הטלית של רבי ברוך

סיפורי נשמה (ח״ג עמ׳ 126)

הטלית של רבי ברוך

הכל יודעים כי הרב הקדוש ר׳ לוי יצחק מברדיטשב והרבי ר׳ ברוך ממז׳יבוז׳ היו שונים מאוד זה מזה. כמעט שני הפכים. הרבי ר׳ ברוך, נכדו של הבעל שם טוב הקדוש, היה מתורבת ומאופק. כשהיה מתפלל, בקושי התנדנד. שולחן השבת עליו סעד עם בני ביתו דמה לשולחן מלכים. הוא הקפיד מאוד על ניקיון וסדר ועל התנהלות מאופקת ומכובדת. ר׳ ברוך הקרין יראה עילאית ורצינות עמוקה. "אפילו הזבובים פוחדים לזמזם בטיש של ר׳ ברוך", אמרו. ר׳ לוי יצחק לעומת זאת, היה כולו אש של אהבה והתלהבות. בתפילתו היה מהלך אנה ואנה, מרקד, מקפץ, נופל על פניו ארצה. אמרו שהוא משורש נשמתו של רבי עקיבא, עליו נאמר ש״כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם שהניחו בזווית זו היה מוצאו בזווית אחרת; וכל כך למה? מפני כריעות והשתחוויות" (ברכות לא, א). אם זכית לסעוד על שולחנו של ר׳ לוי יצחק בשבת קודש, היית צריך ליזהר. מעולם לא ידעת מה עלול לקרות. באמצע הקידוש, יכול היה להתלהב פתאום, לקחת את הבקבוק או את הכוס ולהתיז את היין כלפי מעלה, או לשופכו כלפי מטה.

יום אחד השתוקק ר׳ לוי יצחק לעשות שבת אצל הרבי ר׳ ברוך. הוא שלח לו מכתב: "לכבוד הרב הקדוש ר׳ ברוך, נין ונכד למורנו הבעל שם טוב הקדוש. חפץ אני מאוד להיות אצלכם בשבת קודש. האם תסכימו לארח אותי?" השיב לו רבי ברוך: "כבוד הרב הקדוש אהוב השם ר׳ לוי יצחק, רבה של ברדיטשב. אשמח שתבואו אלי לשבת. ברם, כבודו יודע שדרכינו שונות. רגיש אני מאוד לרעש ולאי־סדר. במיוחד בהיותי סועד על שולחני עם בני ביתי. לכן קשה לי לתאר לעצמי איך נוכל לשבת יחדיו. אלא אם כן בטוחים אתם שתוכלו לנהוג בדרך שלי." ר׳ לוי יצחק חשב על כך, ולבסוף כתב לר׳ ברוך: "חלילה לי מלגרום לכם צער בשבת קודש. אדרבה, רוצה אני ליהנות מזיו פניכם. ולעניין חששכם – חשבתי שהדרך לשלוט בעצמי היא שלא לפתוח פי כלל. אמנע אפילו מלהתפלל. מפני שמהרגע שאני פותח שפתי בתפילה לא אדע עוד את נפשי. לכן, אעמוד לידכם, אטה אוזן לתפילתכם, ואקיים בעצמי "שומע כעונה". די לי בעניית אמן על ברכותיכם."

ר׳ לוי יצחק הגיע למז׳יבוז׳ לשבת, ועשה בדיוק כפי שהבטיח.

במשך כל התפילה עמד ליד הרבי ר׳ ברוך, ורק ענה אמן. להפתעת הכל עברה התפילה בשלום. הגיע הקידוש. חסידיו של ר׳ ברוך היו מתוחים. הם הרגישו את האש הבוערת בליבו של ר׳ לוי יצחק, והיו בטוחים שבקידוש כבר לא יוכל להתאפק. מרוב התלהבות הוא בטח יקפוץ על השולחן, או משהו כזה. אבל לא. רבי ברוך קידש, ור׳ לוי יצחק רק ענה אמן. נטלו ידיהם והתיישבו לסעודה. ר׳ ברוך ור׳ לוי יצחק ישבו איש ליד אחיו, עטופים בטליתותיהם (כפי שנהגו אז הצדיקים), והחסידים החלו לנשום לרווחה.

וכאן אני חייב להכניס סוגריים, כדי שתבינו את ההמשך. אתם יודעים שהמנהג הוא, בליל שבת, לאכול שני סוגי דגים – "דג מתוק", כלומר ממותק; ו״דג מר", כלומר מתובל במלח ופלפל. והשאלה הכי עמוקה – ונחלקו בה גדולי הצדיקים – היא: באיזה דג להתחיל? ובכן, בשולחן השבת המאוד מתורבת של הרבי ר׳ ברוך שימש חסיד אחד כמלצר. הוא הסתובב עם מגש הדגים ושאל את כל אחד אם הוא מעדיף לפתוח בדג מר או שמא דווקא בדג מתוק. ניגש המלצר לר׳ לוי יצחק ושאל: "האם כבודו אוהב דג מתוק או דג מר?" (כך נוסח השאלה ביידיש). יותר מכך לא היה החסיד המסכן צריך לומר. תמה ר׳ לוי יצחק ואמר: "אם אני אוהב דג מתוק? !" ופתאום הוא צעק בהתלהבות: "את השם יתברך אני אוהב! !" הוא חטף את המגש מידיו של החסיד, ובכל כוחו זרק את הדגים לעבר התקרה. הדגים נפלו בחזרה על שני הצדיקים, כמובן. טוב, דגים אפשר לסלק, אבל מה עם הרוטב? טליתו הצחה משלג של הרבי ר׳ ברוך הוכתמה כולה ברוטב הדגים.

נבהלו הנוכחים ונחרדו. חסידיו של רבי ברוך רצו ממש לברוח משם, ובלבד שלא לראות בצער רבם. אך להפתעת הכל, רבי ברוך לא כעס כלל. אדרבה, פניו הרגועות קרנו באור יקרות של עונג שבת. וכשניגש אחד החסידים ובידיו טלית להחלפה, הרבי סרב. הוא אמר: "איך יכול אני להעביר כתמים קדושים כאלה? איך יכול אני להעביר כתמים שנגרמו על ידי יהודי שאוהב את ה׳ באמת?"

גם במוצאי שבת, וכך במשך כל ימי חייו, לא הסכים הרבי ר׳ ברוך שיכנסו לו את הטלית.

יש אומרים להתחיל בדג המר, כדי שהסוף יהיה מתוק. ויש אומרים: קודם תאכל את המתוק, כדי שיהיה לך כוח לאכול את המר. והאמת היא – שתי הדרכים קדושות.

וכשהסתלק הרבי ר׳ ברוך מן העולם, עברה הטלית בירושה מרבי לרבי, אשר התעטפו בה בזמנים מיוחדים, וכמובן – מעולם לא כיבסוה. בהתחלה התעטפו הצדיקים בטלית זו רק בשבת, אחר כך רק ביום כיפור. האחרון שהחזיק בטלית היה רבינו הקדוש ר׳ חיים אלעזר ממונקטש, והוא התעטף בה רק בנעילה של יום כיפור. באמצע שנות השלושים הרגיש הרבי בפורענות הממשמשת לבוא. הוא אמר: "אני רואה חושך גדול מתקרב ובא. אני לא רוצה להיות כאן".

לפני שנפטר בשנת 1937 ביקש שיקברו אותו באותה טלית – טליתו של רבי ברוך, הטלית שכתמיה נגרמו על ידי יהודי שאהב את ה׳ באמת.