כחיפאי העובד במרכז לפעמים אני מעדיף לחזור הביתה דרך כביש 4. קסם מיוחד ישנו למקטע הלפני אחרון שלו, הידוע ככביש הבננות. לנו החיפאים אומר הכביש — הגעת הביתה, הכל בסדר, היום שחלף ואירועיו בטלים בשישים.
אבל כאשר עוברים את מושב הבונים מתוך השלווה הכללית צצה לה ההתרעה ככה בשקט, בצד, ומזכירה שאין זה מובן מאליו לחזור הביתה בסוף היום.
בבוקר יום ה׳ 11 ליוני 1985 התיישבה מנהלת חטיבת הביניים ברנר שבפתח תקוה ושאפה מנת אוויר גדולה מאד לחיקה. זה עתה היא השלימה את המבצע הלוגיסטי המורכב של הוצאת שכבת כיתות ז׳ לטיול השנתי. היא לא ידעה אז שאלו רגעי השלווה האחרונים שתדע בשבועות הקרובים. משום גודלה של השכבה — 12 כיתות — השכבה חולקה לארבעה גושים, שכל אחד מהם סייר במרחב אחר במרחב חוף הכרמל והעמקים. לעת הערב תוכנן ריכוז של השכבה על שפת הים לטקס בר מצווה של הבנים ומשם הביתה עייפים ומרוצים.
כיתה ז׳ 12 נסעה בגוש של חוף הכרמל בשני משיירת ארבעת האוטובוסים.
בשעה 08: 45 ניסתה השיירה לעבור את מפגש הכביש לשמורת החוף שאז היה דרך עפר כבושה ומסילת הרכבת. כיוון שהמחסומים והרזמורים לא היו, המעבר היה תלוי אך ורק בשיקול דעתו של נהג הרכב העובר. האוטובוס עבר בשלום את מפגש המסילה. האוטובוס השני של ז׳ 12 ניסה לעבור, אך מסיבות שלקחה עימה לקבר הנהגת רות דוידוביץ׳ לא הצליחה להשלים את המעבר. מאוחר מדי, קרוב מדי, הבחינו התלמידים ברכבת שנסעה מחיפה לתל אביב וזעקו לשווא לנהגת שתמשיך בנסיעה. כך גם הייתה מנת חלקו של נהג הרכבת. הרכבת — מפלצת פלדה ששקלה מאות טונות — הטיחה באוטובוס התקוע במסילה את מלוא משקלה הקינטי.
מהמרפסות בזמן הקפה של הבוקר ראו לזוועתם חברי המושב "המון ילדים עפים באוויר". לאיש לא היה ספק על טיבו של האירוע. כאחוזי אמוק רצו החברים לזירת האירוע. המראה היה מזעזע. כל נוסעי האוטובוס נפגעו. עשרות ילדים היו שרועים על הקרקע במרחקים שונים. היו ילדים שמעוצמת הפגיעה עפו למרחקים של 30 עד 50 מטרים. האוטובוס הועף למרחק של כ־40 מטרים. מנוע האוטובוס, מרצדס גרמני מסיבי, נעקר כחוט עפיפון ממקומו וע ף למרחק של כמעט 100 מטרים. הרכבת עצמה נעצרה לבסוף במרחק של כ־200 מטרים, ומעוצמת הבלימה שקעה בצידה הימני. נוסעיה, ברובם חיילים, רצו אף הם לזירת האירוע ומיד החלו בפעולות עזרה ראשונה.
כוחות ההצלה הגיעו במהירות. מד״א פתח בזירת האירוע בית חולים שדה, וגם כיום, יותר מ־40 שנים אחרי הנהלים של מד״א להקמת ופרישת בית חולים שדה, נותרו בדיוק כפי שהותוו אז בזירת התאונה.
התאונה המחרידה גבתה את חייהם של 22 בני אדם: 19 תלמידים, מחנכת הכיתה אסתר גץ, האם המלווה שלי מנדלוביץ׳, שנלוותה לביתה מירב שנהרגה אף היא, והנהגת.
בינתיים נפוצה בעיר השמועה אודות התאונה. מאות אנשים, אחוזי חרדה — הורים, אחים, קרובי משפחה אחרים — מיהרו לבית הספר לברר אודות גורל ילדיהם. המחזות היו קשים גם שם. היו הורים שאיבדו לחלוטין שליטה על עצמם. עשרות הורים התעלפו, התמוטטו, צעקו וזעקו. פניקה והיסטריה. למיון של בית החולים בלינסון הגיע אבא אחד שעבר אירוע לבבי. המיון של בית החולים השרון סגר את שעריו לחולי שגרה ונערך לקלוט עשרות ומאות הורים.
בחשאי, מהשער האחורי, הוציאו מורה אחד. היות ורשימות ההרוגים והפצועים לא היו מלאות, הילדים זוהו בשמות שונים. הוטלה על האיש הנוראה שבמשימות לנסוע למכון הפתולוגי באבו כביר ושם לזהות כראוי את ההרוגים. לאחר השלמת המשימה הסתלק המורה עוד באותו הלילה ומאז לא נראה עוד.
אפילוג:
עברו כבר מאז 40 שנה.
1. נסיבות התאונה נותרו סתומות עד עצם היום הזה.
2. רבע מהורי הילדים ההרוגים כבר אינם בחיים. בנתון זה שייכים הורי המחנכת, שורדי שואה שנפטרו בזה אחר זה משברון לב, ואחד ששילח ידו בנפשו לפני מספר שנים באתר התאונה.
3. עד התאונה הייתה הרכבת בקרקעית של סולם העדיפות של משרד התחבורה. כעת ניגשו לסלול כיאה דרכי העפר שפגשו במסילות. החלו בתהליך להחלפת הקרונות הישנים משנות ה־50. מפגשי המסילות שולטו ורומזרו. חוקי התעבורה שונו וניתנה זכות הקדימה לרכבת. והוחמר העונש לפורצי מחסום רכבת והוגדל להם גם מספר הנקודות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה