בס׳ד
הפנסאי
שאל תלמיד את רבו:
יהודי מהו?
והשיב לו הרב: יהודי הוא פנסאי, כתפקידו של האיש לפנים, קודם המצאת החשמל שכל ערב הדליק את פנסי הרחוב.
ושוב שאל: וכשהפנס קבוע במדבר שממה?
והשיב לו הרב: אף שם על הפנסאי להדליקו כדי שידעו הכל שהמקום הוא מדבר שומם, וכדי שהשממה תתבייש בפני אור הפנס.
וכשפנס קבוע בים שאל התלמיד?
יש לקפוץ לים ולהדליקו, השיב הרב.
אך איני רואה את הפנס, שאל התלמיד?
כיון שאינך פנסאי, השיב הרב.
וכיצד נעשים פנסאי, שאל התלמיד?
עליך להתחיל מעצמך, השיב הרב. רחץ את עצמך, צא מחומריותך. כשאתה חומרי, אתה נתקל תמיד רק בחומר. לכשתזדכך — תראה גם את עדינותו של הזולת.
האם מותר לתפוס את הזולת בגרונו, שאל התלמיד?
בגרונו לא — אבל בקצה בגדו — כן, השיב הרב.
כתב הרב הס ז״ל בספרו ״אמונות״: ״נר ה׳ — נשמת אדם״ הוא הפנס. זו נשמת היהודי, ״חלק אלוק ממעל״. כל עוד לא הודלק הפנס, אין הוא ממלא את יעודו — להאיר את העולם. כל עוד לא הודלקה נשמתך, אין היא ממלאת את משימתה — להאיר לזולת.
תפקידו של כל יהודי למצוא פנסים שאינם דולקים עדיין ולהאירם, גם אם לא נתבקש לכך על ידי חבירו. אם אכן יודלק החבר ויתעורר הדבר תלוי בו, באופן ניצולו את כח הבחירה החופשית שלו.
עליו להדליק פנסים, גם אם בעליהם לא ידלקו בהמשך באורם העצמי. זו מהותה של אהבת ישראל — לפעול למען הזולת גם כשאין לי כל טובה ותועלת מכך. אני רק המוט הארוך המגיש את האש שבקצהו אל הפנס. אם ידלק תהיה זו אשו הפרטית של הזולת האצורה בנשמתו.
יהי רצון שהדברים הללו יהיו נר לרגלינו, ונזכה כלנו לגלות את האור הפנימי שבנו, ונהיה כמו הפנסאי מסוגלים להאיר לתלמידותינו ולכל מי שצריך לסייע לו להדליק את האש האצורה בנשמתו.
א. אלסטר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה