זהו סיפור כמו שאתם אוהבים, על הכרת תודה, על אנושיות יוצאת דופן ועל סגירת מעגל שנמשכה חיים שלמים. . . .
"כנף שבורה", הסיפור המדהים על הטייס שלא שכח מי הציל את חייו
בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מטוסו של סגן פרד הארגסהיימר, טייס קרב אמריקאי, הופל מעל הג׳ונגלים העבותים של האי ניו בריטן (כיום חלק מפפואה גינאה החדשה). פרד, אז בן 26, מצא את עצמו לבדו, פצוע, חולה במלריה ורעב, באחד המקומות המבודדים והמסוכנים על פני כדור הארץ, כשהוא מוקף בכוחות יפניים.
במשך 31 ימים שרד בקושי, כשהוא ניזון רק ממה שמצא בג׳ונגל. הוא היה על סף מוות כשהתגלה על ידי בני שבט הנאקאנאי המקומיים.
וכאן מתחיל הסיפור האמיתי של הגבורה.
בני השבט, למרות הסכנה העצומה לחייהם מצד הכובשים היפנים (שהיו מוציאים להורג כל מי שסייע לאויב), לא היססו. הם אספו את פרד, החביאו אותו בבקתות מוסתרות, והעבירו אותו ממקום למקום בכל פעם שפטרול יפני התקרב לכפר. הם טיפלו בפצעיו, האכילו אותו בחלזונות ובשורשי טארו, ושמרו עליו בחיים במשך חודשים ארוכים. "כל יום שהם טיפלו בי, הם סיכנו את חייהם," סיפר פרד לימים.
בסופו של דבר, ביוני 1944, בעזרת תיאום מורכב, חולץ פרד מהאי על ידי צוללת אמריקאית. הוא חזר לביתו במינסוטה, התחתן, הקים משפחה ועבד בסוכנות חדשות.
אבל פרד מעולם לא שכח.
במשך שנים, המחשבה על האנשים שהצילו אותו לא הרפתה ממנו. הוא הרגיש ש״תודה" פשוטה אינה מספיקה כדי להשיב על מתנת החיים שקיבל.
בשנת 1960, 17 שנים לאחר שהופל, פרד קיבל החלטה. הוא אסף את כל חסכונותיו, גייס תרומות ממשפחה ומחברים, וחזר לניו בריטן. הפעם, לא כחייל, אלא כבן ברית. הוא שאל את בני השבט מה הם הכי צריכים, והתשובה הייתה ברורה: "בית ספר לילדים שלנו".
וכך היה. פרד, במו ידיו, ובעזרת הקהילה המקומית, הקים את בית הספר הראשון של הכפר. זה היה תחילתו של פרויקט חיים. במהלך עשרות השנים הבאות, הוא ואשתו דורותי חזרו שוב ושוב לאי. הם לא רק בנו בתי ספר נוספים, אלא גם הקימו מרפאה רפואית, ספרייה, ודאגו לציוד ולמורים.
בני הנאקאנאי, אסייר תודה על מסירותו, אימצו את פרד כאחד משלהם. הם העניקו לו את תואר הכבוד "סורה אורו", המוכר יותר כ״אולה אווארו" שפירושו בשפתם "כנף שבורה", תזכורת נצחית ליום שבו נפל מהשמיים אל חייהם.
בשנת 2000, כשהוא בן 83, פרד ביקר ב״כפר" שלו בפעם האחרונה כדי לחנוך ספרייה חדשה.
פרד הארגסהיימר נפטר בשנת 2010, בשיבה טובה, בגיל 96. מורשתו, בתי הספר והמרפאה, ממשיכה לשרת את אנשי הנאקאנאי עד היום. הסיפור שלו הוא עדות חיה לכך שגם מתוך זוועות המלחמה, יכולים לצמוח קשרים אנושיים עמוקים של חמלה, מסירות, והכרת תודה שלעולם לא נגמרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה