פרשתשמיני פרה תשס״ח

בס׳ד

שולחן שבת פרה - לפרשת שמיני

מאת הרב אילן אלסטר רב בית הספר

רעיון מהפרשה: פרשת השבוע פותחת במילים ''ויהי ביום השמיני''. ביום השמיני שהיה ראש חדש ניסן הוקם המשכן [=רש''י]. במעמד זה נאמר:"וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'. נשאלת השאלה: מה כוונת משה כאשר אמר לעם ''זה הדבר אשר צוה ה' '', והרי לא מצאנו לפני כן ציווי מפורש של ה' לעם ישראל?

תשובה: דברי משה ''זה הדבר אשר צוה ה' '' מתקשרים עם מה שנאמר קודם לכן ''ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' ''. כאשר ראה משה את קירוב הלבבות של כל העדה, שגרם להשראת שכינה בקרב ישראל, התלהב עד עמקי נשמתו מן המעמד הנשגב וקרא לעם ישראל ''זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו''. . . – יהי רצון שתתנהגו תמיד בדרך זו, שתשרור כל הימים ביניכם אהבה ואחווה – ''וירא אליכם כבוד ה' – בכל יום תמיד. [פרפראות לתורה מ. בקר].

סיפור לשולחן שבת: השבוע היה חם והטמפרטות היו גבוהות ביחס לעונת האביב הבאה עלינו לטובה. לצערנו הדבר נותן את אותותיו ברחוב וככל שהחום עולה הצניעות יורדת. מסופר על הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ''ל שמרבית ימיו הוא נסע באטובוס בדרכו לישיבה בה הוא לימד. פעם אחת הוא עלה לאוטובוס וישב באחד המקומות. בתחנה הבאה עלתה אישה בלבוש לא צנוע והתיישבה. . . ליד הרב. הרב צילצל בפעמון וירד בתחנה הסמוכה, ושם המתין לאוטובוס נוסף שיסיע אותו למחוז חפצו. תלמיד של הרב שראה את כל המעשה שאל את הרב מדוע הוא נהג כפי שנהג. השיב לו הרב: היו לי שלש אפשרויות: א. להמשיך לשבת במקומי ולהתעלם מהאישה. ב. לקום לשבת בסוף האוטובוס ולישב שם או להמשיך את הנסיעה בעמידה. לנהוג כמו האפשרות השניה זה בלתי אפשרי, אם הייתי במקום במצב בו אישה לא צנועה יושבת לידיי, יש בזה חילול השם מצד מי שרואה אותי יושב לידה. אם הייתי קם ועובר לסוף או עומד אז האישה היתה תופסת שהכל נעשה בגללה, והיא אולי היתה נפגעת ממני. וכי מפני שהיא לא נוהגת בצניעות מותרת לפגוע בה – בבת ישראל. אז בחרתי באפשרות השלישית.

שאלת השבוע: אמי רוצה לאפות עוגות בפסח בתנור, והשאלה היא האם אפשר להכשיר תנור אפיה חמץ לפסח?

תשובה: יש בהגעלת כלים כלל ידוע "כבולעו כך פולטו". כלי שבלע חמץ ע״י אש, הכשרתו לפסח ע״י ליבון חמור, ולדוגמא - השולחן הערוך בסי' תנ״א סעיף ד' פסק: כלים שמשתמשים בהם על ידי האור (=אש) כגון שיפודים וכו' צריכים ליבון להכשירם לפסח. והליבון הוא עד שיהיו ניצוצות ניתזים מהם.

לכאורה תנורים דינם כשיפודים. החמץ שבתבניות נבלע ללא מגע של רוטב כמו בביטול, אלא ע״י חום התנור. אומנם אם צריך הכשרת תנור ע״י ליבון חמור, אין הדבר מעשי כי התנור יתקלקל על ידי ליבון חמור. אלא שיש מקום לומר, שהואיל והאפיה נעשית רק בתוך תבניות אשר אותם מחליפים בתבניות המיוחדות לפסח, אם כן הכשרת התנור היא בעיקר להסיר את זיעת החמץ הבלועה בדפנות התנור, או מפני שלפעמים החמץ נוגע בדפנות התנור. לפיכך יש ללכת עפ״י הכלל כבולעו כך פולטו, וכשם שהבליעה היתה על ידי חום התנור כך ההכשרה צריכה להיות ע״י הדלקת התנור לחום גבוה במשך שעה אחת.

עוד יש לומר עפ״י מה שכתב הרמ״א שם: ויש מקילין לומר שאם התלבן כל כך כדי שקש נשרף עליו מבחוץ דיו[=ולא צריך ליבון חמור], ונוהגים כדעה ראשונה [=לעשות ליבון חמור] בכל דבר שדינו כליבון, אבל דבר שדינו בהגעלה, או שיש בו סדקים, או שמחמירים ללבנו, די בליבון קל כזה.

ובעניין תנור יש לומר דלכאורה די בליבון קל, כיון שבולע ע״י חום התנור, ולא ע״י אש ממש, ואם נאמר שצריך ליבון חמור, כיוון שבתנור אי אפשר להכשיר ע״י ליבון חמור, ניתן לסמוך על הרמ״א וליבון קל גם כן נחשב לליבון.

אמנם יש לדון עפ״י מה שכתב הפרי מגדים סי' תנ״א, שאף על פי שהלכה רווחת בהכשר כלים כבולעו כך פולטו, אם בלע איסור אנו מחמירים בליבון חמור שבניגוד להגעלה שמוציאה את הבלוע, באיסור ממש צריך ליבון ששורף ומכלה את האיסור.

אלא שיש לומר שבתנור אין צריך ליבון חמור, על פי מה שפסק הראב״ד ועוד ראשונים, שהחמץ בערב פסח נחשב היתרא בלע (=היתר בלוע בכלי) ולא איסורא בלע. לפי זה די בליבון קל, על ידי חימום התנור לחום גבוה במשך שעה.

לסיכום: מעיקר הדין אפשר להכשיר תנור אפיה לצורך פסח ויש לנקות התנור היטב בכל פינותיו, לשפוך חומר כימי חריף בכל הפינות והחורים כדי שיפגום את החמץ שבעין, ולהדליק את התנור בדרגת חום הגבוהה ביותר למשך כשעה. יש להשתמש בתבניות מיוחדות לפסח.

יש שהחמירו בכל התנורים אפילו אם מחליף התבניות, אין מועיל להם הכשר, אלא על ידי ליבון חמור שיוצאים ניצוצות, וכיוון שיש לחוש שהתנור יתקלקל לכן אי אפשר להכשירם בפסח.

אף לשיטת המחמירים, אם לאחר ההכשרה על ידי חימום וכדלעיל, אופה בתבנית חדשה וסגורה ע״י נייר כסף עבה או כיסוי פח, יכול לנהוג כן בפסח, ויש שכתבו, שאפשר לאפות בתוך קופסת פח סגורה שמכניסים לתנור.

מושג ביהדות – פרשת פרה

השלישית שב׳ארבע פרשיות', היא פרשת פרה שקורין בשבת הסמוכה לפרשת החֹדש ואין מפסיקין בין שתי פרשיות אלה, אלא הן באות זו אחר זו. אם ראש חדש ניסן חל בשבת קורין פרשת פרה בשבת האחרונה של אדר; ואם ראש חדש ניסן חל באמצע השבוע קורין פרשת החדש בשבת האחרונה של אדר, והשבת שקודם לה - פרשת פרה:

בשבת 'פרה', מוציאין בבית הכנסת שני ספרי תורה, באחד קורין שבעה אנשים בפרשת השבוע, ובשני קורין מפטיר בפרשת פרה אדומה בסדר 'זאת חקת התורה' שבספר במדבר:

ונוהגין להחמיר בקריאה של פרשה זו, כיון שלפי דעת מקצת מן הפוסקים, קריאה זו היא מצוה מן התורה, והיא רמוזה בפסוק: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מזכיר תחילה את המצוה ואחר כך - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כלומר, דבר ותקרא לפני ישראל את החקה הזאת. ואף על פי שנהגו בכל ארבע הפרשיות שאין קורין למפטיר קטן, אלא מי שנמלאו לו י״ג שנים תמימות, מחמירין יותר בפרשת פרה מפני הטעם שאמרנו, שאין הקטן שפטור מן המצוות מדברי תורה, יכול להוציא אחרים ידי חובתם:

ענין קריאה זו קודם ניסן, כדי להזכיר ולהודיע לכל מי שנטמא במת להטהר מטומאתו, כדי שיוכל להקריב קרבן פסח במועדו. והקדימו לזרז על כך קודם ניסן, לפי שהרחוקים מירושלים כבר התחילו לצאת מעריהם בראש חדש ניסן לעלות לירושלים. ובעוד שכל איש בעירו ובתוך קהלו, מזכירין לו שאם נטמא במת שיטהר תחילה באפר הפרה ואז יוכל להקריב את קרבנו בפסח ראשון ולא ידחה לפסח שני. וכל הנטמא במת אינו יכול להקריב קרבן אלא אם הזו עליו ממי החטאת שנעשו עם אפר הפרה, ביום השלישי לטומאתו וביום השביעי, ובשמיני הוא טהור להכנס למקדש ולאכול בקדשים:

ואף על פי שבעוונותינו חרב בית המקדש ואין לנו קרבן ולא טהרה לאכול מבשר הקדשים, אנו מחזיקים בתורת הטהרה ולומדים מצוותיה ודיניה ועוסקים בהם בזמנם, ונחשב לנו כאילו הטהרנו מטומאותנו והכשרנו עצמנו להקריב קרבנותינו במועדם:

אמרינן בירושלמי: בדין הוא שתקדים פרשת החֹדש לפרשת פרה אדומה, שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה, ולמה אמרו להקדים פרה אדומה? לפי שהיא טהרתם של ישראל, כדי שלא יהיו נדחים לפסח שני. וכתוב בספרים, שימים אלה שקודם הפסח מסוגלים לזכות בהם לרוח טהרה, כשם שישראל עוסקים עתה בפרשת פרה והיו עוסקים בטהרתם קודם הקרבת הפסח בזמן שבית המקדש היה קיָּם [מתוך ספר התודעה].