יש ספור מדהים, המסופר בספרו של הסופר הנודע ר' חנוך טלר: בסוף מלחמת העולם השניה. הנאצים, ימח שמם, רצחו את רוב היהודים באירופה, כוחות בעלות הברית נהלו מלחמה עקשת נגד הנאצים, ובגזרת ה, הצליחו לדחוק אותם לתוך גרמניה. הנאצים נסוגו בכל החזיתות אך לא נתנו ליהודים מנוחה, הם לקחו אותם לגרמניה, מסע של מאות קילומטרים, חלקו עשו ברגל וחלקו ברכבות.
במחנה 'ברגן בלזן' שבגרמניה, לשם נלקחו חלק גדול מהיהודים שנותרו, גדלה האוכלוסיה תוך חדש פי שלש. המצב במחנה עצמו היה קשה מנשוא. רעב, צמא ומחלות היו רק חלק מן הצרות שאפפו את יושבי המחנה. המחנה היה מחלק לאגפים ובאחד מהם היו גם חילים רוסיים שבויים.
מספר נצול מאגף זה: בוקר אחד הגיעו הנאצים לאגף זה, והכריזו: אנחנו יודעים כי בעוד כמה ימים יגיעו הנה האנגלים ואנו רוצים שתספרו להם כמה טוב היה לכם אצלנו. . . לכן הבאנו לכם לחמניות טריות.
הרעב ששרר במחנה היה נורא, בלתי נתן לתאור. אותו יהודי כמעט ולא אכל במשך חמש שנים, וכל מחשבתו היתה נתונה רק לשאלה איך להשיג אכל. אם הוא היה נשאל באותו רגע מה הוא מעדיף להשתחרר או לחמניה היה מבקש לחמניה! המוח נעשה אטום ואינו מסוגל לחשב על שום דבר מלבד אכל.
הוא נעמד בתור, וכשהביט לעבר סל הלחמניות, ראה שלא נותרו בו הרבה לחמניות. התעורר בלבו החשש שמא בדיוק כשיגיע יגמרו הלחמניות. מחשבה זו, גרמה לו דפיקות לב מואצות, זיעה קרה נגרה ממנו, מרב פחד.
התור מתקדם, ששה אנשים לפניו. הוא מביט ורואה שנשארו שבע לחמניות, מה שאומר שהוא יזכה באחרונה. והנה מתקדמים לאט לאט ובאמת קבל את הלחמניה האחרונה.
הוא היה מאשר. הנה בידו הלחמניה. אמנם קטנה, אבל טריה וריחנית. באותו רגע הבחין לפתע שליד החייל מנחים סלים מלאים בלחמניות. מיד עלה בדעתו רעיון אם יש כ״כ הרבה לחמניות מדוע לא לקחת עוד אחת. הרי הנאצי ודאי לא יזהה אותו בתוך כ״כ הרבה יהודים.
ואז כשהנאצי שאל מי הבא בתור, אמר: ׳אני' וקבל עוד לחמניה. בידיו היו שתי לחמניות טריות הוא היה מאשר.
לפתע הוא מרגיש יד לופתת את צוארו, וקול מאיים לוחש באוניו: ״ראיתי יהודי" הוא הסתכל לראות מי הדובר. זה לא היה נאצי, אלא חיל רוסי שבוי. אותו רוסי בריון תפס בו בחזקה ואמר: ״תן את הלחמניה השניה! ״
היהודי ערך לעצמו חשבון: הוא הרי אסיר כמוני, מה פתאום שאתן לו ״לא אתן לך אמר בנחישות
תפס אותו הרוסי עם עוד שני בריונים רוסים והכניסו אותו לתוך הצריף, שם חבטו בו קשות ובעטו בו באכזריות, כמעט הוציאו את נשמתו. וכשהיו בטוחים שנפח את נשמתו, נטלו ממנו את הלחמניות והלכו.
היהודי הרגיש את צלו של מלאך המות פורש עליו את כנפיו. נשא עיניו למרום וקרא: רבונו של עולם. דוקא עכשיו למות, רגע לפני השחרור? ! אם רצית לקחת ממני את נשמתי, במשך חמש השנים האלה היו לך מאות הזדמנויות לעשות זאת וכך, כשהוא מלא טענות כרמון כלפי מעלה, אבדה הכרתו.
כשהתעורר משנתו ראה שמש זורחת. הוא לא הבין איך זה יכול להיות. חמש שנים הוא לא ראה שמש זורחת כשהוא קם, שכן הנאצים היו מעירים את כלם בארבע לפנות בקר למסדר. ומי שלא קם לא זכה לקום יותר. . . אז איך יתכן שהוא ישן והשמש זורחת? נקרה בראשו השאלה.
לאט לאט חדרה למוחו ההכרה: הנאצים כבר אינם נמצאים כאן, הם ברחו, השתחררנו. אבל למה כזה שקט מסביב? הביט סביבו וראה שכלם מתים. הלחמניות היו מורעלות! אבל עליו נגזר לחיות, ולכן הקדוש ברוך הוא דאג שיקחו ממנו את הלחמניות, אמנם הוא סרב לתת אותם, אז הוא קבל מכות כדי שיוכל להמשיך לחיות.
על זה נאמר בישעיהו (יב, א): "אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה