יעל שבח:
ערב אחד, בשעה יחסית מאוחרת אחרי יום עמוס, הילדים כבר היו במיטות ואני התכוננתי ללכת לישון. רזיאל הודיע שהוא יוצא רגע כי יש מישהו בחוץ שרוצה לדבר איתו.
ידעתי שכמה שעות קודם לכן הוא קיבל שאלה בהלכות טהרת המשפחה והיה טרוד בה, התקשר לרבנים ולחברים שיוכלו לעזור לו לפסוק לאותו האדם.
כמובן שבשלבים האלה מפאת כבוד הזוג לא היה לי מושג במי מדובר וגם לא מה המקרה אבל ידעתי שהיציאה שלו כעת מחוץ לבית ככל הנראה קשורה בזה.
הלכתי לישון, מורגלת בכך שככל הנראה הוא יחזור מאוחר, לאחר שישקע בשיחה ובדיבור תומך שאולי יעודד אדם שזקוק לכך בשעה כה מאוחרת.
כמה שעות אחר כך התעוררתי למשמע שמי, פתחתי עיניים בחושך וראיתי את רזיאל יושב על המיטה עם מחשב פתוח מעיר אותי "קומי" הוא אומר לי בקול שקט, מבטו על המחשב הנייד שהניח על ברכיו "אני צריך עזרה"
הסתכלתי בשעון, השעה היתה אחת בלילה, לא ממש הבנתי במה מדובר. "מה העניין?" שאלתי
"אני צריך שתמצאי לי צימר לעוד שבוע, משהו לא יקר, תנסי אולי דרך הסתדרות המורים, לזוג במקום יפה" במאמר מוסגר אציין שאחד החסרונות הבולטים של רזיאל היה חוסר ההתמצאות שלו בכל מה שקשור במדיה, במחשבים (איך אני עושה דף חדש בוורד?) בכסף (מה המצב בבנק? אני יכול לקנות מדפסת חדשה? יש לנו חסכונות?) ובכל ענייני העולם הזה.
קמתי בעיניים מטושטשות והתיישבתי לידו, לקחתי אליי את המחשב ושוטטתי כמה רגעים באתרים שונים עד שמצאתי משהו שהתאים למה שרזיאל חיפש.
"את יכולה לכתוב לי פתק?" הוא שאל. כמובן שהסכמתי, סקרנית להבין במה מדובר
"תכתבי, ככה: לצערי לא הצלחנו להתיר לכם, אבל קחו מתנה ממני, כשתהיו מותרים." הוא הדפיס את השובר, לקח את הפתק, אמר תודה ויצא שוב.
הטור שלי השבת על "קמפיין הנידה", ועל המצווה הכל כך יפה הזו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה