פרשתנו פותחת בציווי על התרומה "ויקחו לי תרומה. . . מאת כל איש אשר ידבנו ליבו". התרומה הנתינה צריכה להיות מתוך כוונת הלב. בתקופתו של הגאון רבי יהודה אסאד מגדולי רבני הונגריה היה יהודי פשוט אחד – שמש בית הכנסת. הוא עבד את ה' בתמימות. מדי יום היה מדליק את נרות בית הכנסת [=לא היה חשמל בתקופה ההיא] והיה אומר בהתלהבות "לשם יחוד קודשא בריך הוא. . . הנני מוכן ומזומן לקיים את מצות 'כבדו ה' באורים'", ומכוון בהדלקת הנרות בית הכנסת את כל הכוונות שהיו בהדלקת הנרות בבית המקדש.
כך היה נוהג מדי יום ביומו והציבור היה מתפעל מכוונתו הטהורה של השמש.
פעם נזדמן הקצב של העיירה לבית הכנסת בעת הדלקת הנרות של השמש והוא התלהב מאד ממה שראה, עד שהתחיל לקנא בשמש ושאל אותו אם הוא מוכן למכור לו את זכות הדלקת הנרות, ואף נקב בסכום כסף גדול שיהיה מוכן לתת לשמש אם הוא יהיה מוכן לותר על המצוה. השמש כמובן דחה בתוקף את ההצעה לותר על מצות הדלקת הנרות שהיתה חשובה מאד בעיניו, אבל הקצב לא ויתר ומדי יום ביומו נדנד לשמש והתחנן לפניו לתת לו את המצוה.
כיוון שגברו תחנוניו של הקצב, החליט השמש להתייעץ עם רבי יהודה אסאד שהיה מגדולי הדור. הרב ששמע את הסיפור יעץ לשמש להעביר את המצוה לקצב, ולדרוש ממנו מטבע [=זהוב] אחד כל יום עבור ההדלקה. מדובר היה בסכום כסף גדול, והרב אמר לשמש: אל תשתמש בכסף שיתן לך הקצב, תשאיר אותו בצד לעת הצורך. למרות שהיה קשה מאד לשמש לוותר על מצוה זו, היתה לו אמונת חכמים והוא ציית לדברי הרב. מדי יום הקצב היה נותן מטבע אחד לשמש בית הכנסת וניגש להדליק את הנרות. השמש מצידו עשה כהוראת הרב והניח את הכסף בקופה מיוחדת לעת צורך. במשך השנים הצטבר בקופה סכום כסף גדול מאד.
יום אחד פגש אחד מבני הקהילה את הקצב בבית הכנסת וראה שהוא בוכה בדמעות שליש. שאל האיש את הקצב מה קרה, מדוע אתה בוכה? והקצב השיב לו שהוא אירס את ביתו ואין לו כסף לממן את הנדוניה שלה. באותו מעמד אמר הקצב מהו סכום הכסף שחסר לו. הדברים הגיעו לאזני הרב. הוא קרא לשמש ואמר לו: עתה הגיע הזמן שתקיים בכסף ששמרת מצוה גדולה, מצות הכנסת כלה. קח את כל הכסף ששילם לך הקצב במשך כל השנים ותן אותו לקצב כדי שיוכל להשיא את ביתו בכבוד. השמש הצדיק והתמים לא שאל שאלות ואמר שהוא יעשה מה שיאמר לו הרב. לפני שמסרו את הכסף לקצב, הרב ספר את הכסף והתברר להפתעתו שהיה בקופה של השמש את הסכום המדוייק שהיה חסר לקצב כדי לחתן את ביתו.
כמה מוסר השכל יש ללמוד מסיפור זה. השמש בסך הכל הדליק נרות בבית הכנסת, אך כיוון שעשה זאת בכוונה טהורה הוא הצליח להדליק את האור בנשמתו של הקצב שהיה אדם פשוט והתלהב ממצוה זו ורצה לקיים אותה בכל מאודו. ממצוה של הדלקת הנרות שקיים השמש בכוונה תמימה הוא זכה להיות שותף לקיום מצות הכנסת כלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה