מוצאי יום הכיפורים היכל בית המדרש ריק למחצה, ועדיין היו הקולות והתפילות מרחפים בחלל ההיכל. כבר סיימו נעילה, מעריב ראשונה של אחר ההיטהרות, ועדיין היה הרב ניסים פרץ זצוק״ל – נרעש ונרגש מתוקף קדושת היום – שרוי בפינתו בדבקות גדולה, עטוף בגדי לבן. שקוע בספריו ומחשבותיו. מרבית המתפללים כבר הלכו לבתיהם, להבדיל ולשבור את הצום.
אותה שעה ניצב לצדו אחד המתפללים, והתכונן להבדיל על הכוס. עודו מוזג את היין, עשה בנו הרך תנועה של שובבות, שפגעה בבקבוק ובגביע. זרם של יין מהגביע והבקבוק נשפך על בגדיו הלבנים. בגדיו הוכתמו, חלחלו ונספגו, והרטיבו את גופו.
רבי ניסים בשלו. עיניו צמודות למסכת סוכה בה עסק, לא נע ולא זע. שום תנועה של רתיעה או התעניינות במה שארע.
אבי הילד ניצב נבוך ונסער. הוא הביט מבולבל ונואש בכתם הענק שהכתים את כל הקיטל של רבי ניסים, במוצאי היום הקדוש לצער את הרב!
אך רבי ניסים לא קם ולא זע. מתעלם לגמרי מהמזיק ומהנזק. משראה שרבי ניסים ממשיך בשלו בחיות ודבקות, קם בזריזות והלך עם בנו מהמקום.
כשיצאו השניים מהדלת, הגביה רבי ניסים את עיניו וראה כי אין איש יכול להפגע, קם בניחותא, פשט את הקיטל הספוג ביין, ניגב את זרועותיו ורגליו, ושב באותה ניחותא לתלמודו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה