בית בזלת ישן בן שתי קומות, הידוע בשם בית המכס, מלווה בנאמנות כבר שנים רבות את מי שעצר לתדלק בתחנת הדלק של ראש פינה בדרך למילואים, וסתם את מי שביקש לעלות לאצבע הגליל דרך ראש פינה.
למה מכס ולמה דווקא בראש פינה?
הפסקת העליה עקב הספר הלבן של הלורד פספילד ב-1930 יצרה תסיסה במחנות החלוץ במזרח אירופה. תרופה חלקית נמצאה בכך שפותחה שיטה לכניסה בלתי חוקית לארץ באופן רגלי, כלומר רכשו כרטיסי שייט לביירות, משום שבאמצעות מבריחים ערבים בשכר הובילו עד לגבול. בגבול עצמו התחלפו המבריחים במבריחים ערבים אחרים שהבריחו את המעפילים ארצה בשני צירים עיקריים: האחד שהוביל לקיבוץ כפר גלעדי והשני הוביל לראש פינה. מאוחר יותר שגברה מצוקתם של יהודי סוריה ולבנון, גם הם הוברחו רגלית ארצה.
בצד הארץ ישראלי של הגבול המתינו מורי דרך מבני הישובים הנ״ל. העולים הוברחו לישובים הנ״ל ושם הוסתרו תקופה ידועה לצורך החלפת כוחות ושידרוג המראה החיצוני למראה חיצוני יותר של בני המקום, ומשם הוברחו שוב לפנים הארץ. בכל זאת בחיפה או בתל אביב היה לעולה בלתי לגאלי הרבה יותר קל להתערות באוכלוסיה.
בישובי הגליל של ימי המנדט, מתוך התייחסות למקומם ולסביבתם, הקפידו מאד על לימודי השפה הערבית.
על כן, על מנת לשבש את ההעפלה הרגלית, על אף ריחוקה של ראש פינה הן מהגבול עם לבנון והן מהגבול עם סוריה, הקימו הבריטים ב-1930 את בית המכס, כשמו כן הוא לגביית המכסים והעניינים הפורמליים בטרם מעבר הגבול.
בהתאם לכך הקפידו הבריטים על כך שהפרוסנל ששירת בתחנה יהיה תמיד אנגלו-ערבי. אלו בדרך כלל היו בני המשפחות הערביות המיוחסות של צפת, אנפנדים קטנים שכאלה. משום שמלבד ירושלים הייתה צפת הנאמנה בערים הערביות למופתי, ובתור שכאלה עד מהרה פשטה בקרבם תופעה של דרישות טבות הנאה מהמעפילים, שחיל הספר לא התקשה לאתרם עקב כושרם הלקוי בדרך כלל, תמורת העלמת עין. לרוב היה מדובר בדרישות כספיות, ונשים בדרך כלל נדרשו לטובות הנאה מיניות. באמצע שנות ה-40 הגיע מספרן של הבנות הללו לעשרות רבות. נתון בלתי נסבל.
לטיפול באנשים האלה וכל מיני בוגדים וכאלה ואחרים הקימה ההגנה את היחידות המיוחדות. במרחב חיפה פיקדו על היחידות בזה אחר זה האחים לבית צסיס, ואחריהם גיבור ישראל יוחאי בן נון.
משהגיע דיווח שכזה על פקיד כזה או אחר נהגו להכין תיק עליו, לעקוב אחריו, לחטוף אותו, ובמקום מבודד על מנת להשיפלו בשם כבודן של הבנות, להלקות אותו (עונש משפיל במיוחד), ולסיום, מתוך ההיכרות בחשיבות כח הגברא בתרבות הערבית, לסרסו.
שנים אחר כך, בנסיבות שונות, נדרשו יוצאי היחידות המיוחדות להיזכר בפועלם. איש מהם לא הביע חרטה או פיקפוק במעשיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה