יום אחד בשנת 1950 התקיימה בקבוצת כנרת אסיפת קיבוץ שלא מן המניין. על סדר היום היה נושא אחד: האם לאפשר לחיילת המשוחררת בת המשק נעמי ספיר לצאת ללימודי מוזיקולוגיה והלחנה אצל המלחין פרנק פלג בתל אביב.
הימים הם ימים קשים. החברים "הפריבלגים" מתמודדים עם המתח האידאולוגי שקדם לפילוג בתנועה הקיבוצית שכעת היה בשיאו, עם נפילתם במלחמה של שישה חברים ושלושה בני נעורים המועמדים לחברות, עם הזכרון הטרי של פינוי הילדים במלחמה, עם שיקום נזקי המלחמה בקיבוץ עצמו ובקיבוצי עמק הירדן, עם העובדה שכעת הקיבוץ הפך לישוב ספר הסמוך לגבול עוין ומסוכן. כמו כן, עקב המחסור החריף בידיים עובדות, החברים מתחבטים בשאלה האם להעסיק עובדי קבלן — עובדה הסותרת את העקרונות האידאולוגיים שלהם. ועם העובדה שעקב שלטון הצנע מתחילים לפקוד את המשק המוכר כחקלאי המגדל עופות, ביצים וכו', כל מיני טיפוסים העוסקים בעסקי שוק שחור החותרים לשיתוף פעולה עם הקיבוץ או מחבריו תמורת עמלה נאה שהקיבוץ נזקק לה מאד. החברים התחבטו מאד בעניין זה.
ובעניין עקרוני נוסף: האם לאפשר לחברים שיש להם משפחה או חברים בעיר להביא למשפחתם מהתוצרת החקלאית של הקיבוץ.
על כן, הדעה הרווחת ובתקיפות רבה למדי שיש לדחות את בקשתה של נעמי ספיר.
החברה שרה אביגור, אשת איש המודיעין שאול אביגור, הייתה כעת גם אם שכולה. כיתר נשות ההגנה של העליה השניה, היא האמינה בלב שלם שהשתיקה יפה מכולן. על כן היא לא נהגה לקחת חלק פעיל באסיפות. תחת זאת היא העדיפה לשבת במקומה הקבוע ולסרוג.
כעת בשיאו של הדיון, שלא כמנהגה, היא קמה וביקשה את רשות הדיבור.
בעיניים רושפות, המסרגה רועדת בידה, קרוב לודאי שלנגד עינייה חלפה ביעף דמותו של בנה המנוח, עלם ברוך כשרונות, שהיה בן כיתתה של נעמי ספיר שנפל במלחמה בגיל 17 בלבד. וכך היא הטיחה בחברים:
״אתם לא נורמלים, אתם לא מבינים שזהו יעודה של הילדה? אתם הורסים אותה! הניחו לה ותנו לה לנסוע לתל אביב. . . ״
הנאום הנרגש של שרה אביגור ריכך את התנגדות החברים והוחלט לאפשר לנעמי לצאת ללימודים בתנאי שלאחר לימודיה היא תכסה את חובה לקיבוץ בתור המורה למוזיקה של ילדי הקיבוץ.
נעמי ירדה לתל אביב והמורה שלה פרנק פלג מהר מאד גילה שלא מדובר בעוד תלמידה והסדיר את לימודיה באקדמיה למוזיקה. במקביל הכירה נעמי את גדעון שמר, שחקן תיאטרון צעיר ממשוחררי הפלמ״ח, בחור כריזמטי, ונישאה לו.
נעמי שמר נשאה כל ימי חייה על לוח ליבה את הכאב על אובדן שלושת בני כיתתה שנפלו במלחמה.
נעמי שמר הלכה לעולמה ב-2004, בעודה שוכבת מריע. שני בעליה, גדעון ומרדכי הורביץ, באו לזמר לה שיר אחרון שזימר הטל, וגם אז היא עוד עדיין ידעה להודות ולהוקיר לשרה אביגור על החסד שעשתה עימדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה