הרב גלעד בן ימיני (בשם חבר): פעמים רבות אני שואל את עצמי, כיצד יזכרו אותי ילדי. איזו דמות אבהית תהיה חקוקה על לוח ליבם של שבעת הנשמות שהופקדו בידי משמיים, בעת אשר יהפכו הם לאנשים בוגרים בעצמם.
שאלה זו הטרידה אותי רבות, היא הלכה והתעצמה במשך הזמן וליוותה אותי בצמתים והחלטות רבות במשך השנים.
צומת אחת, מרכזית עד מאוד, שלוותה בסיוע אלוקי רך ומלטף אפרוס בפניכם בשורות הבאות.
זכיתי ללמד תורה את נשמות ישראל. יכולת הסבר טובה, מהולה בהרבה הומור וקישורים לאקטואליה של חיי הנערים אותם אני מלמד, זכתה להצלחה רבה.
עם הזמן סדר יומי הפך להיות עמוס עד מאוד, החל משעות הבוקר המוקדמות בהעברת סמינרים ושיעורים ועד לשעות הלילה המאוחרות בשיחות רחוב עם נערים ונערות שצמאה נפשם לדברי אמת ויושר בתוך המציאות המדומה אותה הם חווים על בסיס יומי.
אלו הם חיי, יום יום שעה שעה. עד שיום אחד, שוב עלתה לה פתאום השאלה המיתולוגית במלוא עוצמתה, וכעת עם כמה סימני קריאה שהתווספו אליה: "מה יהיה עם הילדים שלך? ! איזה דמות אבהית הם רואים, מתי הם רואים אותך לומד תורה, מחזיק ספר או מתפלל, מתי אה? !"
מיד לקחתי את המושכות לידיים וסיפקתי לשאלה הטורדנית את התשובה שהגיחה מעמקי נשמתי.
"הם לא רואים אבא! אבא יוצא בבוקר מוקדם, חוזר בלילה מאוחר. הם לא רואים אותו מתפלל. לא רואים אותו לומד או מחזיק ספר. אבא הוא איש עבודה אולי אפילו איש עסקים, עסוק מהיום ועד הלילה. נקודה!"
התשובה הזו שהגיחה לה בפתאומיות הכתה בי כל כך חזק, עד שהדירה שינה מעיני.
ביום המחר כבר עמדתי בפתחו של אחד מגדולי ישראל לשפוך בפניו את שאלתי מימים ימימה.
המתנתי. המתנתי זמן רב, וכולי תקווה כי המתנה זו תימצא בסופו של דבר משתלמת וכדאית בעת אשר אצא עם פתרון הולם.
נכנסתי, הרב הקשיב בקשב רב, והנהן בראשו קלות, ונראה כמי שהפתרון מונח כבר בכיסו, אך ממתין לסיום דברי מפאת כבודי. סיימתי.
והוא אמר משפט קצר וקולע, שבאותה העת משמעותו לא היתה מובנית לי כלל.
"כשתגיע הביתה, שב ליד שולחן ותפתח את הגמרא", אמר תוך שהוא מושיט את ידו אלי ללחיצת יד מקובלת לסיום המפגש.
מיד נמתחו איברי בחוסר נוחות ונראיתי כמי שמוחה על תשובתו.
"אבל הרב, אני חוזר אחרי חצות לילה, ללא כח ויכולת ללמוד שום דבר בשעות שכאלו".
הוא הנהן שוב בראשו, תוך שהוא ממשיך ללחוץ את ידי, ולכל הנ״ל התווספו להם עוד ארבע מילים: "רק תפתח, יהיה בסדר".
יצאתי, התאכזבתי, ואולי אפילו קצת כעסתי.
היישר אל תוך סדר יומי העמוס המשכתי את אותו היום, ועצתו של הרב כבר אבדה ונשכחה בין שלל המטלות והשיעורים שהעברתי בהמשך היום.
מעט לפני חצות לילה חזרתי לביתי. התיישבתי ליד השולחן במטרה לנוח מעט בטרם אעלה על ייצועי. ראיתי בעיני רוחי שוב את המפגש עם הרב בבוקר ויכולתי לשמוע שוב את קולו השקט: "רק תפתח, יהיה בסדר".
ארון הספרים נראה רחוק מתמיד. הבטתי בו, הרהרתי מעט ולבסוף קמתי ושלפתי מהמדף איזו שהיא גמרא, שאף לשמה הפרטי לא שאלתי.
התיישבתי שוב ופתחתי בעמוד אקראי.
אותו הרגע המדובר קרה מיד לאחר 30 שניות בדיוק!
קולות חלושים מכיוון אחד החדרים, הליכה שקטה לכיוון הסלון, היתה זו ביתי הבכורה.
"אבא, אני ממש צמאה. . .", אמרה בשקט כשעיניה עצומות למחצה.
"תשתי חמודה שלי", עניתי.
"אבא, מה אתה עושה? !", שאלה שוב בטרם תצעד לעבר הברז המיוחל.
"אני. . . לומד תורה", השבתי מחויך.
"וואוו, כל הכבוד", אמרה ועיניה נפקחו לרווחה לשניות ספורות.
"לילה טוב", אחלנו זה לזה.
באותם רגעים החלה תשובתו של הרב לחלחל בתוככי ליבי והבנתי את משמעותה. הרגשתי כי היד האלוקית המשגיחה ומלטפת נמצאת איתי כאן בסלון ביתי ומסייעת לי בסיוע אישי בתהליך חינוך וגידול נשמות ילדי.
הפלא הגדול היה שדבר זה נמשך גם בלילות שלאחר מכן. כפטריות אחרי הגשם החלו ילדי לקום להם, בכל לילה ילד אחר, זה להרוות צמאונו וזה להפיג את פחדיו. ובפי כולם שאלה אחת זהה: "אבא, מה אתה עושה?"
בכל לילה התעוררה לה נשמה אחרת לתקבל שיעור בחינוך לאהבת תורה מאבא, שחזר עייף מיום העבודה ובסך הכל פותח את הגמרא ומשתף פעולה עם החברותא הנסתרת ששידכו לי מלמעלה.
