המרחץ ענה לו הבלן, "זה מכבר לבש בגדי שבת והלך לבית המדרש!". שם הרב את פניו לעבר בית המדרש, פחמים כבר לא יעלה בידו להשיג, אך אולי יזכה לכל הפחות לראות את הליכותיו והנהגותיו של פחמי מופלא זה. בבואו לבית המדרש – ראה לפניו את הפחמי והנה כולו עטוף לבן כמלאך ה' צבאות, יושב וקורא את שיר השירים בניגון עָרֵב. האתה הוא בעל הפחמים? , תמהה הרב באשר לא זיהה בו את "הפחמי", והאיש הלבוש בלבן מנענע לו בראשו, כרוצה לומר לו הן. שמא יואיל למכור לי מעט פחמים? שואל הרב. מושיט אליו הפחמי את ידיו הצחורות, אות לכך כי כבר נעשו כל ההכנות לקראת שבת המלכה. נשקוֹ הרב על ראשו, ואמר לו: עליך נאמר "שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה" – "שְׁחוֹרָה אֲנִי" כל השבוע, על ידי הפחמים, ו״נָאוָה" בערב שבת קודש להקביל פני שבת המלכה בלבוש לבן ונקי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה