סיפור לשבת – הרב והקצב
מעשה ברב של עיר בפולין ששמה זלוטשוב, שהיה רוחני ביותר והיה מנותק מעניני עולם הזה. הוא הגה בתורה יומם וליל. תושבי עירו העריכוהו וכיבדוהו מאוד. לא-כן שבתאי הקצב. איש זה היה איש חזק בעל ממון וגס-רוח, שמעולם לא הסתיר את הבוז העמוק שחש כלפי הרב. גורס היה שבתאי כי רב צריך להיות אדם ממולח, מבין בענייני העולם הזה ויודע פרק בהלכות מסחר, ואילו הרב הזה שקוע כל-כולו בעולמות עליונים. היה הרב שומע את חרפתו ולא משיב. גם בני העיר, שהתקשו להשלים עם סגנונו הבוטה והחצוף של הקצב, חששו להתעמת עמו ולהעמידו במקומו. כך נמשך הדבר זמן רב. עד שיום אחד ריחמו מן השמים על הרב – שבתאי הקצב עקר את מגוריו לעיר ששמה ברודי. תושבי העיר הראשונה זלוטשוב נשמו לרווחה וברכו "ברוך שפטרנו".
רבה של זלוטשוב נמנה עם חסידיו של הצדיק רבי משה שגר בעיר ששמה סאסוב. אחת לכמה זמן היה נוסע לעשות שבת במחיצתו. והנה, באחת השבתות, בעוד הרב מסב אל שולחן הצדיק, לפתע חשכו עיניו. מעברו השני של השולחן, ממש מולו, ישב לו נינוח שבתי הקצב; הוא ושני בניו, עדיני-נפש כאביהם. תדהמת הרב גברה שבעתיים בראותו את רבו מקרב את הקצב בצורה יוצאת דופן.
עם צאת השבת הבחין רבה של זלוטשוב בקצב העומד אצל הצדיק ומבקש ממנו ברכה. "רבי!", אמר בטון תקיף ומדושן, "לאחר תקופת ניסיון בלתי-מוצלחת בברודי עומד אני בקרוב לשוב ולהשתקע בזלוטשוב. מבקש אני אפוא ברכה להצלחה".
ליבו של הרב נפל בקרבו. לאחר שכל השבת נהנה איש רע-מעללים זה מקירוביו של הצדיק, עתה מבקש הוא גם את ברכתו לשוב לזלוטשוב? ומה רבתה השתאותו כאשר הצדיק מסאסוב אחז בחביבות בזרועו של הקצב והרעיף עליו ברכות להצלחה. הקצב הנהן בסיפוק ויצא לדרכו.
רבה של זלוטשוב לא הרהר חלילה אחר רבו, אך התקשה לעכל את הדברים. בצר לו פנה אל הצדיק ובסגנון של "ילמדנו רבנו", שאל כיצד בירך איש זה, שגברתנותו ומעלליו הרעים בזלוטשוב ומחוצה לה ידועים לכול.
נתן הצדיק לרב מבט רך ומלטף ואמר: "כל מה שנעשה בעולמו של הקב״ה - בהשגחה פרטית הוא. ואם יהודי פלוני מבקש לשוב לזלוטשוב, אות היא כי זלוטשוב זקוקה לו לא פחות משנזקק הוא לה". סתם ולא פירש.
הקצב מימש את דבריו וחזר לזלוטשוב. יהודי העיר קיבלו את פניו בקרירות. הקצב התעלם מארשת-פניהם של התושבים. עם שובו הכניס עצמו לעסקיו, ועד מהרה חזר לאורח-החיים שהורגל בו. גם הרב ובני הקהילה שבו להרגלם מקדם, והחלו לחוש את תוקפנותו שלא פחתה כמלוא-הנימה.
שבת אחת, בשעה שרוב בני הקהילה היו מכונסים לתפילה בבית-הכנסת, פרץ לפתע אדם לבית-הכנסת בצעקה כי חבורת חוטפים גויים סובבת בעיר וחוטפת נערים יהודים לצבא. מהומה רבה השתררה בבת-אחת בבית-הכנסת. דחיפות ומהומה באולם הגברים, צווחות ויללות מעזרת הנשים. בינתיים התעשתו מקצת המתפללים. אנשים שכוחם במותניהם יצאו למצוא את החוטפים ולסלקם מן העיר. החבורה אותרה ברחוב סמוך והמתפללים החלו להודפם. הגדילו לעשות כמה חמומי-מוח נסערים, שעלו על גג בית סמוך ויידו ממנו חפצים כבדים על ראשי החוטפים. כמה מהם איבדו את הכרתם ואחר-כך מתו.
בתגובה כלאו השלטונות את רב העיר ואת כל מנהיגי העדה וראשי הקהל. אז-אז פתחו במסכת ארוכה של חקירות ודרישות, בניסיון להציל מפי האסורים את שמות הורגי החוטפים. האסירים מילאו את פיהם מים וסירבו להסגיר את האשמים. לאחר כמה ימים הודיעו השלטונות כי אם בתוך שבוע ימים לא יימסרו להם השמות - יוצאו הרב וכל אשר עמו להורג. הרב אסר על בני קהילתו להסגיר את המעורבים בפרשה. כל אותו שבוע התכנסו בני זלוטשוב בבית-הכנסת והעתירו תפילה ותחנונים להסרת רוע הגזרה.
היום האחרון בשבוע הגיע והמתח הרקיע שחקים. לפתע נפוצה בעיר הידיעה המרעישה כי האסורים שוחררו. על-פי הידיעה, הודיע מושל העיר לראשי הקהילה כי לפנות בוקר התייצב לפניו תושב העיר שהודה באשמה. הלה קיבל עליו את כל האחריות למאורעות השבת, וגילה כי הוא שהשליך על ראש החוטפים את החפצים שגרמו למותם. לאחר שהודאתו נחקרה ביסודיות - דיווח המושל - הוצא האיש להורג. היהודי שהודה לא היה אלא מיודענו שבתאי הקצב. הכול ידעו כי לשבתאי לא הייתה יד ורגל בפרשה, וכי למעשה מסר את נפשו למען הרב ושאר ראשי הקהילה. בו-ביום הובא לקבורה ועל מצבתו נחרת לאמור: "פה נטמן הקדוש ר׳ שבתי בר יוסף, שמסר נפשו להצלת כמה נפשות מישראל".
אז-אז גם הבין רב העיר את יחסו של רבי משה-לייב מסאסוב אל שבתי׳ל הקצב ואת דבריו עליו: "זלוטשוב זקוקה לו לא פחות משנזקק הוא לה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה