גמרא (סוכה מד:): רבי איבו סיפר: השנה היתה שנת שמיטה, שיש להפקיר בה את הפירות הגדלים בארץ ישראל. עמדתי לפני רבי אלעזר, ובא אדם לשאול שאלה: יש לו מטע זיתים וכרם ענבים. הוא מביא פועלים מן העיר, והם מטפלים בגפנים (באותן עבודות המותרות בשמיטה) ובשכר עבודתם אוכלים מן הזיתים. האם הוא עושה כהלכה? ענהו ר׳ אלעזר: "לא, אינך נוהג כשורה!" (משום שהזיתים הם הפקר בשביעית, ואינך יכול לשלם בהם את שכר עבודתם של הפועלים) עזב האיש את המקום.
פנה רבי אלעזר אל רבי איבו ואמר לו: "כבר ארבעים שנה אני מתגורר כאן, וטרם ראיתי אדם המהלך בדרכים ישרות כאדם זה!"
כעבור שעה שב האיש ושאל: "ומה אעשה?" אמר לו רבי אלעזר: "הפקר את הזיתים, ולפועלים שלם במזומנים!" עד כאן הסיפור.
הגאון ר׳ ישראל מסלנט זצ״ל, מייסד תנועת המוסר, התפלא ושאל: מה מצא רבי אלעזר באותו אדם, שהתפעל ממנו כל כך עד שאמר שלא ראה אדם ישר כמוהו זה ארבעים שנה! ועוד: לאן הלך האיש באמצע השיחה?
ושאלה אחת מתורצת בחברתה: כאשר אותו אדם נוכח לדעת שאינו נוהג כשורה — לא התמהמה אף לשניה אחת! מיד ביקש סליחה ורץ לשדה, אל מחוץ לעיר, כדי לומר לפועלים שסדרי העבודה השתנו. רק לאחר מכן שב לעיר להמשיך ולשאול כיצד לנהוג בעתיד.
הוא לא היה "איש העתיד". הוא היה "איש העכשיו"!
רבי נתן (ליקוטי הלכות, חו״מ הלכות פקדון וארבעה שומרים הלכה ד׳ אותיות ה-ז): "אסור לאדם לדחות עצמו מיום ליום רק לידע היטב כי זה היום לא יהיה לו כלל כל ימי חייו, כי יום המחר הוא ענין אחר לגמרי, והלואי שיזכה למחר לצאת ידי חובתו, לפרוע להשם יתברך חובת היום של יום המחר בעצמו. . ."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה