אחרי תפילת "מנחה גדולה", יצא רבנו [הראי״ה קוק], כדרכו בקודש, לשוח בשדה, לצמצם מחשבותיו, ואני נלוותי אליו.
בדרך קטפתי איזה עשב או פרח.
הזדעזע רבנו [=הראי״ה קוק], ואמר לי בנחת:
"האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, ואומר לו גדל!
כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל בריה אומרת שירה".
הדברים שיצאו מלב טהור וקדוש, נחקקו עמוק בליבי ומאז התחלתי להרגיש ביותר את מידת החמלה על כל דבר.
*
[הרב אריה לוין, מתוך "איש צדיק היה", לר׳ שמחה רז, עמ׳ 74.
ראה עוד ב״שבחי הראי״ה" עמ׳ פט, צח. וע״ע ב״תומר דבורה" לרמ״ק פ״ג: "ולא יעקור הצומח, אלא לצורך, ולא ימית הבעל חי אלא לצורך"]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה