דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב באר הפרשה תצוה תשע״ו

בס״ד

עוד אספרה, על אב ובנו שהילכו ברחובותיה של ירושלים של מעלה. בדרכם עברו לצד ישמעאלי שמכר פירות אבטיח, והיה אותו ערבי מצעק ומכריז בקול: אבטיח. . . אבטיח אדום ומתוק. . . אבטיח בלא גרעינים. . . אבטיח על הסכין. . . ברצותו למשוך קונים. המשיך האב עם בנו בהליכתם, והנה שומע האב את בנו קורא את צעקתו של הישמעאלי מילה במילה, ואף הילד מצעק לעצמו: אבטיח. . . אבטיח אדום ומתוק. . . אבטיח בלא גרעינים. . . אבטיח על הסכין.

מיהר האב ונכנס אצל אחד מגדולי קרתא דשופריא באותם הימים, ותינה לפניו את צערו, שנראה לו שיש לבנו חלילה פגם בנשמתו. והסביר: הנה בכל יום ויום הנני לומד עמו ביגיעה רבה פרקי משניות, ואינו זוכר בע״פ אפילו תיבה אחת, כי באמרו תיבת ״קורין״ כבר שכח את תיבת ״מאימתי״. . . ואילו היום שמע רק פעם אחת את הישמעאלי מכריז ואומר על האבטיחים, וכבר נחרטו הדברים במוחו וחזר אחריו מילה במילה.

הסביר לו הגדול: לא מיניה ולא מקצתיה, אלא ״הכרזתו״ של הערבי באה מקירות לבו, שהרי הוא נצרך למכור ולהרוויח כמה פרוטות לפרנסת ביתו. והרי ״דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב״, ומטעם זה בידו לחזור אחריו אות באות. וכן בלימודים: אם לא היית לומד עם בנך מן השפה ולחוץ, אלא היית בוער בדברי המשנה, דבריהם של התנאים הקדושים, היו הדברים נחרטים על לב בנך עד שהיה זוכרם בלי כל קושי. על כן לא פגם נשמה יש בו חלילה, אלא בך הפגם, שאינך מוסר לו את הדברים בתבערה.

אף אנו, אם נצעק בכל לבב את צעקת האמונה, כל אחד ואחד בלבבו, ובפרט בחינוך צעירי הצאן, שעלינו להלהיבם בחמימות האמונה, להחזיקם באחיזה איתנה בצור כל העולמים.