על סיפונה המתפרק של הספינה כינס אלבר קנטי את אשתו רשל ושני ילדיו, מוריס ורג׳י. השעה היתה 5: 00 בבוקר ה-12/12/1940 וסביבם נשמעו זעקות אימה שיצאו מתוך 348 גרונות, מעורבות בקולות חריקה ושבירה מצמיתים של חלקי הספינה שהיו עשויים עץ רקוב. "אתם כולכם יודעים לשחות" הוא צעק להם כדי להתגבר על רעשי הרקע, ו. . . השליך אותם אל המים הקפואים. המרחק אל החוף היה קצר. 100 מטר, אולי 200. אבל הקור העז והים הסוער עשו את השחייה לכיוון החוף בלתי אפשרית. רג׳י קנטי בלעה עוד ועוד מים. הגלים היו עצומים ובמקום אל החוף סחף אותה זרם המים אל מעמקי ים מרמרה. לאחר מאבק אזלו כוחותיה והיא החליטה לוותר ולמות. באותו רגע נשא אותה גל עצום והטיל אותה היישר אל החוף, שם פגשה את אביה שניצל אף הוא. אימה ואחיה לא עלו מתוך המים.
שעות קודם לכן החלו לחדור מים אל בטן ספינת המפרשים, שבהוראת הקפיטן ויקטור איבנוב הטילה עוגן במרחק קצר מהחוף. היעדר מנוע, יחד עם העובדה שהמפרשים הורכבו עליה בצורה שגויה, מנעו ממנו להפוך את כיוון השיט כשהחלה סערה גדולה, והביאו אותו למסקנה מצערת לפיה את הסופה הזו הספינה לא תשרוד. מכשיר קשר לא היה בספינה, כמו גם משאבה שתשאב את המים שעמדו לחדור פנימה, והוא הורה אפוא לעגון אותה במקומה בתקווה שלפחות חלק מ-352 הנוסעים יצליחו לשחות אל החוף כשהיא תתפרק. הוא ידע שרק ל-120 נוסעים יש חגורות הצלה אבל זו היתה דאגתו האחרונה, שכן ממילא החגורות היו ממולאות בנסורת במקום שעם, כך שמגע עם מים יגרמו להן לתפקד כמשקולות במקום כאמצעי ציפה. הספינה היתה אמנם מצויידת בסירת הצלה אחת, אך זו יכלה להכיל שישה אנשים, וכשהגיע הרגע הנכון מיהר הקפיטן לעלות עליה כשהוא מותיר מאחוריו את נוסעיו לגורלם.
השילוב של גלי ים גבוהים וחזקים מצד אחד וספינה תקועה במקומה עשויה עץ רקוב מצד שני היה קטלני. תוך זמן קצר נפער חור בדופן הספינה, חלק מהמים חדרו דרכו, וחלק אחר זרם כאֶשֶד מהסיפון לכיוון מטה. מאות אנשים מבוגרים מצאו את עצמם בקומה התחתונה שקועים במים עד גובה המותניים. הילדים, עניין של אנטומיה, כבר היו שקועים עד הצוואר. זו היתה מלכודת מוות שהדרך לצאת ממנה עברה באחד משני סולמות צרים בגובה של 2. 5 מטר, שעברו יחד דרך פתח אחד של מטר וחצי על מטר וחצי. לא היה סיכוי בעולם שכולם יצליחו לעלות למעלה, ובמקום התפתחה מהומת זעקות מלווה במאבק אלים לחיים ולמוות. מי שהיה קטן או חלש, נדרס על ידי האחרים. מי שהיה מלווה בילד או תינוק, סיכוייו לעלות בסולם התקרבו לאפס. אלו שהצליחו איכשהו לעלות אל הסיפון גילו במהרה כי הוא עצמו מתפרק מעצמת המים (עץ רקוב, כבר אמרתי? . . .) האוחזים בחגורת הצלה חשו אמנם תחושת ביטחון מזוייפת, אך זו עתידה היתה להתנפץ בתוך דקות. רבים מהם לא ידעו לשחות.
בנקודות כאלו מתגלים גיבורים. תוך כדי מאבק הישרדות הבחין אחד מהם, צבי סוזין, בנערה בת גילו בוכה בהיסטריה, כשהיא נדרסת ונדחפת לאחור במאבק על העליה לסולם החיים על ידי אחרים חזקים ממנה. בכוחות שלא ידע שהיו לו הוא הרים את הנערה מעל קהל הנדחפים וזרק אותה כמו שק תפוחי אדמה למעלה אל הסיפון. הוא עצמו היה חזק וצעיר, ומצא את עצמו עומד על הסיפון עטוי בחגורת הצלה שעוד לא ידע שהיא עצמה מלכודת מוות. או אז התגלתה לעיניו אחות של חבר שלא זכתה לחגורת הצלה משלה. צבי לא היסס. הוא נתן לה את חגורת ההצלה שלו, תפס קרש שהתפרק ממבנה השירותים שהיה על הסיפון וקפץ אל המים. הוא לא ידע לשחות. מאחוריו שמע קול פיצוח איום, שסימן את התנתקותו של החרטום מגוף הספינה כשהוא עמוס אנשים, ואת זעקות האנשים שעליו, שגוועו במהירות. אחרי זמן קצר הביט צבי בבעתה בתורן הספינה שנשבר גם הוא, כשהוא מועך בדרכו למצולות אנשים נוספים, ובצריחות איומות שהולכות וגוועות. זה היה אקורד הסיום המצמרר של טביעת ספינת המעפילים שנשאה את השם האירוני "סלבדור" (המושיע).
בדיעבד התברר שהסוף היה צפוי בעיני כל מי שהיה מעורב בהכנת הספינה להפלגה. "בכל רגע גדלה הוודאות שנגיע לקרקעית הים במקום לארץ ישראל" כתב לחברתו מישל פמוקוב, אחד מהצעירים מתנועת "מכבי" שהתנדבו לעזור בהכנת הספינה להפלגה.
הוא לא היה היחיד. מנהל נמל וארנה בדק את הספינה, לקח גרזן והיכה על הדופן. הקרש התרסק. הוא ניסה בעוד מקום וגם הקרש השני התרסק. "הספינה רקובה" פסק המנהל ואסר על יציאתה מהנמל. אבל מפקד המשטרה הבולגרית לא רק שחייב אותו להוציא אותה להפלגה, אלא עוד העמיס עליה 50 אנשים שאפילו המארגנים לא העזו להעלות מפאת עומס יתר. כך יצאה לדרכה ספינה שבמקור היתה אמורה לשאת 120 אנשים צעירים, כשהיא עמוסה ב-352 איש, כשבעים מהם ילדים קטנים והשאר. . . טוב לא חשוב.
מארגני השייט היהודים היו ערים למצב הספינה הרעוע ולהיעדרו של מנוע, והתחייבו לפני הנוסעים כי היא תיגרר על ידי גוררת כדי שלא תהיה נתונה לחסדי הרוח. אז אמרו. . .
בהיעדר גוררת שכמובן לא הגיעה, עמדה הספינה לא פחות משבוע בים שהיה חלק כראי. גוררת אילו היתה שם, יכלה להביא אותה כמעט עד חופי הארץ, בהנחה שלא היתה מתפרקת בדרך.
גם התורכים לא יכלו לרחוץ בניקיון כפיהם. אחרי המתנה של חמישה ימים מחוץ לנמל שלהם, נמאס להם מהאורחת הלא רצויה, והם פשוט גררו אותה אל לב הים ו. . . שיסתדרו היהודים.
אפילו להסתדרות הציונית ולמוסד לעליה ב' היה הרבה מקום לחשבון נפש, אבל זה כבר נושא לסיפור נפרד.
כעת שכבו על חוף כפר הדייגים התורכי סִילִיבְרִיָה 103 גופות שנקברו בחיפזון ללא מצבה, ללא ציון וכמובן ללא זיהוי. 135 אחרים הפכו פשוט לנעדרים. מדהים מכל היה רק לגלות כי העיתונות בארץ התעלמה כמעט לחלוטין מהאסון. מעניין למי היה אינטרס להעלים את הסיפור מהתודעה. 114 ניצולים הגיעו ברובם לארץ אבל גם הם כמעט שלא דיברו. אחד מהם אמר שהוא חשש שלא יאמינו לו אם יתאר את מה שראה ושמע באותו ליל בלהות.
שבע שנים ורבע עברו עד שנשמעה הקריאה "אנו מכריזים בזאת", אבל עוד 13 שנה חלפו לפני שמישהו חשב שאולי יהיה זה רעיון טוב. . . אתם יודעים. . . להביא את שלדי הניספים לקבר ישראל בצורה מכובדת ואולי גם למחוק את החרפה שרבים כל כך היו שותפים לה, אבל עוד שלוש שנים חלפו עד שהספינה "אשדוד" הביאה ארונות עם (כנראה) 103 מתוך 238 האנשים. הם אמנם נקברו בטקס ממלכתי, אבל מישהו לא חשב שראוי יהיה לשים מצבה על קבר האחים. רק כעבור עוד שלוש שנים, אחרי שעצמות החלו לבצבץ מתוך הקרקע, נמצא סוף סוף התקציב שאיפשר להקים מצבה על קבר האחים הגדול.
"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" אמר הלל הזקן לפני 2, 050 שנה. חמישה מניצולי הסלבדור השתתפו לימים בסרטו המרגש של נסים מוסק. ניכר היה בהם שהם לא רצו לדון אף אחד.
כל שהם חשו היה רק עצב גדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה